ערר וערר שכנגד על שחרור קטין בעבירות מין

בבית המשפט העליון בש"פ 9984/17 בש"פ 9998/17 לפני: כבוד השופט ג' קרא העורר בבש"פ 9984/17 והמשיב בבש"פ 9998/17: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיב בבש"פ 9984/17 והעורר בבש"פ 9998/17: פלוני ערר וערר שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק מ"ת 11264-11-17 שניתנה ביום 13.12.2017 על ידי כב' השופט אלכסנדר רון תאריך הישיבה: ד' בטבת התשע"ח (22.12.2017) בשם העורר בבש"פ 9984/17 והמשיב בבש"פ 9998/17: המשיב בבש"פ 9984/17 והעורר בבש"פ 9998/17: עו"ד רותי פאוזנר; עו"ד גלית גרינברגר עו"ד מיקי חובה החלטה

ביום 20.12.2017 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 11264-11-17 (כב' השופט א' רון – (להלן: בית המשפט המחוזי) לדחות את בקשת העוררת בבש"פ 9984/17 (להלן: העוררת) לעצור את המשיב עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו לבריטניה בגין בקשת הסגרה שהוגשה נגדו בה מיוחס לו ביצוע עבירות מין בבתו החורגת בין השנים 2004 עד 2006.

מפאת חשיבות הדברים אביאם כלשונם: היתעללות מינית בקטין מתחת לגיל 13, עבירה לפי סעיף 7(1) לחוק עבירות מין שנת 2003 שדינה 14 שנות מאסר (שני אישומים); פעילות מינית עם קטין מתחת לגיל 16, עבירה לפי סעיף 9(א) לחוק עבירות מין שנת 2003 שדינה 14 שנות מאסר (שני אישומים); חדירה מינית לגופו של קטין מתחת לגיל 16, עבירה לפי סעיף 9(1) ביחד עם סעיף 2 לחוק עבירות מין שנת 2003 שדינה 14 שנות מאסר; הובלת קטין מתחת לגיל 13 לפעילות מינית, עבירה לפי סעיף 8(1) לחוק עבירות מין שנת 2003 שדינה 14 שנות מאסר; הובלת קטין לפעילות מינית, עבירה לפי סעיף 10(1) לחוק עבירות מין שנת 2003 שדינה 14 שנות מאסר.

"ההחלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר על אף המסוכנות הנשקפת ממנו מושתתת על האמון שנותן בית המשפט בנאשם שלא ינצל את השיחרור מן המעצר על מנת לעבור עבירה, להיתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט (בש"פ 570/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)). כבר נכתב כי 'שיחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט' (בש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.12.06); ההדגשות שלי, ע.א.), ושומה על בית המשפט הדן בעיניין לבחון האם בנסיבות המקרה מכלול הנתונים מאפשרים ליתן בנאשם אמון כך שניתן להורות על שיחרורו לחלופת מעצר.

...

לאור כל האמור ביקש להורות על שחרורו של המשיב: "בתנאים רכים יותר מזה ולקבל את דבריו בכל הנוגע לרף הראייתי לשאלת החדירה מזה". דיון והכרעה בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי הרף הראייתי הלכאורי הנדרש כדי לבסס בקשת מעצר לצורך הסגרה נמוך יותר מזה שקבוע לצורך הליך מעצר עד לתום ההליכים, שאינו קשור לבקשת הסגרה (ראו בש"פ 3381/11 צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (להלן: ענין צבטקוביץ) (11.5.2011) ובש"פ 6488/10 היועץ המשפטי נ' פרקופץ (7.9.2010)).

בבש"פ 725/09 היועץ המשפטי נגד אברג'יל (30.1.2009), התייחס בית המשפט לדברים כך: "המסקנה העולה מניתוח זה היא כי מסגרת השיקולים הרלבנטיים לענין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט( גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו (בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 20.5.07 (השופט לוי) (להלן - ענין פרצוב)); בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פד"י מה(1) 1, 7-8 (1990); ענין אנטר, שם). (להתפתחות הפסיקה בארה"ב בנושא זה השוו ספרו של Bassiouni, שם, עמ' 692-7; כן ראו CRS Report for Congress, Extradition To and From the U.S: Overview of the Law and Recent Treaties, AUG 3, 2007 המדגיש בעמ' crs-21 את חריגות השחרור ממעצר בהליכי הסגרה בארה"ב) (ההדגשות אינן במקור –ג'.ק.)". בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי עילת המעצר בגין החשש להימלטות מתקיימת בצידן של עילות מעצר נוספות הנובעות מהמסוכנות הנשקפת ממנו לפגיעה מינית בקטינים בסביבתו.

לסיכום, אני מורה על קבלת ערר המדינה ודחיית עררו של המשיב.

בבית המשפט העליון בש"פ 8309/14 בש"פ 8850/14 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז העוררת בבש"פ 8309/14 והמשיבה בבש"פ 8850/14: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בבש"פ 8309/14 והעורר בבש"פ 8850/14: פלוני ערר וערר שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.11.2014 בצ"א 25600-06-14 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד' שריזלי תאריך הישיבה: ח' בטבת תשע"ה (30.12.2014) בשם העוררת בבש"פ 8309/14 והמשיבה בבש"פ 8850/14: עו"ד אריה פטר, עו"ד עינת כהן-גרוסמן בשם המשיב בבש"פ 8309/14 והעורר בבש"פ 8850/14: עו"ד אופיר כתבי, עו"ד הדר שריר החלטה

האם הייתה הצדקה לכלול בצו פקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה על הציבור) סמכויות שיוענקו לקצין הפיקוח להכנס לבית שבו מתגורר עבריין מין משוחרר עם בני מישפחה נוספים, וכן סמכויות נוספות שעניינן חפוש ותפיסת חפצים? כמו כן, האם הייתה הצדקה להוציא צו זה לתקופה של ארבע שנים? שאלות אלה ושאלות הקשורות בהן עמדו במרכזם של העררים שבפני.

בנוסף לכך, טען המשיב כנגד האיסורים שהוטלו עליו לשהות במחיצת קטינים וקטינות, ללא כל סייג, הגם שעבירות המין שבהן הורשע נעשו בקטינות בגילאים מסוימים בלבד, אך במהלך הדיון ובהודעה שמסר לאחריו, בחר שלא לעמוד על טענות אלה.

...

ככלל, דין טענותיו של המשיב בעניין זה להידחות.

בנוסף על כך, לנוכח ההשלכה של סמכויות התפיסה והחיפוש על בני משפחתו של המשיב ונוכח עמדת המדינה בעניין זה אני מורה כי סמכויות אלה ייכללו בצו הפיקוח למשך תקופה של שנתיים בלבד (ובכפוף לאפשרות לחזור ולבקש את הארכתן).

הסמכויות המוענקות בצו צריכות לאזן בין זכויותיו של עבריין המין לבין החשיבות הנודעת לכך שהמגבלות המוטלות עליו ייאכפו באופן המשרת את האינטרס הציבורי, ובסיכומו של דבר, גם את העבריין עצמו, מתוך שאיפה לסייע לו להשתלב מחדש בחיים נורמטיביים.

ביום 29.11.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום, שבו מיוחסת לו עבירה של אינוס קטינה בת מישפחה, עבירות מין נוספות בקטינות בתוך המשפחה וכן עבירות של כליאת שוא, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, קשירת קשר לבצוע פשע ושיבוש הליכי חקירה.

עוד מדגישה המדינה כי החלטותיו הקודמות של בית משפט זה בעיניינו של העורר, לא הורו על שיחרורו לחלופה, אלא אך על האפשרות לשקול חלופות אחרות.

על כן, כפי שאין זה נהוג או מקובל לחקור את קצין המבחן בחקירה נגדית (ראו בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2011)), כך – ואף ביתר שאת – אין לקבל הקלטה של שיחות שמקיים שירות המבחן, שנערכה ללא ידיעתו.

...

עניין מעצרו של העורר נדון בפני בית משפט זה, בגלגולים שונים, פעמים מספר (נוסף על החלטתי שהוזכרה לעיל, ראו: החלטת השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 686/11 מיום 30.1.2011; החלטת השופטת מ' נאור בבש"פ 2830/11 מיום 14.4.2011; החלטת השופט ח' מלצר בבש"פ 3768/11 מיום 29.5.2011; החלטת השופט נ' הנדל בבש"פ 4327/11 מיום 15.6.2011; החלטת השופט א' רובינשטיין בבש"פ 6002/11 מיום 4.9.2011).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר, בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של העורר בערכאות השונות, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

נוכח כל האמור, הערר נדחה.

בגין מעשים אלו, יוחסו לעורר עבירות מין בקטין בן מישפחה, עבירות מין במשפחה, מעשה מגונה ומעשה מגונה בכוח, עבירות לפי סעיפים 351(ב), 351(ג)(1), 348(א), 348(ג), 348(ג1), 345(א)(3), 345(א)(1), 345 (ב)(1) ו-347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

אין בראיות אלו לסייע לעורר – בגדר ההליך שלפני – ולו מן הטעם כי ראיות אלו אינן ראיות חדשות, אלא היו בפני בית המשפט עוד בעת ההחלטה על שיחרור העורר למעצר בית.

העורר טוען עוד, כי חקירה נגדית של חלק מעדות התביעה שנשמעו עד כה הביאה לכרסום בראיות התביעה.

...

בית המשפט מצא כי מאחר ולא השתנו הנסיבות, לא קמה עילה לעיון מחדש (ב"ש 91008/07, כבוד השופט ד' רוזן).

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, שמעתי את הצדדים שטענו לפני, ועיינתי במסמכים שהוצגו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אשר על כן החלטתי לדחות את הערר.

לפיכך הורה בית המשפט על שיחרור העורר בתנאים הבאים: התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 500,000 ש"ח כל אחת; הפקדת ערבות בנקאית בסך 250,000 ₪; המצאותו של העורר במעצר בית בבית הוריו בבני-ברק, תחת פקוח לסירוגין מצד הוריו, אשר נדרשו לחתום על ערבות בסך 500,000 ₪ על מנת להבטיח את קיום התחייבויותיהם; איזוק אלקטרוני.

בית המשפט ציין כי במהלך הדיונים הקודמים לפניו ניסה העורר "במצח נחושה להטעות אותי" וכי "דפוס המירמה חזר ונגלה גם במהלך ההליכים הנוכחיים". בית המשפט ציין כי ישיבת הוכחות נוספת לשמיעת עדת התביעה העיקרית (המתלוננת) במסגרת חקירה נגדית קבועה לאותו היום (21.9.2014), וכי השלמת חקירת העדה הייתה אמורה להסתיים עוד ביום 13.7.2014, אולם הדיון נדחה עקב מחלת בא-כוח העורר.

המשיבה מציינת כי מדובר באדם שלכאורה ביצע עבירות מין חמורות בקטינה בת משפחתו, ולאחר מכן נימלט מהארץ תוך כדי ניהול ההליך הפלילי ונתפס רק לאחר כשנה בארצות הברית והוסגר ארצה.

חוסר הנוחות שהביעו חבריי השופט הנדל והשופטת ברק-ארז בהחלטות הקודמות בעיניינו של העורר נבע בעקרו מהעובדה שהעורר נמצא זמן רב במעצר בית, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום בגין יציאתו מהארץ תוך שימוש לכאורה בדרכון מזויף והתחזות לאחיו, וכשההליך הפלילי המתנהל בעקבות כתב האישום הראשון, המייחס לעורר ביצוע עבירות מין במתלוננת, מיתנהל בעצלתיים.

ייתכן שהיה מקום לקבל טענה זו אילו היה מדובר ביציאה שגרתית מהארץ, אולם לנוכח העבירות המיוחסות לעורר בקשר ליציאה זו, ספק אם ניתן להכתיר את היציאה כ"תמימה", ולכן ספק בעינַי אם יש מקום לקבל את הטענה במקרה זה. זאת ועוד, לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו כי העורר ניסה להטעות את בית המשפט "במצח נחושה" וכי "דפוס המירמה חזר ונגלה גם במהלך ההליכים הנוכחיים", ספק רב בעינַי אם יש מקום לצעוד עוד לקראת העורר מעבר לשחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים כפי שעשה בית המשפט המחוזי.

...

משההליך הפלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי מתקדם (אף שמדובר בהתקדמות שאינה מן המהירוֹת), ומשהוגש כנגד העורר כתב אישום לבית משפט השלום בגין יציאתו מהארץ תוך התחזות לאחיו וזיוף דרכונו – במסגרתו מיוחסות לו כאמור עבירות של זיוף, קבלת דבר במרמה, התחזות לאדם אחר ושיבוש מהלכי המשפט – סבורני כי יש הצדקה להמשך מעצר הבית בתנאים שנקבעו עד כה. ודוק, אין בידי לקבל את טענת בא-כוח העורר, לפיה לא נפל פגם ביציאתו של העורר מהארץ כיוון שבאותה עת לא עמד נגדו כל כתב אישום.

לבסוף, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי מאפשר לעורר לצאת ממעצר הבית באופן נקודתי לטובת פגישות עם בא-כוחו ולטובת תפילות בבית הכנסת בשבתות ובחגים, נראה לי שהתוצאה הנוכחית מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים בעניינו של העורר ואין מקום להקל עוד.

אשר על כן, הערר נדחה.