ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין נהיגה רשלנית

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"ח 46599-07-18, בגדרה בוטלה החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו במפ"ת 4818-04-18 והוחלט על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית המשפט קבע כי התרחיש שהוצג על ידי ההגנה מבוסס על השערות וחישובים ספקולאטיביים שאינם עולים בקנה אחד עם חומר הראיות, ויחד עם זאת בחן את התרחיש המוצע לגופו וקבע כי גם הוא מוביל למסקנה שהמבקש התרשל לכאורה בנהיגתו.

ואמנם, בית המשפט המחוזי לא סתם את הגולל בפני המבקש וציין בהחלטתו כי ככל שהמשפט ימשך, יוכל המבקש להגיש בקשה בעיניין פסילתו לבית משפט השלום, שידון בה כחוכמתו.

...

בית המשפט קבע כי התרחיש שהוצג על ידי ההגנה מבוסס על השערות וחישובים ספקולטיביים שאינם עולים בקנה אחד עם חומר הראיות, ויחד עם זאת בחן את התרחיש המוצע לגופו וקבע כי גם הוא מוביל למסקנה שהמבקש התרשל לכאורה בנהיגתו.

לאחר שבחנתי את טיעוניו של המבקש, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי בשלב זה עלה בידו לסתור את חזקת המסוכנות הנשקפת ממעשיו.

סוף דבר ונוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ע"ח 46599-07-18 מדינת ישראל נ' יוסף גדקה לפני כבוד השופט יוסי טופף העוררת: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד ניר ביטון וגיא גורן מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) המשיב: יוסף גדקה ע"י ב"כ עו"ד שלמה ערד וגיא שמר החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט דן סעדון) מיום 17.7.2018, במסגרתה נדחתה בקשת העוררת לפסול את רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים, ובית המשפט הורה על השבת רישיון הנהיגה לידי המשיב.

ב"כ העוררת טען כי שגה בית משפט קמא במסקנתו בדבר חולשה ראייתית לכך שהמשיב התרשל בנהיגתו ולא מנע את התאונה, וכך גם לגבי הקביעה כי עברו התעבורתי אינו מכביד.

דיון ומסקנות אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שעיינתי בחומר החקירה, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולהחלטת בית משפט קמא והתרשמתי ממכלול נסיבות העניין - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להיתקבל, ויש להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים בעיניינו.

...

בנסיבות אלו, לעת הזו, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה האשמה לתאונה אינה מוטלת עליו, או כי נסיבות התאונה אינן מלמדות על מסוכנות הנשקפת מנהיגתו.

בהינתן כי המשיב ביצע עבירת תנועה ונהג בחוסר זהירות וכתוצאה ממנה, כך לכאורה, נגרם מותו של נער צעיר, שוכנעתי כי המשיב לא הפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לו. למעלה מכך, טענת המשיב לפיה נסיבות התאונה מלמדות כי האחריות לתאונה אינה רובצת על כתפיו, כמוה כטענת הגנה אשר בית המשפט לא נזקק לה בשלב זה, שכן ככלל, מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת פרשת ההגנה (בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (10.10.2002)).

הנה כי כן, לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים שהונחו לפניי, לאור מעורבותו הלכאורית של המשיב בתאונה קטלנית שמקורה בעבירת תנועה שביצע, אני מקבל את הערר ומורה על פסילת רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים 4.12.19 ע"ח 41496-11-19 אייזיק נ' מדינת ישראל לפני כבוד השופטת טלי חיימוביץ העוררת: שיר אייזיק ע"י ב"כ עו"ד בנימין מלכא המשיבה: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד יונתן טל – פמת"א החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ענת יהב) בתיק בפ"ת 10879-03-19 מיום 22.10.19, במסגרתה נפסל רישיון הנהיגה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים בעיניינה.

העובדות נגד העוררת הוגש כתב אישום, המייחס לה עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 40 לפקודה, בכך שביום 31.12.18, פגעה בהולך רגל שחצה את הכביש על מעבר חציה, וגרמה למותו.

...

איני מקבלת את פרשנותו המרחיבה של ב"כ העוררת לחופש העיסוק, בפרט שעה שלעוררת יש אפשרויות נוספות לניידות, כגון תחבורה ציבורית.

בנקודת זמן זו, העוררת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הופרכה חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 46ב(ב) לפקודה, ועל כן מקובלת עליי החלטתו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.

בכלל זאת, צוין כי לפי סעיף 1(3) לחוק התגמולים, אחת החלופות להגדרת "פגיעת איבה" היא "פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולת איבה של כוחות אויב, או פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פעולה כאמור אף אם לא הופעל, למעט פגיעה שניפגע בה אדם בגיל 18 ומעלה כשהוא מבצע פשע או עבירה אחרת שיש בה זדון או רשלנות פושעת". סעיף זה פורש בפסיקה כך שנידרש קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין השמוש בנשק או הפגיעה, תוך שהודגש כי קשר סיבתי זה צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק.

סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע כי "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אומנם, כבר נקבע כי אין בהוראה זו כדי ליסתום את הגולל מפני העברת ההחלטה תחת ביקורתו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: בג"ץ 4606/09 ענתבי נ' וועדת ערר לנפגעי פעולות איבה שבבית המשפט המחוזי תל אביב יפו, פסקה ז (8.4.2010) (להלן: עניין ענתבי); בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש״ל 1970, פ"ד מה(5) 445, 453-452 (1991) (להלן: בג"ץ 294/89)).

עם זאת, העמדה הנוהגת בפסיקה היא כי היתערבות בהחלטות ועדת הערר צריכה להעשות במשורה ורק במקרים חריגים.

עיון בפסק דינה של ועדת הערר בעיניינו של העותר מלמד כי מדובר בהחלטה מנומקת וסבירה, המבוססת על החומר הראייתי שהונח בפניה.

...

משכך, נראה כי ועדת הערר יישמה בצורה סבירה את הפסיקה הנוהגת, ולא מצאנו הצדקה להתערב בהחלטתה.

כן יצוין בקצרה כי לא מצאנו ממש בטענת העותר כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי השטח בו נמצא נפל הרימון לא שימש כשטח אימונים של יחידות נבחרות למניעת טרור, אלא כשטח אימונים "יבש" של יחידות שונות.

סוף דבר: דין העתירה להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 5770/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: ירון דורון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש׳ דותן), מיום 29.5.2023 בע"א 5008-02-22 בשם המבקש: בעצמו ][]החלטה

בהמשך, הגיש המבקש, ביום 21.1.2016, ערר על החלטת מח"ש. ביום 12.12.2016 מחלקת העררים בפרקליטות המדינה דחתה את הערר, אולם קבעה כי טענותיו של המבקש מתאימות להתברר אצל היחידה לתלונות הציבור (להלן: ית"צ).

אשר לטענת המבקש בנוגע לזריקת הטלפון הנייד שלו, בית משפט השלום קבע כי מהסרטון הנ"ל עולה כי הפלת הטלפון הנייד של המבקש נגרמה כתוצאה מפעולה נידרשת של הכנסת המבקש לרכבו וללא כוונה להפילו, וכי מצפייה בסירטון לא ניתן להתרשם שהמבקש קיבל מכה מנפילת הטלפון הנייד.

כך, ביחס לשליפת תכשיר הפלפל והאיום בשימוש בו, ציין בית משפט השלום כי: "גם אם התובע הרגיז את השוטר בכך שהתווכח עמו בעת מילוי תפקידו בזמן ארוע חמור, אינני סבור שיש בכך להצדיק פעולה זו. אינני מקל ראש בלחץ בו היה מצוי השוטר עבאס באותה עת, ומובן כי יש לקחת גם נתון זה בחשבון בבוא בית המשפט לשקול האם השוטר התרשל במילוי תפקידו או חרג מההוראות. עם זאת, אין באמור כדי להתיר לשוטר לנקוט בכל פעולה במצב לחץ בו הוא נידרש לקבל החלטות במהירות, אלא אך להוות נתון נוסף אותו יש לקחת בחשבון בבחינת סבירות הפעולה שננקטה על ידי השוטר ויתכנו מקרים שפעולה תחשב בלתי סבירה גם במצב לחץ. שוטרים מקצועיים נדרשים, גם בעת פיגוע, לנהוג באיפוק בשימוש בכוח נגד אזרחים ודומה כי שליפת תכשיר הפלפל במקרה זה לא הייתה נידרשת בנסיבות העניין" (שם, בפסקות 76-75; ההפניות הוסרו – י' כ').

...

הנה כי כן, סבורני כי מהאמור לעיל ניתן להתרשם כי בית משפט השלום לא הקל ראש כלל וכלל ביחס לפגמים שנפלו בהתנהלותו של השוטר עבאס.

בהקשר זה אציין כי מקובלת עליי גם מסקנתו של בית משפט השלום כי אין מקום לפסוק בנסיבות העניין דנן פיצויים עונשיים.

סיכומו של דבר: דין הבקשה להידחות.