עתירה לביטול החלטות בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין

כללי לפניי שני ערעורים מטעם הצדדים, שנידונו במאוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 20/20, 30/20 מיום 2.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אבידן רומנוב, עו"ד בנימין לבנטל, עו"ד דוד טורק; להלן- פסק הדין).

בית הדין הארצי, דן במאוחד בשני הערעורים, ובפסק-דינו, תחילה, דחה את טענתו המקדמית של המערער לביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק ובשל "זהום" ההליך נוכח קרבה מיוחדת לכאורה בין המתלונן לבין יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלישכת עורכי-הדין.

בנוסף, המערער לא השיג על ההחלטה להעמידו לדין משמעתי, מיד עם תחילת ההליכים בעיניינו ועל-פי כללי המשפט המינהלי.

בהודעת העירעור, עתר המערער, להורות על ביטול פסק-הדין וזיכויו מכל העבירות בהן הורשע.

...

בנסיבות אלה, לאחר עיון ובחינה נוספת, נחה דעתי כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-הדין המחוזי בעניין זה, משלא שוכנעתי כי יש בגרסת המתלונן סטייה מהותית ובולטת משורת ההיגיון והשכל הישר.

מכל מקום, ולאחר שבחנתי את הפסיקה הרלוונטית, ונתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער ולנסיבות ביצוע העבירה, שוכנעתי, כי אין בעונשו כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ותכליותיה, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, דין הערעור על גזר הדין, להידחות.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 24/20 מיום 30.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אופיר סטרשנוב, עו"ד גיורא אלוני, עו"ד פנינה הרניב קפלן; להלן- פסק הדין).

בערעורו עתר המערער לביטול הכרעת-הדין בשל פגיעה בזכותו להליך הוגן, משני טעמים, ביחד ולחוד: האחד, כי הכרעת הדין לא נחתמה באופן אישי על-ידי אחד מחברי בית-הדין בעצמו, אלא על-ידי מי מטעמו; והשני, מחמת הגנה מן בצדק ובטענה, כי הופרו זכויותיו הדיונית בכך שבית-הדין לא נעתר לבקשתו לדחיית מועד ההוכחות עקב מצבו הרפואי, מנע ממנו להעיד בעדות ראשית, סרב לזימון עדי הגנה.

בהודעת העירעור, ולאחר שהציג את המהלך הדיוני בהליך המשמעתי לפני בית-הדין המחוזי, השיג המערער על דחיית טענתו לבטלות ההליך מטעמים הגנה מן הצדק ובשל פגיעה בקיומו של הליך הוגן היורדת לשורשו של ההליך, על-יסוד, ביחד ולחוד, הנימוקים הבאים: אי חתימת הכרעת-הדין על-ידי אחד מחברי ההרכב באופן אישי; מתן הכרעת-הדין בחלוף שנתיים וחצי, בנגוד לכלל 42 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה- 2015 (להלן- כללי סדרי הדין); קיומו של דיון שמיעת ראיות בגדריו העידו עדי המשיבה ללא נוכחות המערער וחרף בקשת דחייה עקב אשפוזו בבית-חולים; אי מינוי סנגור למערער חרף בקשותיו לפי סעיף 17 לכללי סדרי-הדין ואפשרות הרחקתו לצמיתות מהלישכה; מניעת המערער למסור עדותו בעדות ראשית; אי הגשת סיכומים בשל שלא קיבל את ההחלטה שהמורה על הגשתם; אי זימון עד הגנה אשר יש בפיו להעיד על מסירת עותק של המסמכים לידי המתלוננים תוך מתן משקל לחובו לאי העדתו; דחיית בקשתו לדחיית מועד הטיעונים לעונש, לאחר שנמסרה לו הודעה 3 ימים קודם לדיון בלבד, בעוד שגזר-הדין ניתן בסופו של דבר בחלוף שנתיים וארבעה חודשים; שהוי בלתי סביר ובלתי מידתי בהתמשכות ההליך.

...

לאור כל האמור, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-הקובלנה.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לשון אחר, משנבצר מחבר המותב לחתום באופן פורמלי על הכרעת הדין, המקובלת עליו ועשה כן באמצעות הסמכה מלאה ומפורשת של ראש ההרכב, לחתום בשמו, אין בכך פסול לא כל שכן, כזה היורד לשורש העניין.

סוף דבר, ומכל הטעמים שהובאו לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

בבית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין ניתן להמשיך לקיים דיון בהרכב שאיננו מלא ולא נידרשת לכך הסכמת הצדדים, אלא שההלכה היא כי מדובר בחריג המחייב צידוק לקיומו של הדיון בהרכב חסר (ראו על"ע 214/03‏ אריאל עטרי נ' לישכת עורכי הדין, ניתן ביום 2.2.2004, המתייחס לנסיבות בהן חבר בית הדין נעדר מדיון אחד ומההחלטה.

השיקולים העקריים במקרה הרגיל הנם: איבחנה בין פגם טכני לפגם מהותי והשפעת הפגם על ההחלטה שהתקבלה; שקולי צדק אישי ומידת העוול שגרמה ההחלטה לעותר; והנזק שביטול ההחלטה המינהלית עלול לגרום (לעניין זה נשקלים לא רק נזק לבעל הדין אלא גם הנזק לכלל הציבור).

ככלל, החלטה בהרכב חסר (או קטוע כהגדרתו בסעיף 17 לחוק בתי הדין המנהליים), מבלי שקיימת לכך הסמיכה בדין, מהוה פגם מהותי המחייב את בטלות ההחלטה.

...

משיקוליה היא, המערערת לא פעלה כך והעלתה את הטיעון בנושא ההרכב החסר רק במסגרת ערעור זה. לאור מכלול השיקולים, אינני סבור כי יש מקום להיעתר באופן מלא לסעד שביקשה המערערת, כלומר השבת הדיון לראשיתו.

תוצאה של השבת הדיון לשלב שבו נפל הפגם, מתחשבת בכלל השיקולים, לרבות בסוג ההליך והיא התוצאה המאוזנת בעיניי .

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך שתקנה 177 חלה באופן מפורש בעניינה של ועדת ערר לעניין מס שבח, אשר גם היא גוף מינהלי שדן בענייני החלטות מינהליות בנושא פיסקלי (ראו בסעיף 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה- 1965).

ביום 13.10.2020 הגיש העותר הודעה לועדת הערר ובה ציין כי בכוונתו "לפעול על פי דין ולפתוח בהליך משפטי לביטול ההחלטה". במסגרת זו העותר ביקש כי היו"ר יימנע מפעילות הנוגעת לעניינו עד להכרעה בהליך שבכוונתו לפתוח, וציין כי אם יחליט היו"ר שלא להעתר לבקשתו, הוא יפנה בבקשה מתאימה לערכאה הרלוואנטית.

במסגרת זאת, היתמקד העותר במקרה שבו הוא עצמו כיהן כאב בית דין למשמעת בלישכת עורכי הדין בעיניינו של היו"ר וכי האחרון אף ביקש את פסילתו שלו.

עוד מוסיף העותר כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטה שהתקבלה חרף משוא הפנים שבו נגוע היו"ר היא הכרחית בהנתן הטעויות המהותיות שנפלו בה. בהחלטה שניתנה ביום 29.10.2020 התבקשה המדינה להגיש תגובה מקדמית לעתירה שתתייחס בשלב זה "אך ורק לשאלת הסעד החלופי". בתגובת המדינה שהוגשה ביום 19.11.2020, נטען בעקרו של דבר כי חרף העובדה שחוק בתי דין מנהליים אינו מזכיר בתוספת לו את ועדת הערר לפי סעיף 146 לפקודה, למעשה הוא חל אף עליה בתוקף התייחסותו לועדת הערר לפי סעיף 127 לחוק מס ערך מוסף.

...

להשלמת התמונה נטען כי מסקנה זו מתיישבת עם העובדה שלפי סעיף 130 לפקודה, בית המשפט המוסמך לדון בהליכים מכוחה הוא בית המשפט המחוזי.

לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

מבלי לנקוט עמדה לגופן של טענות העותר, אנו סבורים כי הדין עם המדינה בכל הנוגע לפרשנות לפיה חוק בתי דין מינהליים חל גם על ועדת הערר דנן, בשים לב לכך שזוהי אותה ועדה הפועלת לפי חוק מס ערך מוסף, בהתאם להוראות התקנות.

אשר על כן: העתירה נדחית על הסף.

בעתירה הנוכחית מבקש העותר לבטל שורת החלטות של בית הדין המחוזי בהליך המשמעתי – לרבות החלטה מיום 14.11.2019, בה נדחתה בקשתו לקבוע "שאין להשיב לאשמה". בקשה זו התבססה, בין היתר, על החלטות קודמות של גופי הלישכה, מהן הסיק העותר כי הפרת החלטת ועדת השכר אינה מהוה "עבירת משמעת", כהגדרתה בסעיף 61 לחוק לישכת עורכי הדין.

על רקע חלופה זו, לא מצאתי שהתקיימו בעניינינו הנסיבות המיוחדות העשויות להביא להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ביניים של בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין (והשוו, בג"ץ 6796/14 זינגל נ' בית הדין המשמעתי המחוזי (14.10.2014), ובג"ץ 9580/10 חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל נ' לישכת עורכי הדין בישראל – הועד המרכזי (3.1.2011), שהוזכרו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים).

...

דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.