עתירה כנגד איחוד מגרשים ושינוי ייעוד בהרצליה פיתוח

אשר להתנגדויות העותרים ובחלקים הרלוואנטיים בלבד לעתירותיהם, הוועדה החליטה לקבל את היתנגדות עריית הרצליה ולתקן התשריט כך שתאושר התוית דרך זמנית עד לפיתוח השטח, כאשר נגישות למבני ציבור אחרים בתחום התכנית אפשרית בהתאם לחוות דעת יועץ התחבורה בותמ"ל. כמו כן בכל הקשור עם סימון תחנות אוטובוס נדחתה ההיתנגדות, באשר התכנית מאפשרת הקמת תחנות אוטובוס בדרכים ואין צורך בסימון ספציפי בתכנית, כך גם נדחתה ההיתנגדות לחדרי שנאים בתחום השצ"פ באשר הוראות התכנית מאפשרות הקמת חדרי שנאים לצרכי המיגרש עצמו.

מעבר לכך, אפשר הותמ"ל להקים מתקנים קבועים לטיהור מים וקרקע בשטח של 1,000 מ"ר, בין היתר בשדרה ירוקה בשכונה ובסמיכות לבי"ס מתוכנן באופן שיפגע בפתוח השטחים הציבוריים ועלול להוות סכנה לתלמידי בית הספר וזאת חלף יעוד מיגרש מיוחד למטרה זו. לבסוף התייחסו העותרים להחלטת הותמ"ל המשנה מהמלצת החוקר ומהמלצת מתכננת הותמ"ל לשנע קרקע מזוהמת עפ"י הנחיית הרשות המקומית ולא דרך יציאה זמנית במחלף המתוכנן בכביש החוף.

אשר לעותרים שמקרקעיהם בתוך הקו הכחול, ומבקשים לבצע איחוד וחלוקה שתכלול את מקרקעיהם, בעוד שהתכנית שינתה את מקרקעיהם לדרך על מנת שניתן יהיה להקים את מחלף אפולוניה לכביש 2 והורתה על הפקעת מקרקעיהם, טענה המדינה כי דין עתירתם דחיה מאחר ואין הצדקה תכנונית לאיחוד וחלוקה ובנגוד לפסיקה נועדה בקשת עותרים אלה לצרכי פיצוי בלבד באופן שעלול לפגוע ביעילות התיכנון ובעקרונות הצדק החלוקתי כמו גם עסקינן בשקול זר ופסול.

עוד טענה המדינה, כי בין העותרים קיימים כאלה שהנם בעלי מקרקעין המצויים בתחום הקו הכחול וכאלה שמחוצה לו. אלה שמחוץ לקו הכחול אינם רשאים לעתור לביהמ"ש מאחר וחלקם הגישו בעבר בג"צ כנגד תמ"מ 3/21 במסגרת בג"ץ בוכניק, בו דחה ביהמ"ש העליון את עתירתם להיכלל במסגרת תכנית תמ"מ 3/21 המשתרעת על שטחים דומים לתכנית אפולוניה.

...

. טענה זו אין בידי לקבל.

אם נאמר כי יש 'לשתף' ברווחי ההשבחה מי שלא זכה לה בתכנית גם בדרך של איחוד וחלוקה נמצא כי אין לדבר סוף ויש מקום 'לאחד ולחלק' את הארץ כולה במסגרת תכנון כולל בו יחולקו רווחי ההשבחה בין כל בעלי הקרקעות בארץ, ולא רק בין שכנים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על ביטול החלטת אישור התכנית ועל השבתה לשולחן הותמ"ל, על מנת שתדון פעם נוספת בשאלת הפקדתה לאחר קבלת סקר סיכונים מלא באותם נושאים כאמור לעיל.

עתירה זו מכוונת כנגד החלטת ועדת הערר מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 29/06/15, בה נדחה על הסף ערר שהוגש ע"י העותרים על החלטת הוועדה המקומית לתיכנון ובניה שלא להאריך את המועד להגשת היתנגדות לתכנית מטעם העותרים - בנימוק כי אין זכות ערר על החלטה זו. עקרי ההליכים והעובדות העותרים 1-4 הנם בעלי חנויות ועסקים ברחובות סוקולוב ואוסישקין ברמת השרון.

על המקרקעין מושא התכנית חלות התכניות הבאות: תכנית מתאר 2566 היא תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים שעניינה בתכנון מחדש של מיתחם הקנטרי קלאב תוך שינויים בייעוד הקרקע (להלן: "תכנית 2566"); תכנית מתאר תא/מק/3836 קנטרי קלאב היא תכנית איחוד וחלוקה מחדש בהסכמת בעלים עפ"י תכנית 2566 (להלן: "תכנית 3836"); תכנית מתאר מקומית מס' 2566/א מיתחם הקנטרי קלאב ת"א, שהיא שינוי של תכנית 2566 ועניינה, בינוי ופיתוח שטח המיגרש מושא התכנית ושינויי היעוד החל בו, בין היתר, לאיזורי מסחר, בידור ונופש, מלון/דיור מוגן (להלן ולעיל: "תכנית 2566א").

משקבעתי כי אין לקבל את נימוקה של ועדת הערר לדחייה על הסף של הערר, על ועדת הערר לשוב ולבחון את סבירות ונכונות החלטת הועדה המקומית, לפיה "בעיניין הגשת היתנגדות המדובר במועדים קשיחים כאשר סטייה ממועדים אלה צריכה להעשות אך במקרים חריגים". ועדת הערר נידרשת לבחון ולקבוע, אם ראוי לשנות מהחלטה זו, במיוחד לאור העובדה שהוועדה המקומית לא פירטה מדוע אין לסטות במקרה דנן מהמועדים "הקשיחים", ומדוע אין לאפשר לעותרים להביא בפניה את טענותיהם בנוגע לתכנית עצמה.

..משמתפרסמת תכנית מיתאר ברשומות, נאחזת בה מיד החזקה הקבועה בסעיף 34א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ולפיה "דבר שפורסם ב'רשומות' חזקה שנעשה כראוי..."(ע"א 3213/97 יחזקאל נקר נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג (4) 625, 646 (1999) וראה גם ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' דוד מייזליק, פורסם בנבו (30.1.2006)).

...

אני סבורה, כי העובדה שאין בחוק התכנון והבניה הוראה מפורשת המקנה זכות ערר בעניין זה, אינה מעידה בהכרח על העדר זכות כזו, בפרט מקום בו החוק אינו מגדיר גורם אחר או הליך אחר שבמסגרתו ניתן לערור כנגד החלטה מסוג זה. מכאן המסקנה היא, כי שגתה ועדת הערר כאשר דחתה את הערר על הסף מטעמי חוסר סמכות.

משקבעתי כי אין לקבל את נימוקה של ועדת הערר לדחייה על הסף של הערר, על ועדת הערר לשוב ולבחון את סבירות ונכונות החלטת הוועדה המקומית, לפיה "בעניין הגשת התנגדות המדובר במועדים קשיחים כאשר סטייה ממועדים אלה צריכה להיעשות אך במקרים חריגים". ועדת הערר נדרשת לבחון ולקבוע, אם ראוי לשנות מהחלטה זו, במיוחד לאור העובדה שהועדה המקומית לא פירטה מדוע אין לסטות במקרה דנן מהמועדים "הקשיחים", ומדוע אין לאפשר לעותרים להביא בפניה את טענותיהם בנוגע לתכנית עצמה.

סוף דבר העתירה מתקבלת.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 15544-05-22 איל חברה להנדסה וחרושת בעמ נ' ועדה מקומית לתיכנון הרצליה ואח' לפני כבוד השופטת לימור ביבי עותרת איל חברה להנדסה וחרושת בעמ ע"י ב"כ עוה"ד דן אור ועידו סונדרס משיבות 1.ועדה מקומית לתיכנון הרצליה 2.עריית הרצליה 3.החברה לפיתוח הרצליה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אילנה בראף- שניר פסק דין

עוד נקבע בסעיף 3 לתכנית (עמוד 137 לנספחי העתירה), באשר ליחס בין התכנית לתכניות מפורטות ותכניות פארצלציה העומדות בתוקפן, כי: "תכניות מפורטות ותכניות פארצלציה שניתן להן תוקף לפני תחילת תוקפה של תכנית זאת, תשארנה בתקפן רק כדי אי סתירה בין הוראותיהן ובין הוראות התכנית הזאת, אלא שהוראותיה של התכנית הזאת בעיניין שטח מינימאלי לא תחולנה על מגרשים שעליהם חלות תכניות פארצלציה האמורות." אין חולק כי במסגרת תשריט תכנית זו מסומנים כלל המקרקעין שהעותרת חוכרת ובכלל כך גם חלקה 99, ביעוד לתעשייה.

עוד טוענת העותרת בהקשר זה, כי חובת מסירת ההודעה האישית חלה מכוח תקנה 7 לתקנות שהותקנו על ידי הועדה המחוזית תל אביב מכוחה של פקודת ביניין ערים ואשר עמדו בתוקפן עד לשנת 2009 (להלן: "תקנות מחוז תל אביב"), במסגרתה נקבע כי הועדה המקומית תודיע על הגשת תכנית איחוד וחלקה לבעלי מגרשים שמענם ידוע.

אציין כי, כפי שציינתי לעיל, בעיניין רובינשטיין, ניפתח אמנם פתח צר המאפשר העלאת הטענה גם בשלב ההפקעה ואולם, לגישתי נסיבות המקרה דנן אינן מאפשרות לעותרת כניסה דרך פתח צר זה. זאת בהנתן שבהתאם לראיות כפי שהוצגו – ובכלל כך בפרט מכתב בא כוחה של העותרת אשר הוזכר בסעיף 47 לעיל פסק הדין, העותרת ידעה לאורך השנים על שינוי יעוד המקרקעין ולמרות זאת לא פנתה במהלך כל השנים וביקשה לשנות ייעוד זה, או לתקוף את הקביעה בדבר שינוי הייעוד.

אשר לכך, הרי שבהתאם להלכה, ביטול הפקעה או ייעוד לצורכי ציבור בתוכנית הוא צעד דרסטי ומרחיק לכת לכל הדיעות (ראו, בין היתר, בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מרכז, פ"ד מב(4) 89 (להלן: "עניין אמיתי"), בעמוד 98; עע"מ 3202/05 עריית רמת השרון נגד גנין (24.5.2010)).

...

טענתה זו של העותרת אין בידי לקבל ראשית בהינתן שלית מין דפליג שתכנית 1900 לא נקבה בשטח נשוא הדיון כאחד השטחים עליהם תחול הוראה זו. נוסף על כך, טענו המשיבות- וטענתן זו לא נסתרה – כי הבדל מהותי קיים בין המגרשים עליהם הוחלה ההוראה לבין השטח נשוא הדיון והוא מצוי בכך שבשטחים האחרים קיימים מבנים בנויים בעוד שהשטח נשוא הדיון הוא פנוי, למעט סככה אשר נבנתה ללא היתר.

בשולי הדברים – לאור כל האמור והמפורט, לא מצאתי כי התנהלות המשיבות לוקה בחוסר תום לב. עוד אינני מוצאת לקבל הטענה ולפיה נפל פגם בהתנהלותן שעה שלא שולמו על ידן פיצוי הפקעה – אשר לכך, ראשית ברי כי המקום להעלאת טענה זו היא במסגרת הליך ההפקעה, זאת במיוחד שעה שעל פניו לא קיים "סכום שאינו שנוי במחלוקת" הואיל והמשיבות כפרו בכך שחלה עליהן חובת תשלום, הן הואיל ולטענתן אין זכאות לפיצוי כלשהו בשים לב לשיעור המקרקעין שהופקעו והן הואיל והחזקה טרם נמסרה.

סוף דבר; משנדחו כלל טענותיה של העותרת דין העתירה להידחות וכך הנני מורה.

היא משתרעת בהרצליה-פיתוח, לאורך חוף הים, על שטח של 17 דונם לערך.

אבדוק את הפגמים הנטענים אחד לאחד, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ראה, לדוגמה: בג"צ 102/52 ארגון בעלי המגרשים מעבר לירקון ואח' נ' שר-הפנים ואח' בעמ' 829; בג"צ 570/80 תדיראן תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, מרחב תיכנון מקומי המרכז ואח' ' 722.

בכך נסתתמו טענותיהם של העותרים נגד חוקיות ההפקעה, אך לא נסתיימו בקשותיהם מבית-משפט זה. הם הוסיפו ובקשו, לכאורה ללא קשר עם שאלת החוקיות של ההפקעה, שבית המשפט יצווה על המשיבה ליזום את שינוי הייעוד של החלקה: שלא תהא עוד שטח צבורי פתוח, כפי שנקבע בתכנית הר/544, אלא תהפוך לשטח שמירה על הנוף, שלפי תכנית המיתאר להרצליה אינו מיועד להפקעה.

...

וכי מהו זמן סביר לעניין זה? במשפט אמיתי אמר השופט חלימה, בעמ' 94, כי "אין למצוא תשובה גזורה או חד-משמעית לשאלה זו, והכול תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". כאמור בנסיבות של משפט אמיתי הגיע השופט חלימה למסקנה כי השיהוי, שהגיע כדי 26 היה בלתי סביר; אם כי השופט בך סבר שהשיהוי, באותן נסיבות, לא היה בלתי סביר עד כדי כך שיצדיק מניעת ההפקעה.

אולם, אם פגם כזה די בו כשלעצמו כדי לבטל את ההפקעה ואם לאו, מכל מקום בנסיבות של המקרה הנדון אין בו כדי לבטלה, שני טעמים מצטברים מובילים למסקנה זאת.

העותרים ישלמו הוצאות בסך 9,000 ש"ח, והמשיב 4 (הכונס הרשמי) ישלם הוצאות בסך 4,000 ש"ח. ההוצאות שישולמו יחולקו שווה בשווה בין המשיבה 1 (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה) לבין המשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל-אביב) והמשיב 3 (שר הפנים).

לפני עתירה כנגד אישור תכנית הר/2155, שעניינה איחוד שני מגרשים ברח' וינגייט בהרצליה פיתוח (להלן: התכנית).

עוד טוענים העותרים כי ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני, שכן ההחלטה מתעלמת מכך שעם פקיעת הצורך הציבורי בפנימייה בחלקה 664, יש להחזיר את החלקה לייעוד מגורים א' מוגבל, תוך שהיא מתירה צפיפות דיור חריגה ועומדת בניגוד למדיניות מוסדות התכנון שלא לשנות את אופי הסביבה ללא ראיה רחבה של האזור.

...

העותרים ישלמו למשיבה 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

העותרים ישלמו למשיב 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

העותרים ישלמו למשיבה 5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.