ערר על אישור הקמת מעלית פנימית בפיר חדר מדרגות משותף

עתירה מנהלית, בגדרה עתר העותר לסעדים הבאים: להכריז על החלטת המשיבה מס' 1 – הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה חיפה (להלן: "הוועדה המקומית") מיום 20.06.2018 (להלן: "החלטת הוועדה המקומית") שהתירה למשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה") ולמשיב מס 3 (להלן: "המשיב") (שניהם יקראו להלן: "המשיבים") לבנות מעלון בפיר שבחדר המדריגות, אגב הריסת חדר מדרגות קיים בחלקו, כמבוטלת, בשל עילות שונות, וליתן צו מניעה כנגד הוועדה המקומית שיימנע הוצאת היתר בנייה עפ"י ההחלטה הנ"ל. לחלופין מבקש העותר, להצהיר על החלטת המשיבה מס' 4 – ועדת הערר (להלן: "ועדת הערר") מיום 08.10.2018 (להלן: "החלטת ועדת הערר"), אשר דחתה על הסף ערר שהגיש העותר על החלטת הוועדה המקומית, כהחלטה שגויה משפטית, ולקבוע כי לועדת הערר סמכות לידון בערר וכפועל יוצא מכך, להשיב את העניין לפתחה של ועדת הערר על מנת שזו תדרש לטענות העותר.

המשיבה עוד טענה כי הבניין לא הוכרז כבניין לשימור; יחד עם זאת, המשיבה ניסתה בעבר לקבל היתר למעלית חיצונית אולם בשל היתנגדות ועדת השימור בעריית חיפה, נדחתה בקשתה ועל כן הונחתה המשיבה להגיש בקשה לבניית מעלון פנימי בחלל המדריגות ובכך הדבר לא יביא להריסת חדר המדריגות כי אם לניסור חלק ממעקה המדריגות והצרת חלק מגרם המדריגות.

בקשתה זו של המשיבה לא התקבלה לנוכח היתנגדות וועדת השימור להקמת מעלון חצוני, ואז הגישה המשיבה בקשתה השנייה ושוב חזר העותר על היתנגדותו כאשר הגיש ביום 26.10.2017 היתנגדות ללא כל נימוק ובה הוא רשם "אני מיתנגד להוספת מעלית", וכעת מבקש הוא להעלות טענות לגבי אפשרויות התקנת מעלון במקומות אחרים, שעפ"י העותר לא נשקלו על-ידי הוועדה המקומית.

בהחלטתה המצוטטת לעיל, קבעה הועדה ,כי לאחר שמיעת טענות הצדדים מצאה היא כי "מיקום המעלון כפי שמוצע תוך ניצול הפיר הקיים בחלל מדרגות הבניין המשותף הנו המקום הנכון, המיטבי והמוצדק תכנונית הגם שמאפשר נגישות לכל הדירות באגף המגורים הנידון להן ישנה גישה מחלל מדרגות זה ובכל מפלסי הבניין ומאידך אינו פוגע חזותית במבנה הקיים ובערכו כמבנה לשימור. יצויין כי נבחנו בעבר עם המחלקה לשימור אתרים חלופות למיקום מעלון חצוני למבנה אשר נפסלו הן בהיות המבנה עם ערכים אדריכליים לשימור...." (ההדגשות אינן במקור- נ.ג') משמע, הועדה שקלה בהחלטה את ההצעה שהעלה העותר, לפיה יותקן פיר המעלון בחדר ההסקה.

...

העתירה נדחית אפוא.

העותר ישלם למשיבה מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (בין היתר בשל הצורך להביא חוות דעת כחלק מתשובתה).

כמו-כן ישלם העותר לכל אחת מן המשיבות 1 ו- 4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪, ואילו למשיב מס' 3 ישלם העותר הוצאות משפט בסך 2,500 ₪.

העותרים טוענים, כי היתר הבנייה ניתן בנגוד להסכמות שאליהם הגיעו הצדדים בעבר בקשר להקמת המעלית; וכי מבנה פיר המעלית והגשרון המוביל מהפיר אל חדר המדריגות של הבית המשותף, מאפשר תצפית אל תוך דירתם של בני הזוג העותרים 1 ו-2, באופן הפוגע בפרטיותם.

תחילה אושרה בקשת המשיבים להקמת מעלית חיצונית, והעותרים עררו על החלטה זו לועדת הערר.

העותרים המשיכו להיתנגד להקמת המעלית הפנימית, אך בהמשך הסכימו על הקמת מעלית חיצונית.

טענות המשיבים לטענת ועדת הערר, החלטתה ניתנה כדין והעותרים לא הצביעו על טעם המצדיק היתערבות בה. לגירסתה, היתר הבנייה שניתן להקמת המעלית תואם במלואו את הוראות תוכנית 5022א' החלה על הבית המשותף נושא העתירה, ואף שהחוק קובע זכות ערר (מוגבלת) בשאלת עצם הקמתה מעלית ומיקומה, טענות העותרים, שהִנן טענות טכניות במהותן, נדונו לפני הועדה המקומית ונדחו על-ידה, ובכך מוצה הדיון בהן.

...

לפיכך, דין העתירה בכל הנוע למידות המעלית, להידחות.

עם זאת, ציינה ועדת הערר בהחלטתה, לגבי כל טענות העותרים, שבהן לא הרחיבה את הדיון, כי: "ספק רב אם מצויות הן בתחום סמכותנו ומכל מקום לא מצאנו בהן ממש". מכל מקום, במסגרת העתירה הובהר על-ידי אדריכלית הוועדה המקומית, כי יסודות המעלית חייבים להיות רחבים מקיר פיר המעלית (הקיר החיצוני של המבנה), ועל-כן יש הכרח הנדסי ביצירת מרווח של כ-15 ס"מ בין קיר מעטפת המעלית לבין קיר הבית המשותף (פרוטוקול מיום 20.11.16, עמ' 26 ש' 12-16).

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

בפרוטוקול הוועדה נקבע כך: "...לאשר את השמוש במרתף ע"פ תכנית 2507, דהיינו לחניה בלבד, ולאשר את הבקשה להקמת 2 מרתפים כהקלה[... ובתנאים הבאים: ... רישום המרתפים בטבו לשימוש משותף של כל דיירי הבניין והנ"ל ירשם גם במיפרט הבקשה" (עמ' 4 לפרוטוקול, בקשה מס' 98-1363) (ההדגשות אינן במקור – ד.א) (להלן: "ההיתר הראשון").

ביום 26.02.06 ניתנה תעודת גמר לבניין (מס' 260022) ובגופה נכתב: "כפוף לרישום חדר אשפה, חדר עגלות, חדר מדרגות משותף עם פיר מעלית, חדר מכונות למעלית וחדר הסקה במפלס הגג והגג העליון – כרכוש משותף על שם כל בעלי הדירות" (ההדגשות אינן במקור – ד.א).

העותרת, אשר סמכה, לדבריה, על תשובת הערייה המובאת לעיל, הגישה ביום 19.05.09 בקשה להיתר, שעניינה עריכת שינויים פנימיים הכוללים הקצאת שטח של כ- 63 מ"ר של מרתף עליון למשרד (בקשה מס' 09-0836).

לטענתה, החלטת הוועדה נגועה בחוסר סבירות קצוני, חריגה מסמכות, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וחוסר תום לב; הקביעות העובדתיות אינן תואמות את העובדות לאשורן, והדרישה לרישום המרתפים כרכוש משותף הוספה בחריגה מסמכותה של ועדת הערר - זאת לאור העובדה, שהועדה המקומית ויתרה על דרישה זו במסגרת ההיתר התקף, אישררה את הוויתור בתעודת הגמר ובכלל לא טענה זאת.

פיתרון בדרך של שימוש חורג או הקלה סעיפים 146 ו-147 לחוק התיכנון והבניה מסמיכים את הוועדה המקומית להתיר שימוש חורג ולתת הקלה למבקש היתר על פי סעיף 145.

...

סוף דבר צדקה ועדת הערר כאשר דחתה את הערר שהוגש על ידי העותרת.

העתירה נדחית.

העותרת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 10,000 ₪.

באוגוסט 2008 הסתיימו העבודות אולם ההתקנה הייתה של "מעלון" ולא של "מעלית". עקב צו מניעה של המפקחת על הבתים המשותפים לא החלו בהפעלתו של המעלון עד לחודש מאי 2009 אז דחתה המפקחת את התביעה שבגינה ניתן צו המניעה (ואשר נגעה למיקום ארגז ההפעלה של המעלון בחדר המדריגות) ובסוף יוני 2009 החל המעלון לפעול ועמד לשירות התובעים והנתבעים.

לולא החליטו העוררים על דעת עצמם לסטות מן ההיתר ולבנות מעלון, ולו היו פועלים על פי ההיתר שהוצא להם כדין, אזי הייתה מוקמת במקום מעלית, זה מכבר.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי בנגוד למעלית מעלון מאפשר ניצול מיטבי של שטח הפיר מכיוון שאין בו תא אלא אך משטח ובכך נחסך עובי הדלתות והקירות הפנימיים.

צו הריסה במקרה זה לא יהיה מידתי גם לנוכח העובדה כי מסיכומי הנתבעים עולה כי כעת אין כל אפשרות להקים מעלית או מעלון חלופיים, הן לאור המיגבלה הקשה אשר הציבה מישפחת בן-דב על מיקום ומידות הפיר מלכתחילה והן לאור העובדה כי רשויות הכבוי אוסרות כיום, בנגוד למה שהיה לפני עשור, הקמת מעלית/מעלון שאין בצידם גרם מדרגות צמוד, וזאת מחשש כי המשתמשים יילכדו בתוכם בעת שריפה.

העוררים הסתמכו בבקשתם לאשר את המעלו ןעל חוות דעת קונסטרוקטור מר סרג'ו זלנקין לפיה "במקרה הנידון אכן מתאים להקמת מעלון הואיל ובשל גובה הבניין, גובה הפיר, ביטול הצורך בחדר מכונות ומספר הדירות אותן משרת המעלון, מתאים להקים בבנין מעלון". אנו סבורים כי העוררים לא עמדו בדרישות תקנה 3.8.29.13 המצוטטת לעיל.

...

זאת במיוחד לאור העובדה שבסוגיה זו נבחנה כבר על ידי גורם מקצועי אובייקטיבי ונפנה לסיכום חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט השלום, בעניין אשר קבע כי : מסקנות וסיכום מבחינה טכנית ואובייקטיבית לא הייתה בעיה להתקין מעלית תקנית שתתאים לשימוש ראוי ונוח.

אשר על כן התביעה לסעד הנוסף של הריסה כאשר קיים הצו הריסה שעל הוועדה המקומית לבצעו - נדחית.

תוצאה אשר על כן, מכל המקובץ לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 93,000 ₪.

לשם הקמת מעלית בפיר חדר מדרגות בבית המשותף בדרך בית לחם 114 בירושלים (גוש 30001; חלקה 50; כניסה ג) הוגשה לועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים בקשה 2013/1040.

סדר ניהול הדיון בשני דיונים נפרדים שהתקיימו ביום 2.10.2017 כפר כל אחד משני הנאשמים במיוחס לו. פרשת התביעה נשמעה בימים 16.1.2018 ו-10.4.2018 במסגרת פרשת התביעה נשמעו: · גב' רות חטבי, ראש צוות במחלקת רשוי ובניה ונציגה מטעם הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים בפני ועדת הערר (במועדים הרלבאנטיים לאישום; עת/3); · גב' סיגל בן שושן, בוחנת רשוי בעריית ירושלים (עת/1); · עו"ד אפרים קציר, בעל דירה בבניין ומתנגד להקמת המעלית (עת/4; העיד גם עדות הזמה קצרה בסיום פרשת ההגנה); · מר טארק עבד אל רחמן, מפקח בניה בעריית ירושלים (עת/ 2).

בחקירה חוזרת עצמית שביצע הנאשם 1, טען הנאשם כי במקביל להוצאת התב"עות האמורות, יצאה בזמנו החלטה של הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים של אישור אוטומאטי לניסור מדרגות (לצורך הקמת מעלית פנימית) המותיר רוחב של 90 ס"מ, כך שברגע שהבוחנים רואים רוחב של 90 ס"מ הם מאשרים אוטומאטית את התכנית.

קביעות עובדתיות מטרת מסירת הידיעות כל המסמכים שהוגשו במסגרתו של תיק רשוי בניה 2013/1040, על כל ההליכים הכרוכים בו, הוגשו במטרה להביא למתן היתר להקמת מעלית בפיר חדר המדריגות בדרך בית לחם 114 בירושלים.

כפי שלמדנו מסעיף 3.8.29.7 לתוספת השניה לתקנות, ניסור מדרגות עד רוחב של 90 ס"מ יכול להיות מאושר על ידי מהנדס העיר.

...

העובדה שהנטל קשה להרמה (הצגת מקרי מסירת ידיעה כוזבת במטרה להשיג מתן תוקף לתכנית) אינה משחררת את מעלה הטענה מלהוכיחה ולמצער להתחיל לעשות כן. סבורני גם כי לא ניתן למנוע קטגורית שימוש בסעיף חוק שהוא הולם ועולה קנה אחד עם תקנת הציבור, גם אם עד עתה אכיפתו היתה לא שכיחה.

יש בכך כדי ללמד שהמחוקק רואה במניעת הצגת מידע כוזב לרשות מטרה רלבנטית וחשובה גם בימים אלה ממש ואף חפץ להקל (כמובן ללא השלכה רטרוספקטיבית) בדרישות לשם הרשעה בעניין זה. אף שאין בכך כדי להשפיע על התוצאה נוכח קיומו של ספק סביר בעניין כוונתו הפלילית של הנאשם 2, סבורני כי יש מקום לציין שאין לקבל את טענתו המיתממת של הנאשם 2 לגבי הפלייתו מול יתר הדיירים (אשר כלפיהם לא ננקטו הליכי אכיפה).

התוצאה אני מרשיע את הנאשם 1 בעבירה על סעיף 214 לחוק התכנון ובניה, התשכ"ה-1965 (עובר לתיקון 116) המיוחסת לו בעניין הגשת תכנית A (ת/3) - הן בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים והן בפני ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז ירושלים.