העתירה
לפניי עתירה מינהלית נגד החלטתו של משיב 2, ראש אגף איכות אויר במשרד להגנת הסביבה, הממלא את תפקיד הממונה לפי הוראות חוק אויר נקי, התשס"ח-2008; להטיל עיצום כספי על העותרת, התחנה המרכזית ירושלים ניהול (1966) בע"מ, בגין הפרות של הוראות החוק הנ"ל. העותרת גורסת, כי בנסיבות העניין הממונה נעדר סמכות להטיל עיצום כספי כאמור; כי ממילא היא אינה הגוף הנכון להטלת העיצום; כי היא קיימה את כל הוראות הממונה באופן סביר; ולחלופין, כי מדובר בסכום בלתי סביר ומידתי, ויש להורות על הפחתתו.
הרקע הנורמאטיבי
מטרתו של חוק אויר נקי, התשס"ח-2008 (להלן – חוק אויר נקי או החוק), שמכוחו הוטל העיצום הכספי נושא העתירה, הוא "להביא לשפור של איכות האויר וכן למנוע ולצמצם את זהום האויר, בין השאר על ידי קביעת איסורים וחובות בהתאם לעיקרון הזהירות המונעת, והכל לשם הגנה על חיי אדם, בריאותם ואיכות חייהם של בני אדם ולשם הגנה על הסביבה..." (סעיף 1 לחוק).
בהחלטה נקבע, כי הממונה מוסמך להטיל את העיצום האמור, שכן הפעלת הסמכות לפי סעיף 8(ג)(2) אינה מותנית בקביעת נהלים ובמתן התרעה לציבור, מה-גם שהעותרת עומדת במאפייני המונח "בעל מקור פליטה", כהגדרתו בחוק; כי העיצום מוטל על העותרת כבעלת הרישיון לתחנה המרכזית, וכל עוד לא הועבר העסק לגוף אחר – העותרת היא המחויבת בקיום תנאיו, והיא ממילא לא הלינה על התנאים שנקבעו ברישיונה בכל הנוגע לאיכות אויר; וכי מכל מקום, האמצעים שבהם נקטה העותרת הביאו למילוי חלקי בלבד של סעיפי ההוראה ולא הובילו להגשמת התכלית של מניעת חשיפת הציבור לזיהום האויר באיזור רציפי האוטובוסים.
...
לא ניתן להתעלם מהפעולות הרבות שבוצעו במסגרת שיתוף הפעולה הדינאמי בין הצדדים, שאף הוביל לשיפור מסוים באיכות האוויר בתחנה המרכזית; ולנוכח האמור, ובשים לב לטענותיה של העותרת בדבר גורמים נוספים שיש להטיל עליהם אחריות לצמצום ומניעה של זיהום האוויר החריג בשטחי התחנה, כמו גם לעובדה שיתר הנחיות ההוראה קוימו (שאחרת היה הממונה מטיל עליה עיצום גם בעטיין) – סבורני, כי קמה עילה להתערב בהחלטתו של הממונה, שלא להורות על הפחתת סכום העיצום לפי תקנה 2(א)(4) לתקנות ההפחתה, שעניינה פעולות שנקט המפר "למניעת הישנות ההפרה ולהקטנת הנזק, והכל להנחת דעתו של הממונה".
ער אני לכך שהתקנה האמורה מעניקה לממונה שיקול דעת רחב בשאלה האם יש מקום להורות על הפחתה מסכום העיצום, בפרט בשים לב לכך שיש לנקוט אמצעים "להנחת דעתו של הממונה". אולם, בענייננו, בשים לב למכלול נסיבות העניין, סבורני כי האמצעים שנקטה העותרת למניעת הישנות כלל ההפרות והקטנת הנזק בנסיבות העניין – היו צריכים להניח את דעתו של הממונה, לפחות במידה מספקת כדי להורות על הפחתה מסכום העיצום.
לפיכך, אני מורה על הפחתה של 20% נוספים מסכום העיצום, לפי תקנה 2(א)(4) לתקנות ההפחתה.
התוצאה
על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית; אולם טענתה החלופית של העותרת, בדבר הפחתת סכום העיצום – מתקבלת, ויופחתו ממנו 20%, לפי תקנה 2(א)(4) לתקנות ההפחתה.
