עתירה לביטול החלטה המגבילה את זכות הגישה לערכאות

לגישתה, עצם הגשת העתירה המנהלית לביטול ההחלטה על ביטול זכיית המערערת במיכרז, מעידה כי היא לא ישבה בחיבוק ידיים, ומשכך לא הייתה הצדקה לדחיית התובענה המנהלית על הסף.

יתרונות אלו, ובפרט החשש מפני חיוב הרשות בתשלום כפול – לזוכה במיכרז ובמסגרת פצויי קיום למתמודד אחר (שם, פסקה 16), הם שמצדיקים, באותן נסיבות, את הגבלת זכות הגישה לערכאות הנגזרת מדחיית תובענה על הסף.

...

כל מסקנה אחרת הייתה מובילה לכך שהיינו מאפשרים למערערת להכניס "דרך החלון" את הטענות שפסק הדין בעניין ביטול הזכייה הוציא "דרך הדלת". עד כה דנתי בפגמים הנוגעים לניסוח המכרז ולחוזה התשתיות.

בשים לב לכך ובהינתן הכלל לפיו יש לפרש בצמצום את ההליכים הנדונים בבית המשפט לעניינים מנהליים כתובענה מנהלית, אני סבורה כי המסלול המתאים לניהול הליך שעניינו חילוט ערבות במכרז הוא עתירה מנהלית.

במקרה הייחודי שלפנינו, בהינתן הקביעות השיפוטיות החלוטות בהליכים הקודמים, תוצאה זו מקובלת עליי.

" וכי "לצורך החלת סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות נידרשת הסכמה כתובה וחד משמעית של הצדדים על הסכם הבוררות...". לשיטתה, "יש לעמוד על קוצו של יוד ולראות אם אכן הצדדים רצו להגביל את זכותם בהגשת בקשה לביטול פסק בוררות אם לאו. ולא ניתן, לשיטתנו, להסתפק בפרשנות משפטית בעיניין זה לצורך החלת ההגבלה האמור בסעיף 21א(ג)(1)". מ.ג.א.ד. הגישה, בהיתר, תגובה לתשובה, בה הפניתה למצב המשפטי החל, ולסתירות שבין טיעוני אורן הסלע בהליך הנוכחי, לבין טיעוניה בהליכים קודמים.

כך הוראתה החד משמעית של הפסיקה היא כי "הזכות הנתונה לצדדים מוגבלת לעצם הבחירה להחיל מנגנון ערעור. הצדדים בוחרים את מנגנון העירעור אך לא את תנאיו. משעה שהצדדים הסכימו על עצם החלת המנגנון, בין אם לפי סעיף 21א או לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות הרי שהתנאים וההוראות הקבועים בחוק הבוררות ביחס לאותו המנגנון הם קוגנטייםוהצדדים אינם יכולים להתנות עליהם. כך לגבי אופן ניהול הליך הבוררות, וכך גם לעניין זכות הגישה לערכאות בבקשות רשות העירעור השונות... למותר לציין כי ברשות הצדדים לבחור מנגנון ערעור אחד בלבד, ואין הם יכולים לכונן מנגנון ערעור שהוא בבחינת 'ערעור כלאיים' – המורכב חלקו מסעיף 21א וחלקו מסעיף 29ב לחוק הבוררות" (רע"א 9651/16 מור נ' רובינשטיין, פסקה 10, ניתן ב-24.01.2017).

ומכאן לעתירת אורן הסלע לתיקון פסק הבוררות אגב אישורו, על דרך הוספת מע"מ על הסכום שנוסף לזכותה במסגרת העירעור, 1,448,330 ₪ "בגין עכבון וקיזוזים", מעבר לסכומים שנפסקו ע"י הבורר בערכאה הראשונה, ואשר הבורר בעירעור סבר בהחלטתו מיום 27.03.2023 כי תיקון מבוקש זה אינו בסמכותו משמדובר בתיקון מהותי.

...

ואם לא די בכך, טענת אורן הסלע ראויה להידחות גם מחמת השתק שיפוטי.

התוצאה הבקשה לביטול פסק בוררות נדחית בהיעדר עילה.

הבקשה לאישור פסק הבוררות בערעור שניתן ע"י השופט בדימוס דוד גלדשטיין ביום 02.02.2023 כפי תיקונו בהחלטה מיום 27.03.2023 – מתקבלת, תוך שבפסק הבוררות יוטמע תיקון נוסף לפיו בשורה השנייה לפסקה 268 לפסק הבוררות מיום 02.02.2023 ייתווסף "בגין עיכבון וקיזוזים בתוספת מע"מ". כן אני מורה על אישור חלקי פסק הבוררות שניתן ע"י הבורר עו"ד אסא זהר ביום 22.08.2021, ככל שאלו לא שונו בבפסק הבוררות בערעור.

יצויין כי לפי העירעור, בשנת 2019 קזזה המערערת את התשלום שביצעו המשיבים על פי שומת טיגרמן מדרישת תשלום זו. המשיבים הגישו ערר על השומה החדשה וטענו, בין היתר, כי יש לבטלה מהטעם ששלמו את שומת טיגרמן, וכן כי התכנית השנייה לא יצרה השבחה ביחס לתוכנית בצלאל, בהיותן קובעות זכויות בניה בהקף זהה.

ביטול ההחלטה בהיעדר סמכות יגרום לעיוות דין משמעותי וחסר פרופורציות, ללא סיבה: ראשית, כאמור, כלל הטיעונים שעלו בפני וועדת הערר בהרכבה המקורי, נרשמו בפרוטוקול הדיון ומצויים במסמכים שהגישו הצדדים לועדת הערר.

ככזו, זכות הגישה לערכאות איננה מוגבלת רק לעצם הזכות ליזום הליך שפוטי, אלא מקופלת בה הזכות המהותית לאכוף זכויות משפטיות הנתונות לאדם, ובתוך כך הזכות לבירור הולם והוגן של טענות הצדדים ולמתן היזדמנות נאותה להפעיל זכויות דיוניות שונות (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה כרך ב 1374 (מהדורה חמש עשרה, 2007), אשר צוטט בהסכמה בבג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(1) 352(2008)).

שלילה או הגבלה של זכות זו מחייבת אמירה מפורשת בחיקוק, ובהיעדרה תעמוד למתדיין זכות בסיסית זו. יש להעדיף פרנשות שאין בה כדי להגביל או להציב מיכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לבקורת שיפוטית (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549 (1997)).

פשיטא, כי הזכות לבירור הולם של הטענות כוללת בתוכה את הזכות להעלות טענות במשפט.

אשר לטענת המשיבים בסעיף 55 לתשובתם, לפיה "קרוב לוודאי" שהמערערת ובאי כוחה ידעו על שינוי הרכב ועדת הערר ולמרות זאת עתרו למתן החלטה (נספח ה' לתשובה): המדובר בטענה ספקולאטיבית ללא תימוכין ראייתיים כלשהם.

...

ממילא, בהעדר הוכחה כי המערערת ובאי כוחה ידעו על ההחלפה של חלק מחברי ההרכב, נדחית טענה זו של המשיבים.

נוכח האמור, שוכנעתי כי נפל פגם יסודי בכך שוועדת הערר לא נתנה הזדמנות לצדדים לטעון בעניין החלפת ההרכב טרם מתן פסק הדין.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, נוכח אי מתן זכות טיעון טרם החלפת ההרכב ברובו, אי היידוע בהחלפה אלא בעת פסק הדין, נוכח הפגיעה הקשה בזכות הטיעון בעל פה לגוף העניין בפני חברי ההרכב שהוחלפו טרם פסק הדין ומתן פסק דין שניתן למעשה בחוסר סמכות כאמור בעניין רון לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי תוצאת הפגם ראוי שתהא ביטול פסק הדין והשבת הדיון לפני ועדת ערר לשמיעת הערר מחדש, על סמך כתבי הטענות שהוגשו, לאחר שיקויים דיון לצורך טיעון בעל פה. אמנם, תוצאה זו תגרום להתארכות ההליך במידת מה ואף תפגע באינטרס ההסתמכות של המשיבים על פסק הדין, אך אינטרס זה נסוג בנסיבות העניין, נוכח הפגם החמור שאירע בהליך היורד לשורש סמכות וועדת הערר.

ביום 5.9.2021 ניתנה החלטה זו: "אין בדין הליך של 'בקשת הבהרה' או בקשה מבית-המשפט לשקול מחדש את החלטתו. למעלה מן הצורך, לא נפלה בהחלטה טעות סופר והבקשה דנן נסמכת על הנחות שגויות לגבי עמדת הדין. משאין לפני בקשה כדין, היא אינה טעונה תשובה והכרעה לגופה". ביום 5.9.2021 הגישו המבקשים את הבקשה דנן, בה עתרו לביטול ההחלטה מיום 3.8.2021.

ההחלטה מיום 3.8.2021 תביא לסגירת דלתות בית-המשפט בפני המבקשים תוך הגבלת זכות הגישה שלהם לערכאות.

] נקודת המוצא של הדיון בכל אחד מסוגי ההליכים שתוארו לעיל היא הצורך לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע או המערער, מחד גיסא, לבין זכויותיהם של הנתבעים או המשיבים, מאידך גיסא [.

...

לפיכך יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשים בהוצאותיה.

דיון והכרעה לפנים משורת הדין, דין הבקשה להתקבל בחלקה, תוך העמדת הערובה על סך של 40,000 ₪.

סיכומם של דברים אני מורה אפוא למבקשים להפקיד בקופת בית-המשפט סך של 40,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד ללא הגבלת זמן להבטחת הוצאות המשיבים, זאת עד יום 15.12.2021, תוך מתן הודעה לבית-המשפט ולצד שכנגד.

לחלופין נטען, כי אפילו נניח שהילכת אלון עומדת בעינה, הרי שבניגוד למקרה שנידון שם, בעניינינו המדינה איננה מבקשת לשלול מסימון את זכות הגישה לערכאות באופן מוחלט, מבלי להותיר שיקול דעת כלשהוא לבית המשפט; כל בקשתה, כי תביעות והליכים שיוגשו על-ידם, יתקבלו לרישום בכפוף להחלטה שיפוטית.

ב"כ של סימון סבור, כי היה על המדינה להעלות את טענותיה בפסים מינהליים, באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

לבד מהנזק המערכתי הכבד שגורמים סימון – ולא אאריך עוד בדברים שבהם דשנו וחקרנו – שני טעמים נוספים הביאוני למסקנה זו: ראשית, בנסיבות, הגבלת זכותם של סימון להגיש תביעות לביטול החלטות חלוטות – אין בה משום פגיעה חמורה בזכות הגישה לערכאות.

...

בכל הנוגע לנסיבות המקרה שלפנינו, טוענת המדינה כי אין מנוס משימוש באמצעי חריג זה, של מתן צו חוסם, כמבוקש על-ידה.

כלל הבקשות שהוגשו לאחר הדיון שהתקיים ביום 12.7.2021, כמפורט בפסקה 21 לעיל – נדחות בזאת, בהעדר עילה.

עודנו 'חייבים' התייחסות לעניין הבא: כאמור לעיל (פסקה 12), החלטנו בשעתו לדחות בקשה שהגישו סימון לפסילתנו מלדון בערעור.

הקפדה יתירה בזכות הגישה לערכאות של מתדיין סדרתי טרדני, סופה בהגבלת מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים מן השורה שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק – נדחית.