ערר על החלטת ועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה

העתירה לפני נסבה על החלטת ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 28/11/19 בתיק ערר 1073/0519, במסגרתה נדחה על הסף ערר אשר הגיש העותר כנגד החלטת הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה תל אביב (להלן: "הועדה המקומית") מיום 27/3/19, לאשר בתנאים בקשה למתן היתר בניה לתוספות ולשינויים מכוח תמ"א 38 ולתכנית מתאר רובע 3.

...

כך, גם אם אלך עם העותר כברת דרך ניכרת ואקבע כי אמנם קיימת סתירה בין האופן בו הוגדרה הקומה בהיתרים השונים – ההיתר משנת 1935 וההיתר משנת 1945 - ועל מנת לקבל טענה זו אף אדלג על המשוכות הנכבדות ובכלל כך – על הקביעה ולפיה ההיתר משנת 1935 לא בוצע ויתרה מכך, על העובדה שגם בהיתר משנת 1935 קיימת סתירה הואיל ובדפוס נכתב "קומה א'" ואולם, קיימת תוספת בכתב יד ולפיה מדובר ב"קומת מרתף" – הרי שלמרות זאת לטעמי דין טענותיו של העותר להידחות.

ריכוז האמור מלמד כי דין טענותיו של העותר ולפיהן הבקשה להיתר עומדת בסתירה לתכנית מתאר להידחות ופועל יוצא מכך הוא שדין העתירה להידחות, הואיל ולא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר דחתה את עררו של העותר על הסף, משלא קמה לעותר זכות בדין ובפסיקה להגשתו.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט – העתירה נדחית.

ערעור על החלטת ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה (מחוז מרכז) בעיניין פיצויים והיטל השבחה, מיום 3.7.2019 בערר מס' 183/16 ("ההחלטה").

...

עקירתה מן הספר של הוראת הפטור סבורני כי בדין מצאה ועדת הערר שקבלת עמדתה של המערערת מאיינת את זכותם של המשיבים, ואת זכויותיהם של רבים אחרים שמבקשים לבנות במקרקעין משותפים, ליהנות מהוראת הפטור.

הטענה שהוראת הפטור אינה חלה על שותפים במקרקעין, או על קבוצת רכישה ראויה אף היא להידחות אמנם פסק הדין ב-דנ"א דיבון הותיר פתח לדיון בטענה כי דין קבוצת רכישה צריך להיות שונה מדינו של יחיד, אלא שאין במקרה דנן תשתית מספקת לאבחן את שנקבע בפרשת דיבון, כגון שלא הוכח כי קיים "מארגן" לקבוצה (ר' הגדרת "קבוצת רכישה" בס' 1 לחוק המיסוי), וכגון שעדיין, וחרף הערות בתי המשפט, בוחר המחוקק שלא לצמצם את תחולת הוראת הפטור (ר' בעניין קבוצת רכישה: דנ"א דיבון פס' 31-22).

אולם, המערערת לא טענה בעניין זה, ובהעדר טיעון וטיעון בתשובה איני נדרש להכריע בסוגיה זו.  לסיכום עולה מן המקובץ כי דין הערעור להידחות והוא נדחה.

בפני שני ערעורים על החלטות ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה - פיצויים והיטלי השבחה (מחוז מרכז) (להלן "ועדת הערר") מיום 28.10.2018 ומיום 25.08.2020, בערר 9001/0118, בהן חויבה הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ראש העין (המערערת בעמ"נ 53612-10-20 והמשיבה בעמ"נ 24212-10-20 שתקרא להלן "הוועדה המקומית") לשלם ליורשי המנוח רסתום סרסור ז"ל (המערערים בעמ"נ 24212-10-20 והמשיבים בעמ"נ 53612-10-20 שיקראו להלן "המשיבים") פיצויים מכוח סעיף 197(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק").

...

במצב דברים זה, טענת המשיבה לקיומם של אלמנטים משביחים אינה רלוונטית לסוג הפגיעה הנטענת במסגרת ערר זה ודינה להידחות.

גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי כאשר תוכנית פוגעת משביחה מקרקעין של הנפגע המצויים מחוץ לתכנית הפוגעת, גם אז במקרה הספציפי הנדון לא היה מקום להורות על קיזוז.

לעניין ההוצאות ושכר טרחת עורכי דין, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים, דעתי היא שיש לפסוק למשיבים את הוצאותיהם ושכר טרחת עו"ד בהליכי הערר.

סוף דבר ערעור הוועדה המקומית 53612-10-20 נדחה.

בפני ערעור על החלטת וועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה – פיצויים והיטלי השבחה (מחוז מרכז) (להלן: ועדת הערר) מיום 29.09.2021, אשר דחתה שלושה עררים שהוגשו בעקבות דחיית תביעות לפיצויים מכח סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), על ידי הועדות המקומיות "רמלה", "חבל מודיעין" ו"גזר" בעקבות אישורה של תת"ל/45/א (ערר רמ/9011/1120, ערר חמ/9004/1120 וערר גז/9002/1120 ולהלן: העררים, התכנית הפוגעת, ו-הוועדות המקומיות).

...

דין הערעור להידחות.

סיכום הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 80,000 ₪ (30,000 ₪ למשיבות 1-3 ו- 30,000 ₪ למשיבה 4).

בפני ערעור על החלטת ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה פיצויים והיטלי השבחה, מחוז מרכז, מיום 28.10.20 שדחתה את הערר שהוגש על ידי המערערים והותירה על כנה את השומה המכרעת שנערכה על ידי השמאית המכריעה הגב' גבע בלטר (להלן "ועדת הערר" "השמאית המכריעה" ו"השומה המכרעת" בהתאמה).

...

הפרשנות שנתנה על ידי השמאי ניקי פרימו בשומה מכרעת אותה ערך לגבי נכס אחר בה, בהתייחס לתכנית הראשונה, ובה אמר "אם המשיבה (הועדה המקומית – ז.ב.) משוכנעת שהוראות תכנית הר/600/8ג אינן מאפשרות לאשר תשריט חלוקה למגרשים, דעתי היא שלא רק שהן מאפשרות זאת אלא הן מחייבות זאת", עומדת בניגוד למכתבים וחוו"ד שהוצגו בפניו והוצגו גם בפני השמאי המכריע ברמן, ובהתייחס לתכנית הראשונה, בשומה מכרעת שערך, קבע (בשונה מהשמאי פרימו) כי "המשיבה אינה מאפשרת חלוקה למגרשים בדרך של תשריטי חלוקה אלא רק בהליך של אישור תכנית מפורטת. עדות ראשונה למדיניות זו של הוועדה המקומית נמצאת במכתב מראשית שנות ה- 90 של היועצים המשפטיים אז של הוועדה המקומית, עדות כתובה למדיניות אשר היתה נהוגה עוד שנים רבות קודם לכן וכן במסמך נוסף משנת 2003 .... לכל האמור לעיל, יש לדחות את טענת שמאית העוררת 2 לפיה נוהגת הועדה המקומית לאשר תשריטי חלוקה כדבר שבשגרה". עמדה זו אילצה את המערערים לקדם תכנית בה נרשם מפורשות כי מטרת התכנית היא "תוספת 4 יח"ד, מ- 2 יח"ד ל- 6 יח"ד". טענות המערערים בערעור תכנית היא בגדר חיקוק ופרשנותה מסורה לביהמ"ש. סעיף 16.1 לתקנון התכנית הראשונה קובע כי על מגרש מינימאלי של 500 מ"ר ניתן לבנות יח"ד 1.

כך גם אינה מקובלת עלי הסתמכות העותרים על הפרשנות שניתנה על ידי השמאי המכריע פרימו.

לאור האמור, הערעור נדחה.

המערערים ישלמו למשיבה את הוצאות המשפט לשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.