עתירה לביטול החלטת סירוב לחידוש רישיון נשק

דחיית בקשתו של העותר לחידוש רישיונות הנשק, על יסוד אותם כדורים מועטים שנתפסו, היא קטנוניות בעיניו, ומכאן דרישתו לבטל את החלטת הממונה.

בהתאם להלכה הפסוקה, ביטול רישיון, או אי חידושו, דורשים תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסרוב, מזו הנדרשת לדחיית בקשה ראשונה למתן רישיון (עע"ם 3326/18 הנ"ל, פסקה 21).

...

מסקנת הממונה נותרה כבעבר, ולפיה: "לאחר שבחנתי את עמדת המשטרה והראיות שהוצגו בפני וכן את בקשתו של העורר והאינטרס שלו בקבלת הרישיון, לרבות עברו הצבאי, הכשרותיו והתקופה הארוכה בה החזיק ברישיון, החלטתי לדחות את הערר, לאמץ את עמדת המשטרה ולהכריע את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור וביטחונו לנוכח הנסיבות האמורות ובכללם עמדת משטרת ישראל העדכנית שאינה ממליצה לחדש את רישיון לכלי הירייה של העורר". לטענת העותר, החלטת הממונה אינה יכולה לעמוד.

נוכח הראיות המינהליות שעמדו בפני המשטרה ובפני הממונה, וגם הוצגו לפניי, אין בידי לקבוע כי עמדת המשטרה, שאומצה על ידי הממונה, בדבר קיומו של חשש לשלום הציבור כתוצאה ממתן רישיון לעותר לשאת כלי יריה, היא עמדה שאינה מצויה במתחם הסבירות.

בשים לב למכלול הנסיבות ולמרחב שיקול הדעת של הממונה, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטתו.

העתירה נדחית איפוא.

בעתירה ביקש העותר לבטל את החלטת המשיבים לסרב לאפשר לו לקבל רישיון נשק.

בהחלטת הממונה צויין כי הודע לעותר, בהודעת ביטול הרישיון מיום 25.5.15, כי חידוש הרישיון יהיה מותנה בהגשת בקשה חדשה ובבדיקת הזכאות לקבל רישיון לכלי ירייה, לרבות עמידה בתבחינים התקפים.

...

לפניי עתירה על החלטת הממונה על ועדת ערר לפי חוק כלי יריה (להלן: "הממונה"), מיום 24.4.18, בגדרה נדחה הערר שהגיש העותר על החלטת פקידת רישוי כלי ירייה שלא לחדש את רישיונו לשאת נשק.

העותר טען כי אין מנוס מהמסקנה שהחלטת המשיבה נובעת מבלבול, וביקש לבטל את ההחלטה, הפוגעת לטענתו בזכותו לשוויון, בכבודו ובחופש העיסוק לשלו.

לאחר עיון במידע החסוי ושקילת כל טענות הצדדים, נחה דעתי כי קיים בסיס מספיק להחלטה שלא לחדש את רישיונו של העותר.

סוף דבר על יסוד כל האמור, אני מורה על דחיית העתירה.

אלא שפסק הדין בכללותו מלמד שבית המשפט גם נתן דעתו לעובדה שהרשעות קודמות של העותר לא היוו מיכשול לחידוש רישיון נשק בעבר, ורק מאוחר יותר ביקשו המשיבים להסתמך על הרשעות אלה כעילה לסרב לחדש את רישיון הנשק.

על רקע זה סבר בית המשפט ש"כל השיקולים האחרים, שהועלו על ידי בא כוח המשיבים להצדקת ביטול הרישיון, כגון, מדיניות המישטרה ומשרד הפנים להפחית עד למינימום את מספר נושאי כלי ירייה בגלל מצב הפשיעה בארץ, נדחים על ידינו, כיוון ששיקולים אלה לא היו לנגד פקידת הרשוי, כשהחליטה לבטל את רישיונו של העותר".

...

ביום 7.12.10 הגיש העותר ערר על החלטת פקידת הרישוי, וביום 20.11.11 נדחה הערר בהחלטה שעליה מוסבת העתירה.

בהחלטה ציינה ועדת הערר כי בשנים 2005–2008 נפתחו נגד העותר תיקי חקירה בחשד לעבירות איומים ותקיפה, כי המשטרה סבורה שקיימת מסוכנות בכך שהעותר יורשה להחזיק נשק, ובסופו של דבר סיכמה ועדת הערר את החלטתה בכך שבאיזון בין טענות העותר בערר לבין הגנה על שלום הציבור יש להעדיף את האחרון, ומשום כך דחתה את הערר.

המשיבים טענו כי העתירה הוגשה בשיהוי רב ודי בכך כדי לדחותה על הסף, כי כלי הירייה של העותר חולט בהתאם לסעיף 14א(ב) לחוק, וכי מכל מקום, גם לגוף העניין ההחלטה מבוססת על ראיות מנהליות מספיקות ואין עילה להתערב בה. בעיקרי הטיעון שהגיש העותר (שבינתיים החליף את בא כוחו) הוא טען שנוכח פרק הזמן שחלף בין הגשת הערר למתן ההחלטה, יש לקבל את העתירה ולבטל את ההחלטה.

בצד זאת, סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות קובע כי במקום שלא ניתנה החלטה בפרקי הזמן הקבועים בסעיף 2 "רואים בכך, לעניין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים" (וראו גם בג"ץ 9388/11 גולדין אלי נ' שרת התרבות והספורט (27.2.12)), וגם בהיבט זה אין מנוס מן המסקנה שהעותר השתהה יתר על המידה בהגשת העתירה.

סיכומו של דבר, משלא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.

בעתירה דנא מבקש העותר לבטל את החלטת ראש ענף רשוי כלי ירייה "ולהורות על מתן רשיון נשק אירגוני ואישור להחזיק בכלי ירייה" (סעיף 48 לעתירה).

העותר ביקש לעבוד במשרד ראש הממשלה כמאבטח אישים ואף עבר את המיונים הנדרשים אך אינו יכול לצאת לקורס מאחר שבתפקיד זה נידרש לשאת נשק והממונה סירב, כאמור, לבקשה לחדש את רשיון הנשק של העותר.

לקראת סיום אציין כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהעותר פנייה מחודשת לפקיד הרשוי, כדי לשוב ולבקש רשיון לשאת נשק, וכפי שציינה ב"כ המשיבים – 'לכשיחלוף פרק זמן נוסף'.

...

כבר אומר כי בידי העותר טענות כלליות אשר לחומר ולמה שהוא כולל – אלא שאת החומר הוא כלל לא ראה שכן לא פנה למשטרה לבקש לעיין בחומר שעל בסיסו המליץ קצין המשטרה שלא להעתר לבקשת העותר ליתן בידיו רשיון נשק.

לאור האמור מצאתי כי החלטת הממונה שלא להעתר לבקשת העותר ולא לתת בידיו רשיון לכלי ירייה היא החלטה סבירה המבוססת על החומר שהוצג לפניו ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להעדיף את בטחון הציבור בנסיבות, החלטה שאינה מצדיקה התערבות בית משפט.

אני דוחה את העתירה; אני מחייבת את העותר לשאת בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.

בעיניין זה נאמר בעע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לבטחון פנים (בפסקה 29) כי "אמנם, כאשר בכוונתו של המשיב לבטל רישיון שניתן לאדם, נידרש שיהיה לכך טעם מספק, וגם החלטה להמנע מחידוש רישיון מצריכה זהירות יתירה מצד הרשות". וכן בעמ"מ 3226/18 פלוני נ' מנהל רשוי כלי ירייה מחוז דרום (בפסקה 21): "ביטול רישיון או אי חידושו דורשים תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסרוב, מאשר זו הנדרשת בבקשה ראשונה למתן רישיון". וכן ראה גם נהלי המישטרה, כפי שצוטטו בעת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר (בפסקה 25), ובהם נקבע כי – "על התשתית הראייתית המהוה עילה לאי חידוש רישיון או לביטולו, שלא להותיר מקום לספק סביר בדבר היתרחשות הארוע נושא העבירה, וללמד על סיכון ניכר לאנטרס הצבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה או מהחזקתו על ידי המבקש". מן הכלל אל הפרט ועתה אבחן את נימוקיה של פקידת הרשוי ושל ועדת הערר במקרה שלפניי.

וראה בנקודה אחרונה זו את עת"מ (י-ם) 6876-06-11 תמיר נ' משרד הפנים, שם נאמר (בפסקה 7), כי "מאז פתיחת התיקים חלף פרק זמן משמעותי, העומד על למעלה משנתיים ימים, בהן לא באה כל תלונה נגד העותר. הוא המשיך בעבודתו כחוקר פרטי, ואף קיבל רישיון לכך, על פי דין. אין בידי המשיבים כל מידע עדכני נוסף, המבסס מסוכנות של העותר". סיכום נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי החלטת פקידת הרשוי והחלטת הממונה בערר הן החלטות אשר חורגות ממיתחם הסבירות, ואינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בנושא זה. אני מבטל החלטות אלה, ומורה למשיבים לחדש את רישיון הנשק של העותר, בהתאם לבקשה שהגיש העותר ביום 8/11/17.

...

בעקבות החלות הממונה בערר, ועל פי החלטתי מיום 6/8/18, הגיש העותר עתירה מתוקנת, אשר מתייחסת גם ובעיקר לערר שהוגש ולהחלטת הממונה בערר.

בנימוקי הדחייה צוין כי – "לעניין התנגדות המשטרה – לאחר שעיינתי בטיעוני העורר (שהיוו השלמה לטיעונים בערר מיום 25/3/18) מצאתי כי על אף טענות העורר – מעמדת משטרת ישראל עולה תמונה של התנהגות פלילית המגובה בראיות מנהליות לביצוע העבירות המיוחסות לו, כך שלגישתי מדובר במצב בו החזקה של כלי ירייה בידי העורר עלולה לגרום לסיכון לשלום הציבור.

העותר מציין, כי תיקים ישנים אלה לא מנעו מהמשיבה להיעתר פעם אחר פעם לבקשותיו לחידוש הרישיון.

וראה בנקודה אחרונה זו את עת"מ (י-ם) 6876-06-11 תמיר נ' משרד הפנים, שם נאמר (בפיסקה 7), כי "מאז פתיחת התיקים חלף פרק זמן משמעותי, העומד על למעלה משנתיים ימים, בהן לא באה כל תלונה נגד העותר. הוא המשיך בעבודתו כחוקר פרטי, ואף קיבל רישיון לכך, על פי דין. אין בידי המשיבים כל מידע עדכני נוסף, המבסס מסוכנות של העותר". סיכום נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי החלטת פקידת הרישוי והחלטת הממונה בערר הן החלטות אשר חורגות ממתחם הסבירות, ואינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בנושא זה. אני מבטל החלטות אלה, ומורה למשיבים לחדש את רישיון הנשק של העותר, בהתאם לבקשה שהגיש העותר ביום 8/11/17.