עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר מוקדם

השופט יוסף בן חמו – אב"ד : בפנינו עתירה נגד החלטת וועדת השחרורים מיום 3.5.2018, לשחרר את המשיב/האסיר ממאסרו שיחרור מוקדם על תנאי.

· אומנם מב"ן קבע כי רמת מסוכנותו בינונית, אך בהתאם להוראות סעיף 12 (ב) לחוק, ניתן לשחרר גם אסיר כזה "בתנאי שיקבל טפול או בתנאי אחר כפי שהומלץ, רשאית הועדה לשחרר את האסיר אם סברה מטעמים שונים שירשמו כי ניתן לשחררו בלא שיגרם סיכון לציבור". · עוד מציינת ועדת השחרורים כי "ועדה סטאטוטורית - ועדת שע"מ בחנה את כל מכלול נסיבותיו של האסיר והמליצה על שיחרורו המוקדם על פי תוכנית שנערכה על ידה לאחר שבחנה את חוות דעת של ועדת מב"ן". · עוד מנמקת הועדה את החלטתה בכך כי "שוכנענו כי האסיר אינו מהוה עוד גורם מסכן לנפגעת העבירה ולציבור" (עמ' 9 שורה 14).

...

· אומנם מב"ן קבע כי רמת מסוכנותו בינונית, אך בהתאם להוראות סעיף 12 (ב) לחוק, ניתן לשחרר גם אסיר כזה "בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר כפי שהומלץ, רשאית הוועדה לשחרר את האסיר אם סברה מטעמים שונים שירשמו כי ניתן לשחררו בלא שיגרם סיכון לציבור". · עוד מציינת ועדת השחרורים כי "ועדה סטטוטורית - ועדת שע"מ בחנה את כל מכלול נסיבותיו של האסיר והמליצה על שחרורו המוקדם על פי תוכנית שנערכה על ידה לאחר שבחנה את חוות דעת של ועדת מב"ן". · עוד מנמקת הוועדה את החלטתה בכך כי "שוכנענו כי האסיר אינו מהווה עוד גורם מסכן לנפגעת העבירה ולציבור" (עמ' 9 שורה 14).

ברע"ב 4959/15 פלוני נ' היועמ"ש, נקבע כי: "עיננו הרואות כי שיקול המסוכנות קיבל מעמד בכורה בהחלטת שחרור אסיר בכלל ובאסיר מורשע בעבירות מין בפרט. כמו כן, נדרש כי על מנת שוועדת השחרורים תמליץ בניגוד להמלצת מב"ן נדרשים נימוקים מיוחדים וכבדי משקל". ברע"ב 5929/13 פלוני נ' וועדת השחרורים (החלטה מיום 22.10.2013) ישנה התייחסות למשקלה של חוות דעת מב"ן לעניינם של עברייני מין, נקבע שם: "אוסיף ואציין כי בעניינים אלה יש ליתן משקל רב לעמדת הגופים המקצועיים הרלוונטים וסטייה מחוות דעתם מחייבת טעמים מיוחדים וכבדי משקל". בכל הכבוד, ועדת השחרורים לא הייתה רשאית לקבוע כי "שוכנענו כי האסיר אינו מהווה עוד גורם מסכן לנפגעת העבירה ולציבור" (עמ' 9 שורה 14 להחלטה), כאשר בפני הוועדה הונחה חוות דעת מקצועית של מב"ן שהיא הגוף המוסמך לקבוע מסוכנות שקבעה כי מסוכנותו של העותר הינה בינונית.

נפגעת העבירה פנתה לוועדה במכתב המפרט את אשר חוותה מאז התקיפה המינית, בין היתר נכתב: "...האדם הזה הביא אותי לנסות לפגוע בעצמי ולסיים את חיי. מאז שדודה שלי הודיעה לי שיש דיון בוועדת שחרורים ואולי הוא ישתחרר שחרור מוקדם, אני לא ישנה בלילות, בקושי אוכלת, יש בי המון פחדים שלא נותנים לי מנוחה. עד לפני כמה ימים הרגשתי בטוחה יחסית שהוא לא יכול לעשות לי שום דבר ועכשיו כל החרדות והפחדים חזרו. מאז מה שקרה אני נזקקת לטיפולים פסיכולוגיים, לא מצליחה ליצור מערכת יחסים יציבה, בסביבת בנים אני מפחדת ונסגרת. בעקבות כל המצב הזה עברתי לפני כמה חודשים לדיור מוגן ושם אשאר עד שאוכל לעמוד שוב על רגליי, לתפקד באופן יציב ולהיות עצמאית. אני מפחדת מאד שהוא יצור איתי קשר ושאולי נשארו לו תמונות והוא יפרסם אותם כמו שהוא איים שהוא יעשה. אני מפחדת מזה פחד מוות ואם יתפרסמו התמונות שהיו אצלו אני לא יודעת איך אוכל להמשיך לחיות. זה לא נראה לי בסדר שהוא יהיה בצפת שמרוחקת רבע שעה מהקיבוץ שלי, שם אני נמצאת כל סוף שבוע ומפחדת שהוא ינצל את זה שזה קרוב כדי ליצור איתי קשר ולהגיע לקיבות כמו שהוא איים שהוא יעשה". מכתבה של העובדת הסוציאלית מעמותת "ניצן" המטפלת במתלוננת מסתיים במילים: "לסיכום, למרות ש... מטופלת אצלנו במסגרת ומקבלת את מירב התמיכה הרגשית והנפשית ועל אף שנפגשת כל שבוע עם מטפלת מינית במסגרת "לאורך הדרך", אני מוצאת שהאירועים אותם חוותה משפיעים ומשליכים על אורח חייה ובעיקר פוגעים בתפקודה היום יומי המאופיין בבדידות, מתח, עצבנות וחרדות.

חנא סבאג, שופט סוף דבר, הוחלט פה אחד, כאמור בפסק דינו של כב' השופט יוסף בן חמו, להורות על קבלת העתירה וביטול החלטת ועדת השחרורים.

בהחלטה צוין כי "בקשה לקיים דיון על פי סעיף 7 לחוק מותנית בהגשת חוות דעת של רופא מוסמך, חוות דעת שלא מצויה בעיניינו של האסיר". ועדת השחרורים הוסיפה כי עניינו של המבקש כפוף להוראת סעיף 40א לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור).

המבקש לא פנה לועדת השחרורים שתקבל החלטה בבקשתו לשיחרור מוקדם (לאחר החלטת ועדת השחרורים המיוחדת); לא הגיש עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת; ולא הגיש בקשה לתקן את העתירה שהגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים.

אכן, אין לכחד, על פני הדברים ועדת השחרורים הביעה את עמדתה בשאלה זו עת קבעה בהחלטתה מיום 11.1.2022 כי "לשונו של [סעיף 40א לחוק המאבק בטרור – ע' פ'] אינה מאבחנת בין בקשה לשיחרור רפואי על פי סעיף 7 לחוק ובין בקשה לשיחרור על תנאי לפי סעיף 3 ו-4 לחוק". עם זאת, אין חולק כי לא נערך – לא בועדת השחרורים ולא בבית המשפט לעניינים מנהליים – דיון מקיף בשאלה זו, ולא נשמעו בהקשר זה טענות הצדדים.

...

לטענתם, יש לדחות את העתירה על הסף מבלי להידרש לטענות לגופן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

ביום 29.1.2023 הגיש המבקש עתירה נגד החלטתה של ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי.

כידוע, נקודת המוצא היא שלאסיר אין זכות קנויה לשחרורו המוקדם מאסר, ומשזכה אסיר בשחרור מוקדם מוטלת עליו החובה למלא אחר כל פרט בתנאי שיחרורו (ראו למשל: רע"ב 2110/22 מצרי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (29.3.2022)).

על כך יש להוסיף, כי כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, ועדת השחרורים רשאית לבסס את החלטותיה על ראיות מינהליות המעידות על עבירה נוספת שעבר לכאורה האסיר בתקופת התנאי, אף אם ראיות אלה אינן עומדות ברף ההוכחה הנידרש במשפט הפלילי (ראו: רע"ב 5153/18 פלוני נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, פסקה 8 (13.8.2018); רע"ב 7564/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.11.2021)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

כידוע, בית משפט זה ייטה שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בתי משפט לעניינים מינהליים הדנים בעתירות על החלטות ועדת השחרורים, אלא במקרה בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין (ראו: בר"ם 400/23 סיבוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת, פסקה 10 (19.3.2023); רע"ב 1651/23 אבו גאנם נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 12 (23.3.2023)).

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי דחה עתירה מינהלית שהגיש המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים הפועלת לפי חוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים או הועדה, וכן חוק שיחרור על-תנאי) מיום 11.1.2023.

מבלי לפרט, יצוין כי בעקבות הארוע הלבבי, בשנת 2020 המבקש פנה בפעם הראשונה לועדת השחרורים בבקשה לשחררו שיחרור מוקדם מהכלא לפי סעיף 7 לחוק שיחרור על-תנאי, בשל מצבו הרפואי.

ביום 30.5.2023 בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בהדגישו כי בהתאם לסעיף 19 לחוק שיחרור על-תנאי, הכלל הוא כי אם החליטה ועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר, היא לא תשוב לידון בעיניינו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

על כן אף לגופו של עניין לא שוכנעתי כי נפל פגם בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות המצדיק התערבות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי מצא, כי החלטתה של ועדת השחרורים אינה יכולה לעמוד על כנה, קיבל את העתירה, וקבע כי בנסיבות העניין, יש לבטל את שיחרורו המוקדם של סואעד.

כידוע, רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בעתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת השחרורים, אינה ניתנת כדבר שבשיגרה, אלא רק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (ראו: בר"מ 1911/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.3.2023); בר"מ 5308/23 פלוני נ' ועדת השחרורים כלא השרון, פסקה 12 (31.7.2023); עניין סיבוני, פסקה 10).

סעיף 20(א) לחוק שיחרור על-תנאי מורה: "אסיר ששוחרר על-תנאי לפי הוראות פרק ב' ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הוועדה את שיחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי". סעיף 20(ב) מסייג: "על אף הוראות סעיף קטן (א), הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השיחרור בתנאים שנקבעו על ידה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובה.

בהחילי אמת מידה זו על העניין שלפני – סבורני כי אין מנוס מלדחות את הבקשה.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.