ערר שני על החלטת שחרור ממעצר של מסוכן לעובדי ציבור

הערר לפניי ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט י' עדן), אשר ניתנה ביום 24.4.2024 במ"ת 34395-04-24, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים אשר מתנהלים נגדו בת"פ (מחוזי באר שבע) 34431-04-24 (להלן: ההליך העקרי).

הרכב בו נסע העורר נעצר לא הרחק מרכבו של המתלונן וממנו יצאו שניים: העורר עצמו, כשהוא אוחז בידו חפץ הנחזה להיות אקדח וכן סכין, ואדם נוסף שזהותו אינה ידועה למדינה, אשר אחז בפטיש (להלן: השותף).

ביחס לעילת המעצר, טענה המדינה כי קמה נגד העורר עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחונו של אדם, הציבור או המדינה וכי שיחרורו ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקותו מהדין.

בית המשפט הורה איפוא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים; ומכאן הערר.

המסוכנות הנשקפת מהעורר היא רבה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי; וחזקת המסוכנות אשר נזקפת לחובת העורר לא נחלשה כהוא זה. באשר להחלטת בית המשפט המחוזי שלא להורות על הגשת תסקיר מעצר – הדבר מסור לשיקול דעתו כערכאה דיונית, כפי שקבע המחוקק בהשתמשו במילה "רשאי" בסעיף 21א(א) לחוק המעצרים.

...

בשונה מבא-כוח העורר, אני סבור כי החלטה זו ראויה לשבח.

הערר נדחה אפוא.

עוד נטען באישום זה כי בשלב מסוים, התעורר חשדו של העורר כי בכוונת א' ומורות נוספות להתלונן על מעשיו בנציבות שירות המדינה, ובתגובה איים על א' כי יפיץ את תמונותיה ויספר לבעלה כי קיימה עימו יחסי מין בהסכמה, ודרש ממנה שלא ליצור קשר עם מורות אחרות בבית הספר.

לאחר שהוגש תסקיר מעצר בעיניינו של העורר, ושני תסקירים משלימים נוספים, הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 5.3.2020, על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

במסגרת זאת, בתום הדיון בבקשה השלישית להארכת מעצר העורר, הורה בית המשפט (השופט ע' פוגלמן), בהסכמת הצדדים, על הארכת מעצרו בכפוף להגשת תסקיר מעצר משלים בעיניינו, ולאפשרות כי יגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו – תוך שהובהר כי "אין באמור משום נקיטת עמדה בשאלת השיחרור לחלופה" (בש"פ 175/21 מדינת ישראל נ' פלוני (13.1.2021)).

בסיכומם של דבר, הדגיש שירות המבחן כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט וכן "סיכון גבוה לפגיעה נפשית בנשים ולהמשך היותן נתונות להפעלת לחץ או איומים כלפיהן באופן ישיר או עקיף", וכי "כל חלופה שתוצע, כולל מעצרו בפקוח אלקטרוני, לא יפחיתו את הסיכון הגבוה ולא יתנה מענה לחשש לשיבוש מהלכי משפט", והמליץ על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מנגד, במסגרת בקשת המדינה להארכת מעצר העורר בבש"פ 2597/21, נטען כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור.

למעשה, דומה כי ההפך הוא הנכון: מתסקירי המעצר המשלימים ומהחלטת בית המשפט המחוזי באשר לשיחרור באי כוחו הקודמים של העורר מייצוג, מתגבשת תמונה שלפיה ככל שחלף הזמן התחדדה המסקנה כי נשקפת מהעורר מסוכנות משמעותית יותר, אשר באה לידי ביטוי באיומים כלפי המתלוננות ובאי כוחו – באופן הממחיש אף את החשש להישנות עבירות מצדו.

...

זאת, בשים לב לתסקירי המעצר השליליים שניתנו בעניינו של העורר, אשר בגדרם העריך שירות המבחן כי קיים "סיכון גבוה להישנות ביצוע עבירות דומות" שיוחסו לו. העורר הגיש תחילה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (השופטת ע' ברון), אולם במהלך הדיון חזר בו מטענותיו והערר נדחה (בש"פ 2293/20 פלוני נ' מדינת ישראל (31.3.2020)).

לאחר שעיינתי בערר ובבקשת המדינה, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המדינה להארכת מעצרו של העורר להתקבל; ואילו דין הערר להידחות.

למעשה, דומה כי ההפך הוא הנכון: מתסקירי המעצר המשלימים ומהחלטת בית המשפט המחוזי באשר לשחרור באי כוחו הקודמים של העורר מייצוג, מתגבשת תמונה שלפיה ככל שחלף הזמן התחדדה המסקנה כי נשקפת מהעורר מסוכנות משמעותית יותר, אשר באה לידי ביטוי באיומים כלפי המתלוננות ובאי כוחו – באופן הממחיש אף את החשש להישנות עבירות מצידו.

אשר על כן, הערר נדחה, ואילו בקשת המדינה להארכת מעצרו כאמור בפסקה 1 לעיל – מתקבלת.

לפניי שני עררים לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו–1996 על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו במ"ת 27310-01-18 מיום 31.1.2021 (השופט א' הימן) ומיום 12.4.2021 (השופט צ' קאפח), בגדרן קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב בשורה של עבירות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה; והורה על מעצרו בפקוח אלקטרוני בפיקוחם של משמרונים שונים, בכפוף לערבויות והפקדות נוספות.

עוד צוין, כי עברו הפלילי ה"דליל" של המשיב, הכולל הרשעה פלילית אחת משנת 2006 בגינה נשא בעונש מאסר בעבודות שירות ושתי הרשעות נוספות מתקופת מעצרו בתיק זה, בגין איומים וניסיון תקיפת עובד ציבור בשב"ס, מהוה אף הוא שיקול בבחינת המסוכנות הנשקפת ממנו.

על אף האמור בתסקיר המעצר בעיניינו של המשיב, בחן השופט קאפח את המפקחים המוצעים ולאחר שהשתכנע כי מערך הפיקוח המוצע "עונה על הנידרש ואף מעבר לכך", החליט על מעצרו של המשיב בפקוח אלקטרוני ופקוח אנושי כמפורט בהחלטתו; התחייבות עצמית של המשיב וערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח; הפקדה מטעם המשיב בסך 200,000 ש"ח; ערבות המפקחים ביחד ולחוד על סך 200,000 ש"ח; עיכוב יציאה מהארץ; וכן איסור יצירת קשר ישיר או עקיף עם יתר הנאשמים בתיק או עמרי, שהוא כנטען "שני" בהירארכיה הארגונית ומצוי בבריחה.

על בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים לתת דעתו לכך שכל יום שבו נדחית החלטתו, והנאשם נותר במעצר מאחורי סורג ובריח – לעיתים בתנאים קשים – קיים חשש שמא אין בראיות לכאורה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו; או לחילופין כי ניתן היה לצמצם פגיעה זו, ולשחררו לחלופת מעצר או להורות על מעצרו בפקוח אלקטרוני.

...

הנה כי כן, במקרה דנן, לנוכח חלקו המצומצם באופן יחסי של המשיב בפרשה המגוללת בכתב האישום, כפי שעולה ממספר האישומים המיוחסים לו, ופרק הזמן המוגבל בו הוא יכול היה לשמש בתפקיד ניהולי, כעולה מחומר הראיות הלכאורי; עברו הפלילי המועט; מערך הפיקוח המוצע; וכאמור חלוף הזמן המשמעותי מאז מעצרו – אני סבור כי אין להלום פגיעה נוספת בחירותו.

ואולם, אני סבור כי אין בה כדי להטות את הכף לטובת הותרת המשיב במעצר מאחורי סורג ובריח בשים לב למאזן השיקולים שפורטו לעיל.

לנוכח כל אלה אני מותיר על כנה את ההחלטה לפיה המשיב ישהה במעצר בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח הערבים אשר אושרו בהחלטתו של השופט צ' קאפח, מיום 12.4.2021, יחד עם זאת אני קובע כדלקמן: בנוסף לתנאים המגבילים אשר נקבעו בעניינו של המשיב, יאסר עליו לשוחח בטלפון או טלפון נייד ו/או לעשות כל שימוש אחר לצורך יצירת קשר עם מי מעדי התביעה או יתר הנאשמים בתיק או עמרי, או לעשות שימוש במחשב נייד; המשיב יפקיד סך של מיליון ש"ח או ערבות בנקאית בסכום זה; ערבות המפקחים, ביחד ולחוד, תעמוד על סך 500,000 ש"ח. משטרת ישראל תהא רשאית בכל עת משעות היממה לוודא שהמשיב אכן מקיים את תנאי שהייתו במעצר בפיקוח אלקטרוני, בכתובת שנקבע לשם כך. המשיב יתייצב להליך הפלילי בעניינו בלוויית שניים מהמפקחים.

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' אברבנאל) בתיק מ"ת 16347-05-21 מיום 14.9.2021, במסגרתה נדחתה בקשת העורר ל"עיון חוזר" ולעריכת תסקיר מעצר בעיניינו.

במסגרת האישום השני, יוחסו לעורר שתי עבירות נוספות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק זה. המסכת העובדתית בגינה הוגש כתב אישום נגד העורר ובת זוגו פורטה בהרחבה בהחלטת בית משפט זה בבש"פ 5397/21 מיום 18.8.2021 (השופטת ד' ברק-ארז), ומשכך אפנה לעובדות הבאות בתמצית בלבד.

לאחר מכן ובמספר הזדמנויות שונות, היתקשר העורר למתלונן ואיים עליו כי אם לא יעביר לו כספים, יפיץ את התמונות והסרטון לכל עובדי המוסד הצבורי בו כיהן בתפקיד בכיר, וכי יפגע בו ובבני משפחתו.

בבקשה זו, לא ביקש העורר את שיחרורו, אלא רק להורות על הגשת תסקיר מעצר בעיניינו, שכן לגישתו עתיד לחלוף "זמן ניכר" עד אשר מעצרו ייבחן בשנית על ידי בית המשפט המחוזי, ועד למועד בו יינתן לגביו תסקיר.

כפי שנקבע בהחלטות הקודמות בעיניינו של העורר, קיומן של הראיות לכאורה ועברו הפלילי מקימים עילת מעצר של מסוכנות גבוהה המצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר, בנספחיו ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כעולה מהאמור בבש"פ 5397/21 של בית משפט זה, אשר ניתן בעניינו, העורר מנסה להיתלות בחלוף הזמן שעבר – גם אם אינו מהווה כשלעצמו "זמן ניכר" – ובמשך הזמן ש"עתיד לעבור" מיום שבית המשפט יורה על הגשת תסקיר ועד שזה יונח על שולחנו, כדי להצדיק קיומה של אחת החלופות כאמור בסעיף 52 לחוק המעצרים, קרי חלוף "זמן ניכר". אלא שזו לא הפרשנות שיש ליתן לסעיף זה, ויש לפרשו על פי לשונו הברורה והפשוטה, לפיה, העורר רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר רק "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". יוצא אפוא, כי חלוף ה"זמן הניכר" מתייחס לזמן "שעבר" ואינו כולל בחובו את הזמן ש"עתיד לחלוף".

אשר על כן, הערר נדחה.

כאמור, ילנה בהודעתה במישטרה מיום 13/4/14 ציינה כי היא "מתגוררת עם חבר שלי אברהם משעלי". בית המשפט המחוזי , בקבלו את ערר המישטרה על החלטת בית משפט השלום לשחררו למעצר בית בתנאים מגבילים , והאריך את מעצרו של התובע עד ליום 16/4/14, קבע, בין השאר, בהחלטתו כי "עיון תיק החקירה מלמד כי ראיות לכאורה לבצוע העבירות המיוחסות למשיב – ישנן כבר כעת בתיק החקירה....חומר הראיות שבתיק החקירה מלמד גם על מסוכנות רבה הקמה מצדו של המשיב." (עמ"י 25347-04-14 מיום 13/4/14 , ההדגשה אינה במקור –א.ז.).

אציין כי בבקשה למעצר עד תום ההליכים היתקיימו ארבעה דיונים ושני עררים, במהלכם הוקלו תנאי השיחרור של התובע מעת לעת , החלטות אשר ניתנו לאחר בחינת חומר הראיות ותיק החקירה.

ראה עניין פרשת סעד הנ"ל: "... יש לבחון את הדברים על רקע הנתונים שהיו קיימים אצל הפרקליטות ובהיתחשב גם בכך שאין, ולא צריך להיות, מתאם מלא בין העמדה לדין לבין הרשעה. החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית. התביעה, אף אם לא באותה עוצמה כמו גורמי החקירה, נתונה לעתים רבות באי-ודאות לגבי התיק הפלילי, ועליה לקבל החלטה אם בנסיבות העניין סביר וראוי להעמיד את פלוני לדין, בהיתחשב בטיב הראיות הקיימות והעניין הצבורי שבהעמדה לדין. על הפרקליטות לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו; אך לעתים רבות מצויות שתי האפשרויות בתוך מיתחם הסבירות של שקולי הפרקליטות, ואין להסיק בהכרח מכך שהחלטה להעמיד לדין התבררה למפרע כבלתי נכונה, שהפרקליטות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. נקודה זו נכונה ביתר שאת, בהיתחשב בשקול הדעת הנרחב המוקנה לגורמי הפרקליטות בהחלטות כגון דא. בפסיקתנו מקובל, בקשר לבקורת שיפוטית מינהלית על החלטות הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מיתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום ... תפיסה זו באשר למיתחם הסבירות בהקשר המנהלי, צריכה להקרין גם על תפיסת מיתחם הסבירות בהקשר הנזיקי (אף שכמובן אין התאמה בין שתי הקטגוריות; ראו ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, [פורסם בנבו] פסקה 24 (15.12.2011); ליחסי הגומלין המורכבים בין העילות המנהליות לעילות הנזיקיות ראו בהרחבה רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (19.1.2017) (להלן: עניין גליק))." העובדה כי ילנה, לא היתה עדת תביעה בכתב האישום, אין בה כדי להצביע על שיקול דעת מוטעה בהגשת כתב האישום.

...

התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין נזקיו, הגם שלא הוכיח נזקים כלשהם ועל כן יש לדחות את תביעתו.

סיכום התוצאה היא איפוא כי הנתבעת לא חרגה ממתחם הסבירות בעת מעצרו של התובע ולא נמצא כי בנסיבות מעצרו הופעל כנגדו כוח בלתי סביר וכך במסגרת דיוני הארכת מעצרו והעבירות אשר יוחסו לו , אשר עמדו תחת ביקורת שיפוטית בכל שלבי הדיונים בעניינו.

מכאן כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענת רשלנות כנגד הנתבעת ולפיכך דין התביעה להידחות.