לפניי ערר בהתאם לסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ט' אבו טהה) במ"ת 25470-06-16 מיום 10.10.2016, במסגרתה הוחלט על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה.
ההליכים עד כה
ביום 13.6.2016 הוגש כתב אישום נגד העוררת, המייחס לה עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודה; כלים, עבירה לפי סעיף 10 לפקודה; נהיגה תחת השפעה, לפי סעיף 62(3) לפקודת העבורה [נוסח חדש].
על פי עובדות כתב האישום, במועד שאינו ידוע למאשימה עובר לחודש מאי 2016 קשרה העוררת קשר עם עידן עמר (להלן: עידן) לייבא לישראל סם מסוכן בכמות גדולה ובתמורה לקבל תשלום של 100,000 ש"ח. במסגרת הקשר סוכם כי העוררת תטוס להולנד יחד עם חברה בתואנה של כנס מהעבודה, שם תפגוש בעידן שיעביר לה את הסם, ולאחר מכן תבריח העוררת את הסם לישראל, בלי ידיעתה של החברה.
...
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא, מצאתי כי דין הערר להידחות.
משמצאתי כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה אין באפשרות זו כדי להפיג את מסוכנותה של העוררת, סבורני כי אין מקום להורות על השלמת הראיון (וראו: בש"פ 8706/16 שירממדוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.12.2016); בש"פ 8647/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (17.11.2016)).
סוף דבר, דין הערר להידחות.