עתירה כנגד סירוב כניסה לאזור לתושב ארה"ב

עוד טוען העותר כי עובדת היותו אזרח של מדינה זרה (ארה"ב) ולא תושב מוגן באיזור אין בה כדי לפטור את המפקד הצבאי מהחובה לגדור את ההחלטה בבקשתו לביקור באיזור אך ורק בשיקולי בטחון וסדר צבורי.

יפים לכאן בהשאלה דבריו של השופט נ' סולברג בפסק הדין בעע"מ 2966/19 הנ"ל (שבו נדון העירעור של העותר והארגון בעיניין ביטול אשרת עבודת העותר בישראל): "אזרחי ישראל ותושביה מסוגלים ורשאים לעמוד על משמר זכויותיהם, ולעתור לבית המשפט בגין פגיעה בחופש הביטוי. לא אלמן ישראל, ולא עומר שאקר צריך להיות לאזרחי ישראל לפה. באין לשאקר זכות חוקתית להכנס לישראל, אין הצדקה לאפשר לו מעקף, כניסה ארצה לשם מניעת פגיעה נטענת בחופש הביטוי של אזרחי ישראל ותושביה, בהיותם ה'מוּטבים' (כלשון המערערים בפיסקה 13 לעיקרי הטיעון) של כניסתו ארצה; ומחמת הפגיעה, לטענתו, בזכותם-שלהם למגע ישיר עמו, להיחשף למוצא-פיו, כדי לשמוע את דבריו במישרין (שם). מסופקני איפוא אם יש לו, לשאקר, זכות עמידה, לעתור נגד פגיעה בחופש הביטוי של אזרחי ישראל ותושביה". השופטת י' וילנר הוסיפה שם כי היא – "מסכימה להערתו של חברי, השופט נ' סולברג, לגבי הקושי שמתעורר ביחס להכרה בזכות עמידה של תושב חוץ לטעון לפגיעה בזכויות אזרחי מדינת ישראל". גישה זו יפה גם כאשר העתירה באה בשמה של פגיעה נטענת בתושבים מוגנים של האיזור שהעותר אינו נימנה עימהם.

אמנם, היעדרה של הזכות המוקנית אין פרושו היעדרה של זכות בידי התושבים הזרים "שהסירוב ליתן להם היתר ייעשה מתוך שיקולים ראויים", וכנגזרת מכך שבית המשפט יפעיל ביקורת שיפוטית על החלטה שרירותית או מבוססת של שיקולים זרים של המפקד הצבאי בסרוב התרת כניסת זר לאיזור (פרשת סמרה הנ"ל).

...

לאחר שעיינתי בממצאים הכלולים בפסקי הדין משנת 2019 של בית משפט זה ובית המשפט העליון בעניין ביטול אשרת העבודה של העותר בישראל, נוכחתי כי יש בהם לתמוך כנדרש בעמדת המשיב שלפיה פעילותו של העותר בקידום תנועת החרם עולה כדי פגיעה בסדר ובחיים הציבוריים של האזור, וכי ממילא איסור כניסת העותר לאזור שתכליתו מניעת ניצול לרעה של הכניסה לקידום חרם, מצוי בדל"ת אמותיה של סמכות המשיב על פי דיני התפיסה הלוחמתית ועל פי תחיקת הביטחון באזור.

כמו כן, ההלכה שנפסקה בבג"ץ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד סב(3) 264 (2007), בדבר תחולת דיני העבודה הישראליים על העסקת פלסטיניים באזור בידי מעסיקים ישראליים בהתאם למבחן "מירב הזיקות". מכל המקובץ עולה כי המשיב היה מוסמך על פי הדין הבינלאומי לאסור את כניסת העותר לביקור באזור בשל החשש שהביקור ינוצל על ידו לקידום חרם נגד גורמים הפועלים באזור.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בתאריך 20.03.1994 מנחם גוטסמן (להלן: גוטסמן) הגיש תביעה נוספת לבית משפט השלום בירושלים כנגד העותר והוריו בטענה כי בעקבות סירובם של העותר והוריו להתפנות מהנכס – הוא נאלץ למכור את החלקה, ובה הנכס, להרשקוביץ במחיר נמוך יחסית מזה שהיה יכול לקבל עבורו (ראו: ת"א 3242/94).

בתאריך 24.02.1997 הוגש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו הרשקוביץ טען כי בשנת 1988 הוא רכש את הנכס ממנחם ו-לייבא גוטסמן, תושבי ארה"ב. לטענתו של הרשקוביץ, במועד הרכישה הנכס היה פנוי מכל אדם, או חפץ, אולם לאחר רכישת הנכס התברר לו כי העותר והוריו פלשו לנכס, כאשר כל ניסיונותיו לפנותם מהנכס – כשלו.

ביני לביני, בתאריך 28.10.2007 התקבלה החלטת הממשלה, נושא העתירה שלפנינו, שכותרתה: "היתרי שהייה זמניים לתושבי איו"ש, השוהים במזרח ירושלים תקופה ממושכת ללא אשרה כדין", ואשר מורה, בחלקה הרלבנטי לענייננו, כדלקמן: "א. שר הפנים לא יעניק רשיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לתושב איזור יהודה ושומרון (איו"ש) השוהה בישראל שלא כדין, אשר מבקש רשיון ישיבה בישראל על בסיס טענה כי מרכז חייו היה בירושלים המזרחית, בשטח שהוחל עליו בשנת 1967 שיפוט, המשפט והמינהל של מדינת ישראל (להלן - מזרח ירושלים), עובר לחודש יוני 1967, אף שלא התפקד במפקד 1967 כתושב מזרח ירושלים.

...

נוכח כל האמור לעיל – סבורני כי דין העתירה להתקבל, ודין הצו-על-תנאי שהוצא להפוך למוחלט, במובן זה שהמשיב יאשר את בקשת העותרים לקבלת היתר שהייה זמני בהתאם להחלטת הממשלה, וכל זאת בכפוף להעדר מניעה פלילית, או ביטחונית, שנוצרה לאחר הגשת העתירה, וכך אציע לחברתי ולחברי לעשות.

הנשיאה (בדימ') מ' נאור: אני מצטרפת בהסכמה למסקנה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר.

מכל מקום, בין אם ייתכנו שתי פרשנויות אפשריות מבחינה לשונית ובין אם לאו הרי שנכונה בעיניי הפרשנות שהתקבלה על ידי חברי בסופו של דבר בעניין זה. אף לטעמי לסכסוך האזרחי לגבי נכס המקרקעין בו התגוררו העותרים לא צריכה להיות משמעות לענייננו.

העותר 1 (להלן: העותר) הינו תושב ואזרח ארה"ב. העותרים 2-3 הינם הוריו של העותר, המתגוררים בכפר מכמס באיזור.

וזו לשון הפראפראזה המורחבת: "הכניסה לאיזור סורבה נוכח ממצאים שעלולים להעיד על קשרי העותר לגורמי טירור ולתמיכה בפעילות ביטחונית אלימה, בין היתר על רקע צריכת תכני השראה שכוללים הסתה לאלימות ולטרור נגד יעדים ישראליים. לכך מצטרפת היתנהגות מחשידה במעבר הגבול, לרבות סרוב בדיקת מכשיר נייד וכן מחיקת תכנים ממנו. בנוסף לכך, העותר עלה כבעלי מאפייני אישיות (לרבות על רקע נפשי) אשר יש בהם כדי להוות סיכון מכניסתו לאיזור לבטחון מדינת ישראל, וזאת בשים לב למשקל המצטבר של מכלול האמור לעיל". החלטת המשיבים למנוע את כניסת העותר לאיזור מטעמים בטחוניים, מבוססת על שלושה אדנים: האדן הראשון, הם ממצאים העולים מן החומר החסוי.

...

בהתחשב במכלול הטעמים האמורים, המסקנה היא כי לעת הזאת לא נפלה טעות או חוסר סבירות בהחלטת המשיבים למנוע את כניסת העותר לאזור מטעמים ביטחוניים, ואין עילה להתערב בכך.

לפיכך, אפילו נאמר כי נפל פגם בהנמקת ההחלטה מלכתחילה (ואינני קובעת כך), ניתן לכך מענה הולם במסגרת הפרפרזה שנמסרה לב"כ העותר בהליך זה. אשר על כן, ונוכח הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית.

מה גם, שהעובדה שמדובר בתקופות שהייה "מפוזרות" מלמדת דוקא כי מרכז חייו היה בישראל, וודאי שעה שבני משפחתו מתגוררים בישראל גם במהלך שהייתו בחו"ל. העותר ציין כי המשיב לא הצביע על נימוק כלשהוא העומד ביסוד בחירת נקודת הזמן המתבטאת בשנת 1993 לספירת שנות שהייתו בישראל, כשלמעשה עיון בפלט כניסות ויציאות לישראל מלמד כי לפני שנת 1993 הוא התגורר בישראל כימעט באופן רצוף, ולא היה יסוד להפקיע את תושבותו בשנת 1989 שעה שמרכז חייו היה בישראל.

במכתבו, מיום 16.04.89 המתייחס אך לעותר ולא למשפחתו, הוא מבקש "לראותו כחוזר אלטרנאטיבית להעניק לו רישיון לישיבת קבע". גם תשובת המשיב כללה אמירה ברורה לגבי פקיעת התושבות בציינו כי "יש להציע לאישתו להגיש עבורו בקשה לאחמ"ש במקום מגוריה באיזור". פשיטא כי אין מקום לעתור כנגד החלטה זו כיום, בחלוף 25 שנים מנתינתה, גם לא בטענה כי לא יתקיים שימוע עובר לנתינתה, וודאי לא נוכח העובדה כי העותר העלה את טענותיו בצורה מפורטת במכתב האמור של עורך דינו.

מעבר לכך, בהתייחס להחלטת המשיב, נשוא עתירה זו, בדבר פקיעת התושבות של העותר באותו מועד, די נהיר כי מדובר בהחלטה סבירה שאין מקום להתערב בה. מכאן איפוא, לדיון בסבירות החלטת המשיב לסרב לבקשת העותר להשיב לו את תושבותו ולתת לו רישיון לישיבת קבע מחדש.

בכלל זה, על עובדת היות העותר יליד מזרח ירושלים; טענתו כי רכישת האזרחות האמריקאית נעשתה על ידי הוריו בהיותו קטין ולא ביוזמתו שלו; השנים הרבות שחלפו עד לשובו לראשונה לישראל; בחינת מרכז חייו של העותר לאור מכלול הנסיבות וזיקתו לישראל; חוקיות שהותו בה בתקופות השונות; עובדת היות נשותיו וילדיו תושבי האיזור; העובדה שהעותר לא החזיק מעולם תעודת זהות ישראלית ולא בכרטיס יוצא; קיום עסקים בארה"ב ולא בישראל; העידר רכוש משמעותי בישראל; עבירת הביגמיה; ועוד.

...

מלבד זאת ניתן להגיע למסקנה כי בנסיבות העניין עזב אדם את ישראל והשתקע מחוץ לישראל גם אם לא מתקיימים הנסיבות המצוינות בתקנות.

במקרה זה, מקובלת עלי לחלוטין טענת המשיב כי כבר בשנת 1989 נמסרה לעותר החלטה בדבר פקיעת תושבותו.

בשים לב לכל האמור, העתירה נדחית, והעותר ישא בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪.

עניינה של העתירה בסירובו של המשיב להכיר בעותר כזכאי לקבלת היתרי שהייה מתחדשים ("היתרי מת"ק") בירושלים, מכוחה של החלטת ממשלה 2492 מ- 28.10.07, העוסקת בתושבי איזור יהודה ושומרון השוהים במזרח ירושלים תקופה ממושכת ללא אשרה כדין.

המדובר, כאמור, בהחלטה מאוקטובר 2007, המאפשרת מתן היתרי שהייה זמניים לתושבי איו"ש, הרשומים במירשם האוכלוסין הפלסטינאי, ואשר הקמת גדר הבטחון באיזור ירושלים פגעה באופן ממשי במירקם חייהם במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש. כך נאמר בהחלטה: "שר הפנים לא יעניק רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 לתושב איזור יהודה ושומרון (איו"ש) השוהה בישראל שלא כדין, אשר מבקש רישיון ישיבה בישראל על בסיס טענה כי מרכז חייו היה בירושלים המזרחית, בשטח שהוחל עליו בשנת 1967 השיפוט, המשפט והמינהל של מדינת ישראל ... עובר לחודש יוני 1967, אף שלא התפקד במפקד 1967 כתושב מזרח ירושלים.

העותר נסע לארצות הברית שכן כתושב האיזור לא יכול היה לשהות בירושלים ולעבוד בה. לדבריו, בעת שהייתו בארצות הברית לא הסדיר את מעמדו שם ולמעשה במהלך רוב התקופה היה בבחינת שוהה בלתי חוקי.

כנגד החלטת הסרוב, שנשלחה לעותר ב- 2.8.10, פנה העותר בעתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"מ 1928-04-13).

...

לטענת ב"כ העותר, יש לפרש את החלטת הממשלה פרשנות תכליתית, ולהקיש ממקרים אחרים, דוגמת "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, שלא כל היעדרות מובילה בהכרח למסקנה כי אינו בבחינת "ממשיך". עוד מפנה היא לפסקי דין של בית המשפט העליון שעסקו בילדי מהגרי עבודה, כגון עע"מ 9094/07 סנצ'ס נ' משרד הפנים (מ- 4.3.13), מהם מבקשת היא ללמוד כי יש לפרש את תנאי הרציפות פרשנות גמישה ורחבה.

כך גם לא מצאתי מקום להשוואה בין עניינו של העותר שלפניי לבין עניינם של העותרים בעת"מ 23733-04-13 הנ"ל, שם נעתר המשיב למבוקש בעתירה ונתן לעותרים היתרי שהייה זמניים.

גם על פי פרשנות גמישה של המונח רצף מגורים נראה, כי המסקנה היא שרצף כזה לא נשמר על ידי העותר, ולמשך תקופה משמעותית.

העתירה נדחית.