עתירה וערעור נגד צו הרחקה ומעצר של אזרח זר

ב- 3.2.13 נעצר המערער פעם נוספת באתר בנייה והוצאו נגדו צו משמורת וצו הרחקה.

המערער עתר כנגד צו המשמורת וצו ההרחקה (עת"מ 10959-02-13).

ככל שהמשיב אך חושד בכנות הקשר, היה עליו לבחור באמצעי מידתי יותר כגון דרישה להפקדת ערבות כספית גבוהה ולא למנוע מראש את אפשרותם של בני הזוג למצות את זכותם לחיי מישפחה משותפים במדינת אזרחותה של המערערת.

נחזור ונסכם את השתלשלות גרסאותיו: תחילה זכה המערער במעמד זמני בישראל על יסוד בקשת מקלט שהושתתה על הטענה שהעיד נגד אזרח ישראלי בעל קשרים במולדובה ועל חשש לחייו בשל כך. לימים הודה כי טענה זו לא היתה יותר מתואנת שוא שכל תכליתה לאפשר לו להמשיך ולשהות בישראל למטרת עבודה.

העובדות באותו פסק דין הן שהמשיב דחה את בקשת בני הזוג (העותר אזרח ישראלי והעותרת אזרחית זרה), מן הטעם שלא שוכנע בכנות הקשר.

...

בהביאו לנגד עיניו את פסיקת בית המשפט העליון, מצא בית המשפט בעתירה האמורה כי השאלה המרכזית שעל המשיב לבחון היא האם נועדו הנישואים אך ורק לשם השגת זכויות לבן הזוג הזר וכי רק במקרה זה מוצדק יהיה לנקוט את האמצעי הקיצוני של דחיית הבקשה על הסף.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

בקשה לסעד זמני בעירעור במסגרתה עותר המשיב לקבלת מעמד זמני בישראל, וזאת עד להכרעה בעירעור אשר הגישו המבקשים על פסק דינו של בית הדין לעררים, ערר (ת"א) 1838-16 (כב' הדיין דותן ברגמן) מיום 13/11/16 (להלן: "פסק הדין").

בפסק דינו דחה בית הדין לעררים את הערר שהגישו המבקשים כנגד החלטת המשיב שלא ליתן למבקש 1 (להלן: "המבקש") מעמד בישראל מכח היותו בן זוג זר הנשוי לאזרחית ישראלית, והותיר את החלטת המשיב על כנה.

נוכח דחיית הבקשה הסדרת מעמד, נעצר המבקש בחודש דצמבר 2011 והוצא כנגדו צו הרחקה.

המבקש שוהה בישראל ללא אישור שהייה חוקי מזה למעלה משנה וחצי (לדבריו החל מיום 31/10/15), ומבקש כיום במסגרת בקשה לסעד זמני בעירעור למעשה צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים ואת הסדרת מעמדו בישראל (ולו זמנית) עוד קודם לדיון בעירעור, ואף קודם להחלטת המשיב בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומנטאריים בהיותו אב לקטין אזרח ישראל.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, אני דוחה את הבקשה לסעד זמני בערעור.

בשם לב לפסק דינו של בית הדין לעררים אשר קבע מפורשות כי עד למתן החלטת המשיב בבקשה למעמד לא יינקטו כנגד המשיב הליכי אכיפה מטעם המשיב, אני סבור כי אין הצדקה לשינוי המצב הקיים ולמתן מעמד זמני קודם להכרעה בהליך העיקרי, במסגרתו מבוקש סעד זהה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 8642/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערערת: סנאיט טספהונה המבקשים להצטרף לערעור: 1. מוקד סיוע לעובדים זרים 2. האגודה לזכויות האזרח בישראל נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. בית הדין לבקורת משמורת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז מיום 30.10.2012 בעת"מ 26229-09-12 שניתן על ידי כבוד השופט א' יעקב תאריך הישיבה: ד' בטבת התשע"ג (17.12.2013) בשם המערערת: עו"ד גיא ברנד בשם המבקשים להצטרף לערעור: עו"ד יונתן ברמן; עו"ד אסף וייצן; עו"ד עודד פלר בשם המשיבים: עו"ד ראובן אידלמן; עו"ד רן רוזנברג ][]פסק-דין

]השופט נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים בעת"מ 26229-09-12 (כב' השופט א' יעקב) אשר דחה את עתירת המערערת נגד החלטת הממונה על ביקורת הגבולות לבטל את רשיון ישיבתה במדינה, ולהוציא נגדה צוי גירוש ומשמורת.

בסמוך לכך נעצרה המערערת והוצא נגדה צו הרחקה.

...

לטענת המדינה, דין הערעור להידחות.

השילוב של מאפייניו הקונקרטיים של המקרה, לרבות עצמת הראיות לכאורה – שבפועל אינה במחלוקת, מחזק את המסקנה כי אין מקום להתערבות בתיק זה. בכך שונה המקרה ממקרים אחרים אליהם ביקשו ארגוני זכויות האדם להפנות בבקשותיהם להוספת אסמכתאות, וזאת מבלי לקבוע מסמרות.

סוף דבר הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור, מבלי ליתן צו להוצאות.

עם זאת, לאור העובדה כי בעניין שלפנינו ננקטו ההליכים בעניינה של המערערת בטרם נכנס הנוהל לתוקף, אף אני סבור כי אין צורך להידרש לשאלות אלה במסגרת הערעור דנן וכי מוטב לבררן במסגרת העתירה שהוגשה בנושא זה (בג"ץ 7146/12).

לאחר מעצרו נערך לעותר שימוע אשר בעקבותיו הוצאו כנגדו צווי הרחקה ומשמורת.

העתירה והערעור דנן הם נשוא פסק דין זה. דיון: בעתירה כנגד צו ההרחקה אשר הוצא לעותר, טוענת ב"כ העותר כדלקמן: העותר מנהל עם העותרת אורח חיים של בני זוג, והם מבקשים להינשא.

עמדת המשיבים היא כי בהתאם ל"נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: "הנוהל"), על העותר השוהה בישראל שלא כדין לצאת תחילה מישראל ולאחר יציאתו תוכל העותרת להגיש בקשה להסדרת מעמדו, אשר תיבחן לגופה ותקבל מענה תוך 30 יום.

סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "החוק") קובע כי "מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, ונמצא בישראל בלי רשיון ישיבה (בחוק זה-שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן". צו ההרחקה הוצא כנגד העותר מכוח סעיף זה, משום שהייתו שלא כדין בישראל משך כ-9 שנים.

ר' בג"צ 1926/99 יורי פילגוק ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 835, 836: "המניעה האחת הנשמעת מפי העותר ומפי העותרת היא שהוא והיא חיים במשותף, כי אוהבים הם זה את זה, וכי ראוי לתת להם להמשיך בחייהם אלה. טענה זו אינה מקובלת עלינו. לא באנו חלילה לפגוע בקשרי האהבה בין העותר לבין העותרת, אך לא ידענו כיצד יש בהם בקשרי אהבה כדי להעניק לעותר זכות לשהות בארץ ולעבוד בה. לו זה היה הדין, כי אז יכולים היו כל באי עולם לבקש אותה בקשה. תוצאה זו הנה, כמובן, בלתי מתקבלת על הדעת, ולא שמענו כי יש מדינה בעולם הנוהגת אחרת". ור' גם עע"ם 11013/03 ואלרי יבטוחוב ואח' נ' שר הפנים ואח': "נקודת המוצא לדיון היא העובדה שהמערער שהה בישראל שנים אחדות שלא כדין, ועניין זה לבדו הצדיק את הוצאתו של צו ההרחקה. יתרה מכך, למערער, גם בהנחה שהוא בן-זוגה לחיים של המערערת, אין זכות קנויה להמשיך ולזהות בישראל רק מכוח מערכת היחסים שנרקמה ביניהם. לעניין זה נוסיף, כי בהנחה שהגדרת מעמדו הייתה בראש מעייניו, תמוהה בעינינו העובדה שהמערער לא טרם לפנות למשיבים בכל אותן שנים בהם שהה בישראל שלא כחוק". נהלי משרד הפנים מאפשרים לבן זוג ישראלי לבקש להסדיר את מעמדו של בן הזוג הזר.

...

לאור האמור לעיל, ולאור חסר שתוף הפעולה של העותר וסירובו למלא את הבקשה להנפקת תעודת מעבר, דבר שעיכב את הרחקתו, לא שוכנעתי כי העותר ייצא מישראל בעצמו במועד שיקבע לו (ר' החלטת בית הדין לביקורת משמורת).

בעיניין זה ר' גם ס' 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי גם אם היתקיימו הנסיבות לשחרורו של השוהה שלא כדין ממשמורת, הוא לא ישוחרר אם "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העידר שיתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". אשר על כן ולסיכום לא מצאתי לשנות את החלטת בית הדין לביקורת משמורת, והעותר יוחזק במשמורת עד הרחקתו.

אשר על כן ולסיכום דין העתירה והערעור להדחות.

בעתירה שלפניי, עותרים מר רפיק יונתנוב (להלן: "העותר"), שהוא אזרח ישראלי והגב' אוקסנה גסיוק (להלן: "העותרת"), שהנה אזרחית אוקראינה ונשואה לעותר משנת 2007, להורות לרשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (להלן: "המשיב") לבטל את ההחלטה מיום 17.03.2010, לפיה נדרשה העותרת, לעזוב את הארץ לאלתר בנוסף, מבקשים העותרים להעניק לעותרת אשרה א\5 בהתאם לנוהל מתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי מס. 5.2.0008 (להלן: "נוהל ההליך המדורג").

ביום 12.12.05 נעצרה העותרת על ידי יחידת "עוז" של המשיב, כשברשותה תעודת זהות מזוייפת ודרכון ישראלי מזוייף על שם "ילנה לבוב". העותרת מסרה בשימוע שנערך לה על ידי יחידת "עוז", כי היא עובדת בעבודות ניקיון מזדמנות וכי היא שוהה כאן בגפה ללא חבר, בעל, ילדים או מישפחה.

נוכח הזהות השאולה, התעוד המזוייף והיעדר האשרה, הומלץ להכניס את העותרת למשמורת ולהוציא נגדה צו הרחקה ואכן ביום 12.12.05 ניתן צו הרחקה נגד העותרת.

העותרים הגישו ערעור על החלטה זו ביום 9.9.09 ובמכתב מיום 20.10.09 מסר המשיב לעותרת, באמצעות בא-כוחה, כי לא נמצא מקום לשנות מההחלטה וכי היא נידרשת לצאת מהארץ בתוך 30 יום.

הרציונל העומד ביסוד הנכונות להעניק לבן הזוג הזר מעמד של אזרחות או מעמד של תושב קבע הוא רציונל הומניטרי, שעיקרו הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני הזוג לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ והקמת משק בית משותף (ראו: בג"צ 7088/03 נאדיה מחמיד נ' שר הפנים (טרם פורסם), 2004).

...

סבורני, כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים.

לפיכך, העתירה מתקבלת במובן זה שהעותרת תהיה רשאית להשאר ולעבוד בישראל למשך שנה נוספת, מיום מתן פסק הדין, כאשר בסיומה של תקופה זו, יבחן המשיב שוב את כנות הקשר שבין העותרים וישקול את בקשתם להמשך הליך מדורג, לצורך קבלת מעמד לעותרת בישראל.

אשר על כן, אני מורה כי העותרת תוכל לשהות בישראל מכח פסק דין זה, באשרה מהסוג שיקבע המשיב ואשר תאפשר לה לעבוד בישראל, וזאת עד ליום 15.3.2013.