ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תנאי שחרור

[][]לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' מלמד) במ"ת 752-03-20 מיום 16.06.2022, במסגרתה קבע בית המשפט קמא כי תנאי שיחרורו של העורר ממאסר הוא עמידתו בתנאים של האיזוק האלקטרוני.

הפקדת הסך הנוסף של 100,000 ש"ח יעשה עד 30 יום לאחר שיחרורו ממעצר, בקופת בית המשפט – שאם לא כן, ייעצר העורר עד תום ההליכים או עד אשר יפקיד את כל הערבויות שנקבעו לו. רשמתי בפניי הצהרת בא-כוח העורר, שבמידה ולא יפקיד את הסכום הנוסף עד 30 ימים מיום שיחרורו ממעצר, לא יעלה העורר כל טענה בנוגע להחזרתו למעצר עד אשר יפקיד את מלוא הסכום שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

...

זאת, עד אשר בית המשפט העליון הגיע לכלל מסקנה כי התמשכות ההליכים המשפטיים פרק זמן כה ארוך מטה את הכף לטובת אינטרס העורר עצמו.

סיכומו של דבר, על העורר להפקיד סך של 100,000 ש"ח נוספים תוך 30 ימים מיום שחרורו ממעצר, שאם לא כן, ייעצר.

לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש בדבר סמכותו של בית משפט השלום להורות על השהיית החלטתו בדבר תנאי השיחרור, לתקופה קצרה, על מנת לאפשר למשיבה למצות את זכותה לערור לבית המשפט המחוזי.

בסעיף 3 הנ"ל נקבע כי "בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". מכאן, שצדקו בתי המשפט קמא בקביעתם כי, ככלל, לבית המשפט של המעצר קיימת 'סמכות טבועה' לעכב את החלטתו, על מנת לאפשר למדינה למצות את זכותה לערור על כך. ויובהר, כי בנגוד לטענת המבקש, סעיף 55(א) לחוק המעצרים לא נועד להסמיך את בית המשפט להשהות את תוקף החלטתו בנוגע לשיחרור הנאשם ממעצר (דבר שכאמור מצוי בסמכותו הטבועה); אלא להגביל את סמכותו של בית המשפט להשהות את החלטתו לשחרר נאשם הנתון במעצר, כך שהחלטה כזו תהיה ניתנת להשהיה למשך 48 שעות ולא יותר.

...

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

יוצא אפוא, כי אין ללמוד מהסעיף הנ"ל מגבלה נוספת על סמכותו (הטבועה) של בית המשפט להשהות את החלטתו בדבר תנאי שחרור של נאשם אשר אינו נתון במעצר, לצורך הגשת ערר.

הבקשה נדחית אפוא.

על החלטה זו עררו המבקשים לבית המשפט המחוזי; לאחר קיום דיון, נתן בית המשפט המחוזי, ביום 22.11.2023, החלטה מפורטת ומנומקת, בגדרה הורה על דחיית הערר, בכפוף להבהרה לפיה מחמת הספק, הארכת התנאי למשך 60 ימים נוספים, תחל ביום 18.10.2023 – הוא יום פקיעת התנאי, ולא ביום 9.11.2023 – הוא יום מתן החלטת בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענים המבקשים כי עניינם מעלה שאלה משפטית שטרם הוכרעה בבית משפט זה, החורגת מעניינם הפרטני, והיא, מה הדין לגבי תנאי שיחרור שתוקפו פג, ובית משפט מורה על הארכתו בחלוף מועד הסיום שנקבע לו. עוד טוענים המבקשים, כי ישנן החלטות סותרות של בתי משפט בסוגיה, באופן המלמד על הנחיצות שבית משפט זה ידון ויכריע בבקשה.

לעומת זאת, המבקשים הם שהגישו תגובה לבית משפט השלום, היתעקשו לקיום דיון בנושא, ולאחר מכן עררו לבית משפט המחוזי, והכל בטענות חוזרות ונישנות כי האיחור בהגשת בקשת המדינה, וקיום הדיון לאחר תקופת התנאי, הם בנגוד להוראות סעיף 58(א) לחסד"פ. אם כך, פשוטו של עניין – ככל שהמדינה מעוניינת בהארכת תוקפו של תנאי מתנאי שיחרור שנקבעו, בתוך תקופת 180 ימים הימים האמורה, תוך שמירה על רצף בין תחולת תנאי למישנהו, עליה להגיש בקשה מתאימה, הכוללת את עמדת הצד שכנגד, במועד אשר יאפשר לבית המשפט הדן בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים, בטרם מתן החלטה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון, סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה מטעם המדינה.

זאת, כאמור, משום שענייננו נופל בגדרי סעיף 52 לחסד"פ, שלא כולל כל הגבלה מסוג זה. משכך, הבקשה נדחית אפוא בזאת.

לפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 26.1.2024 במ"ת 62076-01-24, בגדרה הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, בתנאים שנקבעו בהחלטתו.

עוד ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי קיים פער שלא ניתן לו הסבר מלא, בין המשיבים שלגביהם מבוקש מעצר ממש, לבין מעורבים מהותיים אחרים בפרשה, בהם מורי הנהיגה המעורבים, תלמידי הנהיגה ששכרו את שירותיהם של המשיבים, והמתחזים השונים, שלגבי חלקם לא הוגשו כתבי אישום כלל, ולגבי אחרים, לא התבקש מעצרם ואף לא נקבעו בעיניינם תנאי שיחרור משמעותיים.

...

כן צוין כי עיקר כתב האישום מנוסח באופן המייחס את המעשים המקיימים את העבירה למשיבים באופן כללי, מבלי לציין את חלקו של כל אחד מהם, ולפיכך התוצאה היא שהפעולות הקונקרטיות שאפשר לייחס לכל אחד מן המשיבים, מצומצמות.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש לדחות את הערר גם בעניינם של יתר המשיבים.

לאור כל האמור, דין הערר להידחות.

בבית המשפט העליון בש"פ 4284/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: 1. אמיר אבו סנינה 2. אחמד אבו סנינה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.5.2024 בעמ"ת 24447-05-24 שניתנה על-ידי כבוד השופט י' מינטקביץ בשם המבקשים: עו"ד אמיר נבון ][]החלטה

בית משפט השלום ציין כי פרק הזמן שחלף מאז התקבלה ההחלטה בעיניין תנאי שחרורם של המבקשים הוא קצר ואינו מקים עילה לעיון חוזר.

...

יוער כי טרם מתן החלטתי זו המבקשים הוסיפו והגישו הודעת עדכון, שבה התייחסו להליכים אחרים אשר לשיטתם מצביעים על כך שהמקרה דנן מעורר שאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערור על נספחיה, כמו גם בתיקי הערכאות הקודמות במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.