עתירה לביטול החלטת בית דין רבני בעניין משמורת ילדים

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1421178/2 בבית הדין הרבני האיזורי האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רויה אוחנה (נאור)) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד צוריאל בובליל) הנידון: הסכמה לידון בדיין יחיד מאפשרת מתן החלטה מהותית לאור הדיון שהתקיים

בית הדין אינו מעוניין להתפלמס עם המבקשת, רק נזכיר לה את האמירות המשפטיות הבאות: ראשית נזכיר קטע מתוך פסק דין בית הדין הגדול בתיק 1373002/3 (התפרסם): כמו כן משקיבלו הצדדים עליהם לקיים הדיון בעיניין משמורת הילדים בדן יחיד, הסכמה זו כוללת מתן החלטה ע"י דיין זה, בעיניין שעליו נערך הדיון.

בנסיבות אלה, מקובלות עליי קביעותיהם של בית הדין האיזורי ושל בית הדין הגדול, לפיהן יש לראות בהתנהלותו הדיונית של העותר כהסכמה לכך שההחלטה בעיניינו תנתן במתוה של דן יחיד, ושאין לקבל את טענתו לפיה כביכול הסכים רק לכך שהדיון ייערך במתוה של דן יחיד, אולם לא תיתקבל במתוה זה שום החלטה מהותית.

לזאת אוסיף, כי גם לפי הדין הכללי, אין בעל דין יכול לדלג ביודעין על טענה אפשרית בדבר העידר סמכותו של המותב אשר דן בעיניינו, בתקווה לקבל החלטה שמטיבה עמו, ואם תקוותו לא תתגשם – לידרוש את ביטול ההחלטה מפאת חוסר סמכות.

...

]השופט נ' סולברג: עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, מיום 14.5.2021, שבגדרה נקבע כי המשמורת הזמנית שנקבעה לילדיהם המשותפים של העותרת והמשיב 4, תועבר לידיו של האחרון, וכי "יקבעו הסדרי שהות עם האם בשעות אחה"צ". העתירה מופנית גם כלפי החלטת בית הדין הרבני הגדול, מיום 11.9.2022, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית הדין האיזורי בנתניה, מיום 5.7.2022, שבה נקבע כי בית הדין ידרֵש לבקשת העותרת להרחבת הסדרי הראיה, רק בחלוף חודשיים נוספים מיום מתן ההחלטה (קרי, החל מיום 5.9.2022).

העותרת מבקשת כי נורה על ביטול החלטות אלה, ובפרט על ביטול הרכיב הספציפי שנקבע בהחלטת בית הדין האיזורי, לגבי הרחבת הסדרי הראיה, אשר נועד "לשלול מהעותרת את הזכות להלין את ילדיה הקטינים אצלה". לטענתה, החלטת בית הדין האיזורי מוּנעת משיקולים זרים, באשר ניתנה על רקע סרוב העותרת למול את בנה – בנגוד לקביעת בית הדין האיזורי – סוגיה שהתבררה והוכרעה לטובתה בעתירה קודמת שהגישה (בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.6.2014)).

...

דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים.

כבר מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו למשל: בג"ץ 5320/20 פלונית נ' בית הדין הרבני בנתניה, פסקה 4 (30.7.2020)).

העתירה נדחית אפוא בזאת.

ביום 6.12.22 הגיש התובע "בקשה להצהיר על בטלות צו למזונות זמניים של בית הדין הרבני" בגדרה טען, כי החלטות בית הדין הרבני בעיניין מזונות הילדים (האחרונה מיום 12.7.21) ניתנו בחוסר סמכות ואינן מחייבות "(VOID)". במסגרת תגובתה לבקשה (מיום 28.12.22) טענה הנתבעת, כי הסמכות לידון במזונות הקטינים מסורה לבית הדין הרבני, והוא אכן דן ופסק בעיניינם ויש לסלק את התביעה על הסף.

בית הדין הרבני שב על החלטתו לפיה הסמכות מסורה לו ("בעיניין המשמורת והמזונות אחרי הגט") התובע לא היתנגד לכך (ובמובהק השלים עם ההחלטה שניתנה שלושה חודשים קודם לכן, עליה לא ערער וגם לא הגיש תביעת מזונות לבית משפט זה), טען לגופם של דברים, עתר להפחתת המזונות הזמניים - ובקשתו התקבלה (לרבות הפחתה למפרע של חוב העבר) חרף היתנגדות הנתבעת.

...

לאחר שניתנה החלטה זו לא העלה התובע טענה כלשהי בעניין הסמכות במשך יותר משנה - כשנה לאחר מתן ההחלטה התובע טען במסגרת ההוצאה לפועל שהחלטות בית הדין בטלות מעיקרן והוא הופנה להגיש פניה מתאימה לערכאה המוסמכת פנייה שהוגשה לראשונה במסגרת התביעה הנוכחית מחודש דצמבר 2022 - וגם לא שילם את המזונות בהם חויב (בהתאם לבקשתו שלו להפחתת הסכום שנקבע ביום 26.4.21) בנסיבות אלה סבורני, כי הסמכות לדון במזונות הקטינים מסורה לבית הדין הרבני אשר כבר דן בהן בפועל.

מעבר לצורך ייאמר, כי לדידי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בסוגיית מזונות הקטינים, ואולם אפילו לא הייתי מגיע למסקנה זו, בנסיבות המתוארות מעלה - שאינן "מקרה פשוט" בו דן בית הדין הרבני בתביעת מזונות קטינים מכוח כריכה למרות התנגדות התובע שמיד מגיש תביעה מטעמו לבית המשפט - הרי שסבורני שאת הטענה בעניין הסמכות צריך היה התובע להעלות במסגרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

מכל הטעמים האמורים אין בידי לקבל את בקשת התובע להצהיר על בטלות החלטות בית הדין הרבני (האחרונה שבהן מיום 12.7.21 ניתנה לפי בקשתו) תוך "איון" הליכים המתקיימים בפני בית הדין הרבני כמעט שנתיים, ובהמשך לאמור בהחלטות הקודמות מורה בית המשפט על מחיקת התביעה.

לפנינו עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 08.06.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-ההחלטה) בגדרה היתקבל ערעור משיבה 3 (להלן: המשיבה) על החלטות בית הדין הרבני האיזורי בפתח-תקווה (להלן: בית הדין הרבני האיזורי) מיום 22.12.2022 ומיום 29.12.2022, תוך שנקבע כי בית הדין הרבני האיזורי רכש סמכות לידון בתביעת המזונות אשר הוגשה על ידי המשיבה.

ביום 18.08.2021 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי, אליה כרכה תביעה לחלוקת הרכוש המשותף (להלן: תביעת הגירושין), וביום 29.11.2021 הגישה תביעה לבית הדין הרבני האיזורי בעיניין משמורת וקביעת זמני שהות ביחס לילדים, אותה כרכה לתביעת הגירושין.

זאת, בשים לב לכך ששאר הסוגיות עליהן מתדיינים הצדדים נכרכו לתביעת הגירושין, לרבות "כתובה, רכוש, אחריות הורית, זמני שהות וחינוכם של הילדים". אשר על כן, בראי העובדה שטרם ניתנו החלטות בית הדין הרבני האיזורי בעיניין האחריות ההורית וזמני השהות, טענה המשיבה כי יהא זה נכון ויעיל לו בית הדין הרבני האיזורי ידון גם בתביעת המזונות.

...

לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים.

בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה.

בהחלטתו מיום 27.4.2021 קבע בית הדין האיזורי מזונות זמניים, ובהמשך, לאחר גירושי הצדדים, קבע בהחלטתו מיום 12.7.2021 סכום מזונות מתוקן, וכן קבע כי "נושא משמורת הילדים ומזונותיהם הקבועים יידונו לאחר סידור הגט". משלא נעשתה כל פעילות בתיקים הנדונים מאז ההחלטה האמורה, הגיש העותר בקשה לסגירת חלק מן התיקים מכוח תקנה עט לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון), שעניינה "הזנחת תביעה". ביום 11.7.2023 ניתנה החלטת בית הדין האיזורי, ולפיה "תיקים ללא כל פעילות מזה זמן רב. לאחר העיון מוחלט: התיק יישאר פתוח למשך שלושים יום, במידה ולא תהיה כל פעילות התיקים ייסגר ללא צורך בהחלטה נוספת, בהתאם לתקנה עט" (הטעויות במקור).

על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, בה מבקש העותר לבטל את החלטת בית הדין האיזורי מיום 21.2.2024, ואת החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 7.3.2024.

...

לאחר העיון, דין העתירה להידחות על הסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.