ערר על מעצר עד תום הליכים בעבירות אלימות בתא מעצר

ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטתו מיום 14.6.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב במ"ת 37679-03-16 (כב' השופט ב' שגיא), בגדרה הורה בית המשפט על מעצר העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העוררת והנאשם עד תום ההליכים נגדם, בגדרה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, הכוללות בין היתר את הודאת הנאשם; חבילת כפפות שנמצאה בחדרה של העוררת, וכן כפפות המגואלות בדמם של הנאשם והמנוחה, אשר הוצאו מאותה החבילה; עדויות של שניים (להלן: סקורי ו-ברנס), אשר שהו בתא מעצר יחד עם הנאשם, לפיהן הנאשם התוודה בפניהם בדבר הרצח ותכנונו יחד עם העוררת; מסרונים בין העוררת לבין הנאשם, כולל מסרונים ממועד הרצח שנועדו לתאם גרסאות בין השניים; שיחת הטלפון של העוררת עם מוקד המישטרה מרגעי הרצח; הודאת העוררת כי לאחר הרצח נתנה לנאשם מגבונים לניגוב הדם, הסתירה את בגדיו ואת הסכינים בארון ומאחורי ארון, הסתירה את הנאשם בחדר האם וניתקה את ידית הדלת מהמקום; עדויות השכנים ואנשי חינוך מבית הספר של העוררת; שקרים מצד העוררת והנאשם בחקירות; ועוד.

כמו כן, נטען לקיומן של עילות מעצר בגין מסוכנותם של העוררת והנאשם, כולל עילת מסוכנות סטאטוטורית הנגזרת מבצוע העבירות באלימות חמורה תוך שימוש בנשק קר, ונוכח קיומו של יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו ינסו לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין.

במוקד הערר מצויות טענות הצדדים בעיניין קיומן או היעדרן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת כשותפה ברצח אחותה ובעבירות נוספות – תנאי הכרחי למעצרה עד תום ההליכים (סעיף 21(ב) לחוק המעצרים), ובאשר לעצמתן של ראיות אלה.

...

המסקנה הנחרצת שהוסקה על-ידי המשיבה ממערכת היחסים האמורה, בדבר שליטת העוררת בנאשם עד כדי שנטעה בליבו את הצורך ברצח אחותה, אינה, לפחות לא לעת הזו, המסקנה היחידה האפשרית, ואף לא המסקנה המסתברת יותר.

הגם שאפשר כי בירור סוגיות אלה ישפיע על המשקל הראייתי הלכאורי המיוחס לעדויות (ראו החלטתי בבש"פ 4568/12 שלבאיה נ' מדינת ישראל (20.6.2012) והאסמכתאות המובאות שם), אין בכוונתי להעמיק בהן במסגרת הערר, ודי אם אציין שדרכן של עדויות אלה, שהן הראיה החזקה ביותר הקושרת את העוררת לתכנון הרצח, להתקבל כראיות קבילות כלפי העוררת, אינה בהכרח סלולה, גם אם הדבר אינו בלתי אפשרי.

אני סבור כי עוצמתן של הראיות לכאורה בהתחשב בכלל הראיות ובטיעוני הצדדים, אינה גבוהה במידה כזו שיש להימנע מלבחון באופן מעמיק יותר את ההיתכנות לשחרר את העוררת לחלופת מעצר, והאם בכוחה לאיין את המסוכנת הנשקפת מהעוררת.

הובהר, כי המסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר נלמדת הן מהמעשים החמורים המיוחסים לו, והן מתמליל שיחות שהתקיימו בתא המעצר בין העורר למדובב, המעיד על נחישותו של העורר לבצע את זממו - רצח המתלוננים.

עוד צוין, כי, ככלל, בעבירות של אלימות במשפחה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים, אלא בנסיבות יוצאות דופן.

עם זאת, אף אם יש ממש בטענות אלו (תוך שאיני קובע דבר לעניין זה), משבא-כוחו הקודם של העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעיניינו של העורר, ולא העלה טענות אלה במסגרת הבקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים, ברי כי אין מקום לידון בהן עתה בגדרי הערר על ההחלטה בבקשה האמורה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנַי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

נוכח האמור, ולמקרא החלטתו של בית המשפט המחוזי, אין בידי לקבל את טענות העורר כי כלל לא נשקלה אפשרות שחרורו לחלופת מעצר בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים לו, וזאת על אף שבית המשפט המחוזי מצא בתחילה להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וזאת אף אם תחוזק החלופה שנבחנה על-ידי שירות המבחן ויוספו לה שני מפקחים.

סוף דבר; הערר נדחה.

כמו כן, נטען כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העורר יסכן את בטחון הציבור ולחשש מפני שבוש הליכי משפט בשל חומרת מעשיו, אשר כוללים אלימות, בשל עברו הפלילי וכן בשל העובדה שהעורר מתגורר במחנה פליטים במזרח ירושלים ונוהג לשהות באיזור יהודה ושומרון.

בהחלטה מיום 16.9.2018 החליט בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

זאת ועוד: כפי שכבר ציינתי, ראית זהוי זו נתמכת על-ידי ראיות נוספות שכוללות את איכון מכשיר הטלפון הנייד של העורר, אשר מצביע על המצאותו בסמוך לזירת העבירה בזמן הרלוואנטי; את המצאותו של רכב מידגם זהה ובעל אותו מספר רשוי כרכבו של העורר בזירת הארוע; ואת אמירותיו המפלילות של העורר, אשר נאמרו בפני המדובב בתא מעצרו.

...

קיומן של ראיות לכאורה לצרכי מעצר עד תום ההליכים נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996)). מסדר זיהוי התמונות, שבמהלכו זיהה המתלונן את העורר כאחד הפורצים, עומד במבחן הזה בהצלחה. המסדר נערך בנוכחות סניגורו של העורר ולא ניתן להטיל ספק בקבילותו כראיה (ראו ע״פ 559/77 מאירי נ׳ מדינת ישראל, פ״ד לב(2) 180 (1978); ע"פ 4514/10 דיבה נ' מדינת ישראל (3.9.2012); יעקב קדמי על הראיות: הדין בראי הפסיקה – חלק שלישי 1209-1197 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)).

אם ראיות אלה וזיהוי העורר על-ידי המתלונן יימצאו אמינים על-ידי הערכאה הדיונית, הדבר יחייב את המסקנה כי העורר ביצע את המעשה המיוחס לו. אשר על כן, אני דוחה את הערר.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה) שקבל את בקשת המשיב לעיון חוזר בשאלת מעצרו עד תום ההליכים והורה על שיחרורו לחלופת מעצר.

אלא שבטעם זה כשלעצמו אין די כדי להצדיק את שיחרורו של המשיב – אשר לחובתו עבר פלילי מכביד (וכעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, עבר זה כולל הרשעה מן העת האחרונה בעבירת אלימות שבוצעה בתא המעצר של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ושבגינה נידון המשיב נידון ל-11 חודשי מאסר בפועל); מה גם שבמסגרת בש"פ 2729/15 מדינת ישראל נ' מנגשה (30.4.2015) – בקשה שהוגשה במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים – הוארך מעצרו של המשיב בהסכמה ב-150 ימים או עד למתן הכרעה בהליך העקרי, לפי המוקדם (תוך שמירת זכותו להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובצרופותיה ולאחר שהאזנתי לצדדים בדיון שהתקיים לפניי באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

גם בעניין ניסיון הרצח סבורני כי לא התרחש כרסום ראייתי ברמה הנדרשת לשם קבלת בקשה לעיון חוזר.

סוף דבר: הערר מתקבל.

בהחלטה זו עמד בית משפט השלום על ראיית דנ"א הקושרת את המשיב למעשים, ועל החיזוק שנימצא לה באמירות המשיב למדובב בתא מעצרו (לפיהן הוא "ידע שהוא תפור בתיק" וכי הוא מתכוון לעזוב את הארץ מיד עם שיחרורו).

כמו כן, צוין כי למשיב עבר פלילי מכביד של 14 הרשעות קודמות בעבירות של שוד מזוין, הפרת הוראה חוקית ועבירות אלימות ורכוש, בגינן הוא ריצה עבירות מאסר ממושכות.

ביום 5.2.2015 הגישה המדינה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קיבל את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו (השופט צ' קפאח).

בהקשר זה יצוין, כי אף עבירות רכוש בהקף ניכר עשויות להעיד על מסוכנות ולהקים עילת מעצר.

...

באת-כוח המשיב חוזרת ומעלה טענות הנוגעות לראיית הדנ"א, ולדבריה יוגש ערר על דחיית הבקשה לעיון חוזר בעניין זה. בתשובה, מצביע בא-כוח המדינה על כך שהמדובב לא שימש כעד תביעה, ולכן ממילא אין בהתדיינות הנוגעת אליו כדי לסייע להגנה, וזאת כאשר הראייה המרכזית היא ראיית הדנ"א. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שיש מקום להיענות לבקשת המדינה.

במקרה זה, אני סבורה כי האיזון בין חירותו של הנאשם לבין שלום הציבור וניהולו התקין של ההליך, נוטה בשלב זה לעבר קבלת בקשתה של המדינה.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב החל מיום 13.5.2015 בשישים ימים, או עד למתן פסק דין בת"פ 17292-08-14 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.