ערר המדינה על שחרור נאשם בעבירות סחר בבני אדם לעיסוק בזנות

כנגד העורר ושבעה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המונה 23 אישומים, אשר 13 מהם מייחסים לעורר שורה ארוכה של עבירות וביניהן, עבירות סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, החזקת מקום לשם זנות, כליאת שוא, עיכוב דרכון, זיוף מסמכים, והלבנת הון.

על פי הנטען בכתב האישום העורר וחלק מהאחרים ביצעו לאורך תקופה ארוכה ובאופן שיטתי עבירות של סחר בבני אדם בהיקפים גדולים וגרמו להבאתן של מאות נשים לישראל לשם עיסוק בזנות, ולצורך סחר בהן למדינות שונות.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן ולא הורה על שיחרורו לחלופת מעצר.

עוד טוען העורר, בין היתר, כי ההחלטה על הזמנת תסקיר מבחן יצרה בלבו ובלב בני משפחתו ציפייה לכך שישתחרר וכן כי בני משפחתו ביזבזו את זמנם ואת זמנו של קצין המבחן לשוא.

...

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

בענייננו, החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה, זאת בייחוד לאור מסוכנותו הרבה של העורר אשר נלמדת מכתב האישום בתיק דנן ומכתב האישום הנוסף שהוגש כנגדו.

בבית המשפט העליון בש"פ 8104/08 בפני: כבוד השופטת א' חיות העוררת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: בן ציון סריאנו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 22.9.2008 בב"ש 91759/08 שניתנה על ידי כב' השופט ח' כבוב תאריך ישיבה: כ"ד אלול, תשס"ח (24.09.2008) בשם העוררת: עו"ד יאיר חמודות בשם המשיב: עו"ד ישראל קליין ][]החלטה

ביום 17.7.2008 הוגש נגד המשיב ונאשם נוסף (להלן: השותף) כתב אישום מתוקן בו יוחסו למשיב עבירות של סחר בבני אדם, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, סרסרות בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, איומים והספקת סם. לשותפו של המשיב יוחסו עבירות של סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סיוע להבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות וסרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות (ת.פ.ח 1082/07, להלן: כתב האישום הראשון).

העוררת מוסיפה וטוענת כי החלטת המשנה לנשיאה א' ריבלין להורות על שיחרור המשיב לחלופת מעצר התבססה על התמשכות ההליכים בתיק נשוא כתב האישום הראשון, וכי לנגד עיניו עמדה עובדת קיומו של כתב האישום הנוסף ומעצרו של המשיב בגינו, ועל כן מצא לנכון להדגיש כי אין בהחלטתו כדי להשליך על המשך מעצרו כאמור.

...

בנסיבות אלה, כך קבע בית משפט זה, אין מנוס מדחיית בקשתה של העוררת להארכה שלישית והוא הורה כי עניינו של המשיב יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת תנאי השחרור.

מצב זה, הנובע מן העומס בו נתונות הערכאות הדיוניות, הוביל לכך שבבקשת הארכת המעצר השלישית אותה הגישה העוררת במסגרת ההליכים שהתנהלו בגדרי כתב האישום הראשון קבע המשנה לנשיאה א' ריבלין כי "אין מנוס מדחיית הבקשה להארכת מעצר נוספת בתיק זה" והורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

אכן, האישומים הקונקרטים הנוספים יש בהם כדי להעצים עוד את מסוכנותו של המשיב ואינני מתעלמת מכך אך גם בהתחשב בהתפתחות זו נראה כי נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן ובהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל צדק בית משפט קמא בקובעו כי בסופו של דבר אין בהגשת האישומים הנוספים כדי לשנות מן האיזון שערך המשנה לנשיאה א' ריבלין בין המסוכנות הנשקפת מן העורר ובין חזקת החפות העומדת לכל נאשם וגם למשיב שמשפטו בפרשה זו טרם החל להישמע וסופו מי ישורנו.

בנסיבות אלה סברתי כי ניתן להותיר את שאלת מעמדם העצמאי של כתבי האישום המאוחדים לעת מצוא ומן הטעמים המפורטים לעיל אני מורה כי דין הערר להידחות.

המשיבים עומדים לדין יחד עם ארבעה אחרים בכתב אישום המחזיק שלושה אישומים המייחסים להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א לחוק, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(א) ו-(ב) לחוק, החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק, סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(1) לחוק, כליאת שוא, לפי סעיף 377 לחוק, הלנה העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

פרטי האישומים, בתמצית, הנם כדלקמן: באישום הראשון נטען כי בסמוך לחודש אוקטובר 2005 קשרו המשיבים ושני נאשמים נוספים קשר לסחור בנשים, להביאן לעיסוק בזנות, לסרסרן, לכלאן, להחזיק מקום לשם זנות, להלינן ולהעסקתן שלא כדין.

בעררה טוענת המדינה כי לא היה מקום להורות על שיחרור המשיבים לחלופת מעצר.

בהתייחסה למסוכנותם של המשיבים עמדה באת כוח המדינה על התחכום בו נקטו המשיבים להסתרת מעשי הסחר, בהתייחסה בעיקר לתרגולת ההתרעה וכניסת הנשים למחילות הסתר שהוכנו במכון, כפי שתוארה בכתב האישום, הכל על מנת למנוע לכידתן של אותן נשים אשר טרם החזירו ל"בעליהן" את עלות "רכישתן". לפיכך, טוענת המדינה, פעילותם של המשיבים בתחום זה בעבור בצע כסף מגבירה את החשש כי הם ישובו לעבור עבירות בתחום אם ישוחררו לחלופת מעצר.

אכן, מעצם היותן של עבירות הסרסרות וההחזקה של מקום לזנות כרוכות בעבותות בעבירה של סחר בנשים, כאשר אלה הן חוליות המזינות זו את זו ותלויות זו בזו, דבקה בהן הסכנה לשלום הציבור הטבועה בעבירה של סחר בבני אדם (וראו גם: בש"פ 1351/04 קונופליוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.2.04); בש"פ 2878/03 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.4.03)).

...

בית המשפט מצא, כי נתגבשו ראיות לכאורה נגד המשיבים וכי מתקיימת עילת מעצר, אולם ראה קושי באשר לעצמת הראיות, בציינו כי הגם שבשלב זה אינו נדרש לבחון את מהימנות המתלוננות ואמינותן, הרי שהסתירות והשקרים לכאורה, עליהם הצביעו הסנגורים, משליכים על עצמת הראיות.

אני ערה לכך שבעניין זה דובר אמנם על אישום בסרסרות בנסיבות מחמירות, ואולם מקום בו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות שנוגעות כולן ב"תפעול מערך הזנות", אני סבורה כי ישנן נסיבות בהן ניתן להחיל את הדברים האמורים.

הערר מתקבל אפוא.

המשיבים עומדים לדין יחד עם ארבעה אחרים בכתב אישום המחזיק שלושה אישומים המייחסים להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א לחוק, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(א) ו-(ב) לחוק, החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק, סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(1) לחוק, כליאת שוא, לפי סעיף 377 לחוק, הלנה העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

פרטי האישומים, בתמצית, הנם כדלקמן: באישום הראשון נטען כי בסמוך לחודש אוקטובר 2005 קשרו המשיבים ושני נאשמים נוספים קשר לסחור בנשים, להביאן לעיסוק בזנות, לסרסרן, לכלאן, להחזיק מקום לשם זנות, להלינן ולהעסקתן שלא כדין.

בעררה טוענת המדינה כי לא היה מקום להורות על שיחרור המשיבים לחלופת מעצר.

בהתייחסה למסוכנותם של המשיבים עמדה באת כוח המדינה על התחכום בו נקטו המשיבים להסתרת מעשי הסחר, בהתייחסה בעיקר לתרגולת ההתרעה וכניסת הנשים למחילות הסתר שהוכנו במכון, כפי שתוארה בכתב האישום, הכל על מנת למנוע לכידתן של אותן נשים אשר טרם החזירו ל"בעליהן" את עלות "רכישתן". לפיכך, טוענת המדינה, פעילותם של המשיבים בתחום זה בעבור בצע כסף מגבירה את החשש כי הם ישובו לעבור עבירות בתחום אם ישוחררו לחלופת מעצר.

אכן, מעצם היותן של עבירות הסרסרות וההחזקה של מקום לזנות כרוכות בעבותות בעבירה של סחר בנשים, כאשר אלה הן חוליות המזינות זו את זו ותלויות זו בזו, דבקה בהן הסכנה לשלום הציבור הטבועה בעבירה של סחר בבני אדם (וראו גם: בש"פ 1351/04 קונופליוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.2.04); בש"פ 2878/03 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.4.03)).

...

בית המשפט מצא, כי נתגבשו ראיות לכאורה נגד המשיבים וכי מתקיימת עילת מעצר, אולם ראה קושי באשר לעצמת הראיות, בציינו כי הגם שבשלב זה אינו נדרש לבחון את מהימנות המתלוננות ואמינותן, הרי שהסתירות והשקרים לכאורה, עליהם הצביעו הסנגורים, משליכים על עצמת הראיות.

אני ערה לכך שבעניין זה דובר אמנם על אישום בסרסרות בנסיבות מחמירות, ואולם מקום בו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות שנוגעות כולן ב"תפעול מערך הזנות", אני סבורה כי ישנן נסיבות בהן ניתן להחיל את הדברים האמורים.

הערר מתקבל אפוא.

המשיב, ביחד עם שלושה אחרים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב ומיוחסות לו עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שוא, קשירת קשר לבצוע פשע, וסחר בסם מסוכן.

בית המשפט ציין כי טענת הנאשמים האחרים - יעקבי, אדלר וגלוד – שלא קיבלו כל תמורה עבור המתלוננות לא נסתרה בהודעותיהן של המתלוננות או בראיות אחרות, וקבע כי בנסיבות אלה, שבהן אין די ראיות לכאורה למעורבות הנאשמים בעבירה של סחר בבני אדם, אין להורות על מעצרם.

מכאן הערר שבפניי, בו עוררת המדינה על שיחרורו של המשיב, מכוח החלטות בית המשפט המחוזי מיום 14.12.2004 ומיום 23.12.2004.

שתיקתו של המשיב בחקירה, כך מציינת העוררת, מחזקת את התשתית הראייתית הלכאורית נגדו הן בעבירות הסחר בבני אדם והן בעבירת הסחר בסם.

בנסיבות אלה אף לא ניתן לומר כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים לסטות מן הכלל הקובע כי אין לשחרר לחלופת מעצר מי שמיוחסות לו עבירות של סחר בסמים נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו (ראו: בש"פ 9405/04 מ"ח נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8359/04 אבו סייף נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6317/97 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

...

העוררת מפנה, בהקשר זה, אל דבריו של יעקבי בשיחתו הטלפונית עם אחת המתלוננות לאחר שאלה נמלטו ממנו בה הפציר בהן לחזור אליו באמרו "20,000 דולר הפסדתי". אשר לסחר בסמים המיוחס למשיב טוענת העוררת כי המסקנה שהמדובר בסם עולה מעדותה של המתלוננת ומניסיונו של המשיב להסתיר את השקית מפני המשטרה, כמו גם מן הסכום הנכבד שהתקבל עבורה (400 ₪).

חיזוק ותמיכה למסקנה זו יש למצוא בכך שהמשיב בחר לשתוק לאורך כל החקירה ולא מסר הסבר או גרסה כלשהי בעניין זה (ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5376/03 ליבני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

סיכומו של דבר, אף כי הפרשה נשוא האישום שבנדון עיקרה הוא הסחר בנשים - המתלוננות וסרסרות למעשי זנות על-ידן, הנה נצמח לפרשה זו ספיח שאינו שולי כלל ועיקר ועניינו סחר בסמים.

הערר מתקבל.