ערר על החלטת בית משפט מחוזי חיפה בדבר הגבלת עיסוק בעריכת דין

][ לפניי []בקשת רשות ערר לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 30.7.2019 בעמ"י 65416-07-19 (השופט א' טובי) (להלן: בית משפט קמא) במסגרתה אסר בית המשפט על המבקש ליצור קשר בנושא הפרשה, לגביה הוא נחקר כחשוד, עם מעורבים אחרים באותה פרשה, וזאת למשך 60 ימים.

המבקש חפץ (בין היתר) שבנו ייצגו בהליכים הקשורים לפרשה בכושרו כעורך דין והוא מבקש כי אשנה את ההחלטה קמא באופן שהדבר יתאפשר לו. לצד בקשת רשות הערר הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא, אולם לא ראיתי לנכון ליתן צו אירעי בעיניין זה. עם זאת, קבעתי את הדיון בבקשת רשות הערר ליום 28.8.2019 והדיון היתקיים במועד זה כמתוכנן.

המבקש חלק על עמדת הלישכה בעיניין קיום הסמכות להורות על הגבלת הייצוג כאמור, שכן, לטענתו, זכותו של חשוד ושל נאשם להיות מיוצג על ידי עורך דין לפי בחירתו היא זכות חוקתית שלא ניתן להגבילה בהחלטות לפי סעיף 48(א)(4) לחוק המעצרים, אשר מסמיך את בית המשפט להתנות את שיחרור החשוד ממעצרו ב"איסור לקיים קשר או להפגש עם מי שיקבע".

כאשר עורך דין החשוד בפלילים מישתחרר ממעצרו בכפוף לתנאים מגבילים, תנאים אלו יכול שיכילו איסור גורף על עסוקו בעריכת דין וייצוג לקוחות בהיותו חשוד או נאשם (ראו: ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 6, 16 (1983); ב"ש 862/85 מדינת ישראל נ' בן ליאור, פ"ד לט(3) 441, 448 (1985)).

...

סבורני, כי זכות המבקש להיות מיוצג על ידי עורך דין לפי בחירתו היא אכן זכות חוקתית ממעלה ראשונה.

פירושו של דבר הוא שאני מקבל את הסתייגות המדינה ביחס לרף ראיות גבוה במיוחד, שלזכותו טענו נציגי הלשכה.

הבקשה הנוכחית נדחית אפוא.

עורך הכתבה התיימר להציג לקוראים תמונה רחבה יותר של הרקע לרצח השלושה, כחלק "ממלחמת חיסולים" בכפר בענה, שראשיתה בשנת 2012.

הכתבה עסקה גם בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לאפשר מעצרו של המשיב בתנאי איזוק אלקטרוני מחוץ לכתלי בית המעצר.

כמדווח בכתבה, ערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה, וכעבור חמישה ימים מהחלטת בית המשפט העליון לדחות את הערר, בוצע הרצח המשולש.

דיון המשיב 1 - הפקדת הערובה בהתאם לתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 קובעת: "(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע.

באשר למצבו הכלכלי של המשיב, בתשובתו לטענת המבקשים לא הצביע המשיב על כל עיסוק או משלח יד שממנו הוא מתפרנס ולא הציג כל נתון באשר לאיתנותו הכלכלית.

טענה זו מעוררת קושי מאחר שקבלתה, והטלת אחריות בגינה בעוולת לשון הרע או בעוולת התרשלות עלולה להגביל הגבלה בלתי מידתית את חופש הביטוי של המשיבים ואת זכות הציבור לקבל מידע, גם מידע עתונאי.

...

יישום השיקולים הרלוונטיים על עניינו של המשיב-התובע מוביל למסקנה כי יש להיענות לבקשת המבקשים לחייב את המשיב בהפקדת ערובה וזאת נוכח מצבו הכלכלי של המשיב וחולשת תביעתו.

לאור זאת מצאתי כי יש להיעתר לבקשת המבקשים ולחייב את המשיב בהפקדת סך 25,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים במקרה שהתביעה תידחה.

לאור סכום התביעה הגבוה, שעיקרו מיוחס לנזקי המשיבה, לאור חולשתה המיוחדת של תביעת המשיבה ובהעדר ראייה מספיקה לאיתנותה הכלכלית, מצאתי כי יש להיעתר לבקשת המבקשים ולחייב את המשיבה בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות המבקשים.

לציין כי ערר על החלטה זו נדחה ע"י כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 6358/06 עמיר מולנר נגד מדינת ישראל ובית המשפט מציין במפורש גישתו בעיניין חלוף הזמן המהוה עילה להקלה בתנאי השיחרור בערובה : אף אני, כסגן הנשיא המלומד, סבור כי לא חלף עדיין זמן ניכר - כמשמעו בחוק - מן ההחלטה המצדיק את השינוי המבוקש כנתינתו, קרי, הגבלת מעצר הבית לשעות הערב והלילה בלבד.

" לאור עקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהוה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שיחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעיניינו של בגיר ובהיעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שיחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השיחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהיעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באיזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השיחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

כמו כן לא נטען כי עריכת הסולחה הנה נסיבה חדשה שלא היתה מונחת בפני בית המשפט בעת שיחרור החשודים בתנאים המגבילים עד תום ההליכים.

...

משבקשתו לעיון חוזר של העורר אינה עומדת בתנאי הסף האמורים, דינה להידחות".

" לאור עיקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהווה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעניינו של בגיר ובהעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

סוף דבר הבקשה נדחית בשלב זה. יחד עם זאת מצאתי להורות לשירות המבחן להתייחס במסגרת התסקירים שיוגשו לעונש בעניינם של המבקשים גם לבקשת המבקשים להעתקת מקום מעצרי הבית.

בית משפט השלום בחיפה ה"ת 30675-03-22 עדוי ואח' נ' מישטרה-ימ"ר חוף תיק חצוני: בפני כבוד השופטת ג'אדה בסול מבקשים 1. פלאח עדאוי 2. מנאל היב 3. אילהאם עדאוי 4. סאלח אבו חמדה משיבה מישטרה-ימ"ר חוף החלטה

המבקשים לא השלימו עם ההחלטה, והגישו ערר על ההחלטה הנ''ל לבית המשפט המחוזי, ( ע''ח 49608-04-22) , ערר אשר נדחה ע''י בית המשפט המחוזי.

בבקשה עסקינן מעלה המבקש את הטענות הבאות: המבקש הוא תושב היישוב ירכא, ועיקר עסוקו בעבודות הובלה.

עסקינן במטלטלין, וכפי הוראות סעיף 2 לחוק המטלטלין, תשל''א-1971 הרי שנקבע כי : ". הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". ההסכם עסקינן לא קבע כי הבעלות ברכב תעבור לעדווי עם תשלום מלוא התמורה, אלא רק הרישום במשרד הרשוי, כך שאין כל התנייה על הוראות החוק.

מניסוח הוראות ההסכם, שהמבקש טען כי נערך ע''י עורך דין, אין כל התנייה, או קביעה, כי הבעלות ברכב נשארת של המבקש, עד אשר תשולם מלוא התמורה, אלא עסקינן בהסכם מכירת רכב, מוזר יש לומר, בסכום לא מבוטל, כאשר המוכר מסכים להעניק לקונה הלוואה נדיבה, ללא כל רכיב של ריבית, כאשר אין עסקינן בחברה העוסקת במכירת כלי רכב, או בעיסקאות ליסינג, הענקת הלוואות מימון לרכישת רכב, תוך שיעבוד הרכב לטובתו, עד לפרעון מלוא התמורה, אלא עסקה רגילה, כשהצדדים מסכימים, ושיקוליהם עמם, כי התמורה תשולם בפרישה.

לענייננו, יפים דברי בית המשפט וקביעותיו בתיק ת''פ 2522-06-17 (מחוזי מרכז) מדינת ישראל נ' אבו רביעה ואח', כב' השופטת מיכל ברנט ( פורסם בנבו), והפסיקה המצוטטת שם, כאשר עסקינן שם במצב דומה לענייננו, וקביעת בית המשפט באותו הליך, תואמת את נסיבות העניין כאן, אף ביתר שאת.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, המסמכים שצורפו, לרבות המסמכים החסויים שהוצגו ע''י המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אני מקבלת את עמדת המשיבה ושלפיה, קבלת עמדת המבקש, מהווה מתן פתח לעברייני מס להברחת נכסים וסיכול אפשרות מימושם, עם סיום ההליכים המשפטיים בעניינם.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות, וההחלטה לפיה נקבעו התנאים לשחרור הרכב, בעינה עומדת.

בית-המשפט המחוזי בחיפה 14 בנובמבר 2022 ע"ח 21920-11-22 הונאה חוף נ' פונדק בפני כבוד השופטת עפרה ורבנר העוררת: משטרת ישראל, מפלג הונאה מחוז חוף ע"י ב"כ רפ"ק סאמי סיאגה - נגד - המשיב: חגי פונדק, ת"ז 040619850 ע"י ב"כ עו"ד ימימה אברמוביץ' החלטה

" צודקת ב"כ המשיב, כי בהתאם להוראות סעיף 57 לחוק המעצרים ופסק-הדין ב-בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת-ישראל שהוזכר על-ידה, דיון בערר על החלטה להאריך את תוקף תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהקשר לאיסור עיסוק, צריך להתקיים במעמד הצדדים, אלא שבנסיבות בהן העוררת הגישה את הערר, כחצי שעה לפני המועד בו תם המועד שנקבע על-ידי בית-משפט קמא בהתייחס להוראה האוסרת על המשיב לעסוק בעריכת דין, ממילא לא ניתן היה לקבוע דיון במעמד הצדדים בתוך מועד זה, ובהנתן כי המדובר היה ביום ה', נקבע הדיון ליום א' במעמד הצדדים, תוך קביעה כי עד למועד הדיון יוארך תוקף איסור העיסוק בעריכת דין בהתייחס למשיב.

בנסיבות אלה, אין בכך שהעוררת הגישה את הערר "בדקה ה-90", דבר שלא אפשר קביעת דיון בטרם חלף המועד שנקבע על-ידי בית-משפט קמא לתום צו איסור העיסוק כדי להכריע את הכף ולאפשר למשיב בנסיבות החשדות כנגדו, לעת הזו, להמשיך ולעסוק בעריכת דין.

עיין לעניין זה ב-בש"פ 225/17 פלוני נ' מדינת-ישראל (12/1/17), שם בחלוף הזמן הוחלט להטיל צו איסור עיסוק בעריכת-דין באופן חלקי, כך שהותר לעוה"ד לעסוק בעריכת דין, אולם לא בעיסוקו כנוטריון, וערר בעיניין נדחה, תוך ציון כי ככל שהמשפט יתארך באופן בלתי סביר, יהא מקום לשקול את המיגבלה פעם נוספת.

...

אציין כי טענת הסנגור כאילו עצם השימוש בהוראה על איסור עיסוק מעורר קושי כשמדובר בעיסוק מותר, אינה מקובלת עליי.

אין מנוס איפוא בשעה זו מהמשך מעצר הבית ואי העיסוק במקצוע, גם כדי שלא לאפשר חלילה שיבוש.

בעניין גס'אן ערטול, נפסק כי נוכח הזיקה המובהקת והישירה בין העיסוק בעריכת דין לעבירות המיוחסות, אין מקום להיעתר לבקשה החלופית של המבקש שם לעסוק בתחומים שאינם כרוכים בעסקאות מקרקעין.