עתירה לביטול החלטות בתי הדין הרבניים בעניין משמורת קטינים

]השופטת ע' ברון: בעתירה שלפנינו מבקש העותר לבטל פסק דין מיום 24.10.2021 של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, שבגדרו נדחה ערעור העותר על פסק דין מיום 19.5.2021 של המשיב 2, בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, שעניינו בחבות העותר בדמי מזונות (להלן: בית הדין הגדול ו-בית הדין האיזורי, בהתאמה).

בחודש מרץ 2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה; כאשר באותה עת המשיבה הייתה משמורנית בלעדית על הקטינים, ובית המשפט קבע שעל העותר לשלם למשיבה דמי מזונות חודשיים בסך 5,400 ש"ח. בחודש אפריל 2016 ניתן בבית הדין האיזורי פסק דין בעיניין משמורת הקטינים, במסגרתו הוחלט ששניים מהקטינים יעברו למשמורתו של העותר ונקבעו להם הסדרי שהות עם המשיבה.

...

בפסק דין מיום 29.11.2017 בית המשפט לענייני משפחה עדכן את דמי המזונות, כך שבסופו של דבר סכום דמי המזונות שבהם נושא העותר הופחת (להלן: פסק הדין השני).

לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף.

בהמשך לכך העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה, שכוונה לביטול החלטותיהם האמורות של בתי הדין ולמניעה של העברת המשמורת על הקטינים.

יחד עם זאת, בהיתחשב בכך שהמשיב לא היה בקשר עם הקטינים, גם אם באשמתה של העותרת, הורה לו בית הדין הרבני הגדול להודיע לבית הדין הרבני האיזורי בתוך 30 ימים "מהו הקשר בינו לבין ילדיו כיום, מהם רצונותיו לגבי חידוש הקשר בינו ובין ילדיו והמשכו באמצעות הסדרי שהות או אף העברת משמורת". עוד נקבע כי לעותרת יינתן זמן לתגובה בתוך שבעה ימים, וכי "לאחר מכן בית הדין הרבני האיזורי יפעל בדחיפות בנושא לקידום חידושו של הקשר בין האב לקטינים". לבסוף, העותרת חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 25,000 שקלים למשיב, וכן בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך 30,000 שקלים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.

בנסיבות העניין, לא מצאנו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה על ביטול החלטותיו של בית הדין הרבני האיזורי אשדוד (להלן: בית הדין האיזורי) אשר ניתנו בימים 6.4.2022 ו-26.5.2022 בעיניין מזונות זמניים לילדיו, וכן על ביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 10.8.2022, אשר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי מיום 26.5.2022.

ביום 9.5.2022 הגיש העותר לבית הדין האיזורי "הודעה" בה נאמר, בין היתר, כדלקמן: "בהתאם להוראות הדין ולהלכה הפסוקה, מתכבד האיש להודיע על כפירה בסמכותו של בית הדין לידון בעינייני המשמורת ומזונות הקטינים, ועל דרישתו להעברת הסמכות לבית המשפט לעינייני מישפחה". אין מחלוקת כי הודעה זו, אשר הוגשה לאחר שבית הדין האיזורי קיבל החלטה בעיניין מזונות הילדים, הייתה הפעם הראשונה בה היתכחש העותר לסמכותו של בית הדין האיזורי לידון בתביעת מזונות הילדים.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

לסיום אציין שמקובלת עליי טענת המשיבים לפיה כפירתו של העותר בסמכותו של בית הדין האזורי נעשתה בחוסר תום-לב, רק לאחר שבית הדין האזורי דחה את עמדתו; כן מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה עתירתו של העותר נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן הצגת הדברים בעתירה נעשתה באופן מגמתי ומטעה.

סוף דבר – העתירה נדחית בזאת על הסף.

העותרת מבקשת כי נורה על ביטול החלטות אלה, ובפרט על ביטול הרכיב הספציפי שנקבע בהחלטת בית הדין האיזורי, לגבי הרחבת הסדרי הראיה, אשר נועד "לשלול מהעותרת את הזכות להלין את ילדיה הקטינים אצלה". לטענתה, החלטת בית הדין האיזורי מוּנעת משיקולים זרים, באשר ניתנה על רקע סרוב העותרת למול את בנה – בנגוד לקביעת בית הדין האיזורי – סוגיה שהתבררה והוכרעה לטובתה בעתירה קודמת שהגישה (בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.6.2014)).

דברים אלה יפים שבעתיים לגבי החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 11.9.2022, שכל שצוין בה, במשפט אחד, הוא כי החלטת בית הדין האיזורי היא זמנית, וכי "עיון בתיק מגלה כי בית הדין קמא מטפל בעיניין בצורה אינטנסיבית. וודאי שאין מקום להתערבות בית הדין הגדול בעיניין זה". יצוין, כי מהחלטה נוספת של בית הדין האיזורי, מיום 21.9.2022 (שצורפה לעתירה, אך לא נתקפה בה במישרין), עולה כי בית הדין האיזורי ממשיך במעקב אחר הליכי השקום והטיפול של הקטינים, ומוסיף לתת מעת לעת החלטות בנוגע להסדרי הראיה והמשמורת.

...

דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים.

כבר מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו למשל: בג"ץ 5320/20 פלונית נ' בית הדין הרבני בנתניה, פסקה 4 (30.7.2020)).

העתירה נדחית אפוא בזאת.

לפנינו עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 08.06.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-ההחלטה) בגדרה היתקבל ערעור משיבה 3 (להלן: המשיבה) על החלטות בית הדין הרבני האיזורי בפתח-תקווה (להלן: בית הדין הרבני האיזורי) מיום 22.12.2022 ומיום 29.12.2022, תוך שנקבע כי בית הדין הרבני האיזורי רכש סמכות לידון בתביעת המזונות אשר הוגשה על ידי המשיבה.

ביום 18.08.2021 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי, אליה כרכה תביעה לחלוקת הרכוש המשותף (להלן: תביעת הגירושין), וביום 29.11.2021 הגישה תביעה לבית הדין הרבני האיזורי בעיניין משמורת וקביעת זמני שהות ביחס לילדים, אותה כרכה לתביעת הגירושין.

במסגרת החלטה זו, קבע בית הדין הרבני האיזורי, כדלקמן: "הצדדים מתדיינים בנושא מזונות הקטינים בביהמ"ש [לעינייני מישפחה – ח' כ'], ולכן אין כל צידוק לפצל את התביעות: חיוב מזונות להבא – בביהמ"ש, והחזר הוצאות עבר – בביה"ד. מדובר בכרכור מיותר בין ערכאות באותו נושא. משכך, בית הדין מורה לצדדים לפנות בעיניין מזונות הקטינים על כל חלקיו – לביהמ"ש". ביום 26.12.2022 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית הדין הרבני האיזורי מיום 21.12.2022, בה טענה כי בנגוד לאמור בה, נכון לאותו מועד לא היה תלוי ועומד כל הליך לפני בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים.

בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה.