על פי המתואר באישום הראשון, קשרו גבאי והנאשמים הנוספים קשר לסחוט את המתלונן, בעל עסק ברישיון לחלפנות כספים, ובמסגרת זו הציעו לו את עזרתם בהשבת סחורה שנגנבה מעסק אחר שהמתלונן ועמיתו (להלן: פוזילוב) הלוו לו סך של 50,000 ש"ח, ובעקבות הגניבה לא קיבלו מהלווים את החזר ההלוואה.
בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם, ובין היתר הודעת המתלונן; הודעות פוזילוב ואישתו המאשרים כי נזרק רימון רסס לביתם; מצלמות אבטחה המתעדות הגעת רכב סמוך לביתו של פוזילוב, יציאת שני אנשים רעולי פנים מהרכב וזריקת הרימון לעבר הבית; תמונות מזירת הארוע; דגימת דנ"א של הנאשם 3 על מנוף הרימון; הקלטות שיחות בין המתלונן לאלול; וצילומי מצלמות אבטחה המתעדות את המפגש בצומת.
החלטתו של בית המשפט המחוזי
בהחלטתו מושא העררים קבע בית המשפט המחוזי כי התרשם מקיומה של תשתית ראייתית לכאורה, וכי חרף הספיקות שבקשו באי-כוח העוררים לעורר במהימנותו של המתלונן, עיון יסודי בחומר החקירה הרב מלמד כי כל אחד מהעוררים ומהנאשמים הנוספים היה מעורב באחד השלבים של "קשר הסחיטה".
אשר לגבאי והנאשם 2, נקבע כי כעולה מחומר הראיות לכאורה הם "השמיעו כלפי המתלונן איומים ברורים" וגבאי אף שלח את הנאשם 3 לזרוק את הרימון על ביתו של פוזילוב.
בדיון שנערך לפניי טענה באת-כוח המשיבה, מנגד, כי די בראיות שהוצגו כדי לבסס לכאורה את הרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם, באופן המצדיק את מעצרם עד תום ההליכים, וכי אף אם המתלונן עצמו מעורב בפלילים, אין בכך כדי לשנות ממסקנה זו.
אשר לטענות באי-כוח העוררים, סבורה באת-כוח המשיבה כי מקומן של אלו להתברר במסגרת התיק העקרי, וכי אין בהן כדי להחליש את עוצמת הראיות בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים.
בית המשפט הדגיש, כי הניח לחובת המתלונן את החשדות נגדו, וכי אף בהנתן הנחה זו, "לא היה נגרע ה'יש' הראייתי בעיניין הסחיטה כלפי המתלונן, והמסקנה ממנו לא הייתה משתנה".
בהחלטתו המפורטת נתן איפוא בית המשפט המחוזי מענה למכלול הטענות שהעלו באי-כוח העוררים באשר לחולשה הנטענת של הראיות לכאורה.
סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא אם כן נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה".
אמנם, עבירה של סחיטה באיומים מלמדת מטיבה על חשש לשיבוש מהלכי משפט.
...
יתירה מזאת, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי מסוכנותם של שני העוררים נלמדת מהמעשים המיוחסים להם, כמו גם מעברם הפלילי הקודם; וכי מסוכנות זו, לצד החשש מפני שיבוש מהלכי משפט המתעורר אף הוא בנסיבות ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, מקימים שניהם עילות למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
בענייננו, אני סבור כי בעוד שהמעשים החמורים המיוחסים לגבאי בכתב האישום, כמו גם עברו הפלילי המכביד – בין היתר בעבירות של שיבוש מהלכי משפט – מצדיקים אבחנה בינו לבין הנאשם 2, באופן שרק בעניינו של האחרון תבחן האפשרות לחלופת מעצר, הרי ששונים הם פני הדברים ביחס לאלול.
סיכומם של דברים, לנוכח כל האמור, הערר בבש"פ 6094/19 נדחה; ואילו הערר בבש"פ 6092/19 מתקבל, כך שאני מורה לשירות המבחן להגיש עד ליום 31.10.2019 לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר בעניינו של אלול, שבו תיבחן האפשרות להורות על מעצרו באיזוק אלקטרוני או לשחררו לחלופת מעצר.
