עתירה לבג"ץ להארכת צו עיכוב יציאה מהארץ

ביום 10.12.2017 הורה בית הדין הרבני על הארכת תוקף עיכוב היציאה מן הארץ נגד העותר למשך שנה.

באותו יום הגיש העותר בקשת רשות ערעור למשיב 2 – בית הדין הרבני הגדול נגד החלטות בית הדין הרבני בבקשותיו לביטול צו עיכוב היציאה, ויום לאחר מכן הגיש עתירה לבית משפט זה נגד בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול (בג"ץ 9964/17; להלן: העתירה הראשונה) על החלטות בתי הדין בעיניין עיכוב יציאתו מן הארץ.

...

בנוסף טוען העותר כי בית הדין הרבני חרג ממסגרת הזמנים הקבועה לדיון בהתנגדות לצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן במעמד צד אחד, הקבועה בתקנה ק"ז לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שהיא לוקה באי מיצוי הליכים.

העתירה נדחית על הסף אפוא.

באותו מעמד ביקש ש', פעם נוספת, לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהיה תלוי ועומד כנגדו; בית הדין לא קיבל את בקשתו, אולם נדמה כי בשוגג לא הוארך הצוו ולכן פג תקפו הפורמאלי.

(בג"ץ 3483/05‏ די.בי.אס. שרותי לווין (1998)בע"מ נ' שרת התיקשורת, פסקות 12 ו-13 (9.9.2007) (להלן: עניין די.בי.אס)) מתוקף עקרונות אלה דחה בית משפט זה על הסף עתירה שהוגשה נגד בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, לאחר שהעותר לא התייצב לדיון בעתירה והתברר כי הוא עזב את ישראל בנגוד לצוו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו וכך נקבע שם: מי שמפר צוים של רשות שיפוטית, הפועלת במסגרת סמכותה, ובמיוחד מי שעוזב את הארץ ובא ומבקש סעד מבית המשפט הגבוה לצדק תוך הפרת צו עיכוב יציאה, אינו יכול לצפות לסעד מבית משפט זה. היתנהגותו לוקה באי נקיון כפיים בולט.

...

דעתי היא כי יש לדחות את העתירה.

לעמדת השופטים נ' הנדל וי' עמית אין מקום להתערבות בהחלטות בית הדין, גם לא בהקשר זה. משסברו הנשיאה מ' נאור והשופטים י' דנציגר כאמור כי אין לבית הדין סמכות להורות על ההמלצות נשוא ענייננו, נמצא, ברוב דעות, כי יש לקבל את העתירה במובן זה שיבוטל החלק הנוגע לקבורה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.4.13 (אשר אישרה את החלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.12).

הוחלט כאמור, ברוב דעות, שלא להיעתר למבוקש, למעט באשר לאמור בפסקה 2 מעלה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3648/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אברהם אטיאס פסק-דין

בתחילה ניתן הצוו עד לבירור תביעות הגירושין והמזונות שהגישה האשה והעברת הטיפול בעיניין לאגף העגונות, אך ביום 10.12.2017 הורה בית הדין הרבני על הארכת תוקפו של הצוו למשך שנה.

אז הגיש העותר לבית הדין הרבני בקשה נוספת למתן החלטה בבקשה לביטול הצוו, אשר נדחתה ביום 7.3.2018 תוך שנקבע כי החלטת בית הדין מיום 27.2.2018 "מדברת בעד עצמה ואינה צריכה כל הבהרה נוספת". בעקבות ההחלטה האמורה הגיש העותר בקשה לבית הדין הרבני הגדול להורות לבית הדין האיזורי לזרז את קבלת ההכרעה בבקשתו לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ.

...

לאחר הגשת הסיכומים כמו גם השלמת טיעונים בכתב בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בעניינם של הצדדים, מצא בית הדין הרבני בהחלטה מיום 20.2.2018 "לקיים דיון קצר לשם השלמת בירור של מספר עניינים עובדתיים". דיון כאמור נערך ביום 27.2.2018, אך כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בירור עובדתי לא התאפשר: "בתחילת הדיון תקף ב"כ המבקש [העותר], עו"ד א' אטיאס, את בית הדין בצורה בלתי מקובלת ו'לא נתקררה דעתו' עד שהוסיף גם איומים מפורשים ומרומזים". כן נרשם, כי משביקש בית הדין לחקור את העותר, מנע זאת בא כוחו: "תחילה העלה טענה כי הדבר מיותר ובלתי נדרש. משדחה בית הדין טענה זאת וקבע שבירור עובדתי נחוץ ומתחייב, 'שלף' עו"ד אטיאס דרישה חדשה בדמות התנית חקירת מרשו בהקלטת הדיון". בית הדין הרבני ציין כי סיכולו של הדיון על ידי בא כוח העותר גורם לבזבוז זמן שיפוטי יקר וגם יעכב את מתן ההחלטה בעניינו של העותר, אולם לאחר התלבטות הורה כי יתקיים דיון נוסף, ביום 19.3.2018, במסגרתו תתאפשר הקלטת הדיון על ידי חברת הקלטות חיצונית.

בנוסף, שב העותר וטוען כי בית הדין הרבני חרג ממסגרת הזמנים הקבועה לדיון והכרעה בהתנגדות לצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן במעמד צד אחד, בהתאם לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג. דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3703/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ביה"ד הרבני האיזורי ירושלים 2. ביה"ד הגדול בירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד משה מילר ][]פסק-דין

אך עם זאת, תקנה קז (8) לתקנות בתי הדין, קובעת: "בכל צו לעיכוב יציאת אדם מהארץ רשאי בית-הדין, כאשר הוא רואה צורך בכך, גם אם לא נתבקש לכך על-ידי אחד מבעלי-הדין, להאריך, גם שלא במעמדם, את עיכוב היציאה, לתקופה נוספת, שלא תעלה על שנה". מבלי להכנס לתכלית התקנה, ולשאלות מתי ובאיזה מידה יש לעשות בה שימוש, טענת העותר לחוסר סמכות אינה תואמת את הוראות תקנה זו. ברם סמכות לחוד וסבירות לחוד.

...

דינה של העתירה להידחות.

גם טענתו של העותר בנוגע לדחיית בקשתו בבית הדין הגדול על ידי דיין אחד, דינה להידחות.

בית הדין הגדול הציע לעותר לפנות בבקשה לעיון מחדש בפני הערכאה הדיונית ונראה שכך צריך היה העותר לעשות – כחלק ממיצוי ההליכים – טרם פנייתו לערכאה זו. דינה של העתירה להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1557/23 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט י' כשר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי ירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים ירושלים 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בעיניין החלטת בית הדין הרבני האיזורי ירושלים בתיק 1367168/4 מיום 6.4.2022 תאריך הישיבה: ט"ז בסיוון התשפ"ג (5.6.2023) בשם העותר: עו"ד יצחק סלומון בשם המשיבים 2-1: עו"ד רפי רכס בשם המשיבה 3: עו"ד ריקי אופק אבן צור ][]פסק-דין

]המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: העתירה שלפנינו כוונה בעיקרה לצוו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על ידי המשיב 1 ביום 6.4.2022 (אשר הוארך ביום 28.6.2022 והסתיים ביום 28.6.2023).

...

מצאנו כי דין העתירה להמחק.

איננו רואים להעתר לבקשה זו בשל כך שהעתירה בנושא זה היא כוללנית והיא אינה כוללת טיעון מפורט בשאלת החוקתיות, לרבות התייחסות לפסקת ההגבלה ולתנאים שנקבעו בפסיקתנו (בג"ץ 8379/20 התאחדות התעשיינים בישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (25.4.2021)).