עתירה לבג"ץ בעניין ועדת גרמן

כמו כן מבקשים העותרים כי נכריז על עובדים שכירים שאינם בגדר חולים, ושנכנסו על-כורחם לבידוד מכוח צו הבידוד, כמי שנימצא בחופשה ללא תשלום (בג"ץ 2070/20) וכן נחייב את המשיבה 1, מדינת ישראל, לפצות את המעסיקים על ההפסדים שאלה ספגו עקב תשלום דמי מחלה לכל אותם העובדים אשר בודדו מכוח הצוו והפקודה מבלי לחלות במובן של חוק דמי מחלה.

אחרי הכל, כפי שציין בית המשפט העליון של טקסס בעיניין State, בימים קשים אלה של פנדמיית הקורונה, כולנו "חולים סטטיסטיים". העידר הסמיכה להוצאת תעודת המחלה הגורפת, ותוצאותיו מן המקובץ עד כה עולה מסקנה חד משמעית: חוק דמי מחלה לא אִפשר לרשב"צ להוציא את תעודת המחלה הגורפת כדי לחייב באמצעותה את כלל המעסיקים בישראל לשלם לעובדיהם, שבבידוד כפוי, דמי מחלה אף כשאלו אינם מגלים שום תסמיני מחלה ואין הם נשאים של הנגיף.

עיקרון זה מבחין כידוע בין הפגם שנפל במעשה המינהלי לבין תוצאות הפגם ומקנה לבית המשפט גמישות בבחירת הסעד המתאים בהיתחשב באופיו של הפגם ובנסיבות העניין (בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פסקה 22 (13.11.2018); עע"ם 7171/11 העמותה למען איכות חיים וסביבה בנהריה ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה, פסקה 35 (12.8.2013)).

...

בהינתן אינטרס ההסתמכות של העובדים, ובשים לב לכך שהזכות לימי מחלה היא זכות המוקנית לעובד, וכל תשלום נעשה בכפוף לצבירת ימי המחלה של כל עובד ועובד ומתוך "הבנק" שלו, אף אני סבור כי יש להורות – בגדר עקרון התוצאה היחסית – כי הצו על תנאי יהפוך למוחלט ביום 30.9.2020, על מנת לאפשר לרשויות המוסמכות להעמיד דברים על מכונם.

הנשיאה א' חיות: אני מסכימה למסקנה שאליה הגיע חברי השופט א' שטיין בחוות דעתו ולפיה הימצאות בבידוד מכוח צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף-2020 (להלן: הצו), אינה מהווה "מחלה" כהגדרתה בחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 (להלן: החוק).

כמו כן מקובלות עלי הערותיו של חברי, השופט ע' פוגלמן, בכל הנוגע לתשתית הנורמטיבית אשר תומכת במסקנה זו. לצד זאת אבקש להוסיף מספר הערות קצרות.

לכך רק אוסיף שלו הייתה העותרת ממצה הליכים כדבעי, גם הייתה ודאי מגלה שלעניין הענקת הפרס לפרופ' גולדרייך, טענותיה מוקדמות – אולי אפילו תיאורטיות – שכן השר טרם החליט אם לאמץ את המלצת הועדה, כפי שעולה מהחלטת הביניים שניתנה בעתירה אחרת שהוגשה בעיניין (בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי ‏המחשב נ' שר החינוך (8.4.2021)).

בתוך כך, בחמישה מהמקרים אף הוטלו על העותרת הוצאות משפט או הוצאות לטובת אוצר המדינה: בעתירה נגד מינויה של יעל גרמן לשרה חויבה העותרת לשלם 2,500 ש"ח (בג"ץ 2000/13); בעתירה נגד מחיקת חובות של בעלי הון – 10,000 ש"ח (בג"ץ 731/14); בעתירה לסגירת בתי הזיקוק והמפעלים במפרץ חיפה – 12,000 ש"ח (בג"ץ 2768/15); בעתירה נגד אי-יישום המלצות מבקר המדינה – 3,000 ש"ח (בג"ץ 3786/15); ולבסוף, בעתירתה נגד החלטת הממשלה לאסור כניסה לישראל בשל התפשטות נגיף הקורונה חויבה העותרת לשלם 2,500 ש"ח – ונדחתה בקשתה לעיון מחדש ובטול ההוצאות לטובת אוצר המדינה (בג"ץ 1570/21).

...

]השופט י' אלרון: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי אשר יחייב את שר החינוך (המשיב 1, ולהלן: השר) לנמק מדוע לא ייבחרו כלות וחתני פרס ישראל ב-"שקיפות מלאה", באופן שוויוני – אשר ישקף את "מארג האוכלוסיה כולה לרבות בני עדות המזרח ו/או ספרדים ו/או מיעוטים" – ותוך נקיטת "אפליה מתקנת" בהענקת הפרס לטובת מגזרים אלה למשך "השנתיים הקרובות לפחות". כחלק מכך, נתבקשנו גם להורות "על ביטול ההחלטה בדבר המינויים לפרס ישראל". בנוסף, נתבקשנו לחייב את השר לנמק מדוע לא יימנע מהענקת הפרס בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לשנת תשפ"א לפרופ' עודד גולדרייך, וזאת בשל "התבטאויותיו החמורות". דין העתירה – על ראשיה השונים – להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

באשר לשימוש במבנה קבעה ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתיכנון ובנייה, בזו הלשון: [ערר (ועדת משנה לעררים שליד המועצה הארצית לתיכנון ולבנייה) 36/10 המועצה המקומית גדרה נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה, מחוז מרכז (פורסם בנבו, 18.05.2011)] כנגד החלטה זו הוגשה עתירה בתיק עת"ם (מנהליים מר') 12213-07-11 קירשנר נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתיכנון ובניה (פורסם בנבו, 19.09.2012) (להלן – העתירה).

די בכך כדי להביא לדחייתה של העתירה [בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל אביב יפו, פ"ד ל(2) 304, 306 (1976); עע"ם 8087/05 אזולאי נ' מנהלת מחלקת רשוי עסקים בעריית חולון (פורסם בנבו, 08.08.2006); בר"ם 6493/11 קסיופיאה אירועים בע"מ נ' יעל גרמן - ראש עריית הרצליה (פורסם בנבו, 12.09.2011); עע"ם 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז מרכז, פסקה 20 בפסק דינו של השופט ד' מינץ (פורסם בנבו, 03.05.2018); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ד' – משפט מנהלי דיוני 378 (2017)].

...

לפיכך, דין העתירה להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותר והן נדחות.

סוף דבר – העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4226/17 בג"ץ 5138/17 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר בבג"ץ 4226/17: יוסף שלום סולומון העותרת בבג"ץ 5138/17: ח"כ יעל גרמן נ ג ד המשיבים בבג"ץ 4226/17: 1. ועדת הפנים והגנת הסביבה 2. הכנסת 3. שר הפנים 4. משרד האוצר – הממונה על השכר 5. היועץ המשפטי לממשלה 6. מרכז השילטון המקומי 7. עו"ד עוזי אהרון המשיבים בבג"ץ 5138/17: 1. ועדת הפנים והגנת הסביבה 2. כנסת ישראל 3. משרד הפנים 4. משרד האוצר – הממונה על השכר 5. מנהל תחום נבחרים ברשויות המקומיות במשרד הפנים 6. מרכז השילטון המקומי 7. ז'קי לוי 8. אכרם חסון 9. צבי כהן 10. אמנון כהן 11. עריית בית שאן 12. המועצה המקומית דלית אל-כרמל 13. עריית טבריה 14. עריית רמלה 15. עו"ד עוזי אהרון 16. המועצה המקומית ג'וליס 17. עאדל עמאר 18. עריית אור יהודה היתנגדות למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ב באדר א התשפ"ב (23.2.2022) בשם העותר בבג"ץ 4226/17: עו"ד שגית בידרמן בשם העותרת בבג"ץ 5138/17: בשם המשיבות 2-1 בבג"ץ 4226/17 ובבג"ץ 5138/17: עו"ד יונתן ברמן עו"ד אביטל סומפולינסקי בשם המשיבים 5-3 בבג"ץ 4226/17 ובבג"ץ 5138/17: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי בשם המשיב 6 בבג"ץ 4226/17 ובבג"ץ 5138/17: עו"ד מנחם לפידור בשם המשיב 7 בבג"ץ 4226/17 והמשיב 15 בבג"ץ 5138/17: עו"ד יצחק בוקובזה, בעצמו בשם המשיב 8 בבג"ץ 5138/17: בעצמו בשם המשיב 10 בבג"ץ 5138/17: עו"ד מרדכי ברקוביץ בשם המשיבה 13 בבג"ץ 5138/17: עו"ד שמעון בלסן בשם המשיבה 14 בבג"ץ 5138/17: עו"ד דורון דבורי בשם המשיב 17 בבג"ץ 5138/17: עו"ד יוסף פארס בשם המשיבה 18 בבג"ץ 5138/17: עו"ד ענבל בשן ][]פסק-דין

הסעד העקרי שהתבקש בעתירות הוא ביטולה של ההחלטה משנת 2017, ולצידו התבקשה גם הפסקת תשלום הגימלה לששת נבחרי הציבור וכן השבת כספי הגימלה שקבלו עד אותה עת. בתגובות המקדמיות מטעם הכנסת ומשיבי הממשלה (משרד הפנים, הממונה על השכר במשרד האוצר והיועץ המשפטי לממשלה), שהוגשו ביום 19.3.2018 וביום 25.3.2018 (בהתאמה), נטען כי ההחלטה משנת 2017 מעוררת אמנם קשיים בהיבטים הנוגעים לתחולתה הרטרואקטיבית והפרסונלית, אך היא אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית, בשים לב לשיקול הדעת הרחב הנתון לועדה כמחוקק משנה ולמכלול הנסיבות החריגות.

...

באת-כוחה של הכנסת טענה שדין העתירה להידחות, תוך הצבעה על הנסיבות המיוחדות שעמדו ביסוד קבלתה של ההחלטה משנת 2017, אשר על-פי הטעמים שהוצגו נועדה לתקן טעות שנפלה בניסוחה של ההחלטה המקורית, כמו גם על מרחב ההתערבות המצומצם בהחלטותיהן של ועדות פרלמנטריות, אשר להן מסור שיקול דעת נרחב.

במכלול הנסיבות הייחודיות הללו, כפי שעולה מן האמור עד כה, אנו סבורים על כן כי דין העתירות להידחות.

סוף דבר: אנו דוחים את העתירות.

לא נעלם מעיניי הכלל הפרשני שנפסק בעיניין הגבלת ביקורת שיפוטית – שבו עוסק התיקון בעניינינו – ולפיו חזקה על המחוקק שלא ביקש לפגוע בסמכויות בית המשפט, ועל כן יש לפרש דבר חקיקה כזה "על דרך ההקפדה והצמצום" (עניין המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 451; בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750, 756 (2003) (להלן: עניין חרות)).

כך למשל, בעיניין גנור צוין כי "חוסר הסבירות שבהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מקורו בסטייה מהותית, היורדת לשורש העניין, עד שהמסקנה הסופית היא מופרכת מעיקרה, ובשל כך בלתי סבירה לחלוטין" (שם, בעמ' 523; ההדגשה הוספה; וראו גם, בין היתר: בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב(2) 441, 503 (1988) (להלן: עניין רסלר); בג"ץ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 529, 545 (1989); עניין פינחסי, בעמ' 464; בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עריית הרצליה, פ"ד נב(2) 222, 238 (1998); בג"ץ 5331/13 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה כ"ח לפסק דינו של השופט רובינשטיין (25.2.2014)).

עילת הסבירות נועדה איפוא להתגבר על הקושי להוכיח מניעים זרים: "אכן, נטל קשה מוטל על עותר, החייב להוכיח שיקול סובייקטיבי פסול של רשות מוסמכת. מחשבות קשות הן להוכחה, ומחשבות שלא כדין על אחת כמה וכמה. מכאן המגמה המודרנית במשפט המנהלי לעבור ממבחנים סובייקטיביים באשר לפסלות שיקול הדעת (כגון שיקולים זרים) לעבר מבחנים אובייקטיביים (כגון סבירות)" (בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים, פ"ד מד(2) 236, 246 (1990)).

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.