ערר המדינה על שחרור לחלופת מעצר בעבירת חבלה חמורה

המשיבים 3-1 ו-5 הואשמו בהריגה; המשיבים כולם הואשמו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות; והמשיב 4 הואשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

ערר שהגישה המדינה על החלטה זו נדחה בהחלטת השופט מ' מזוז מיום 29.9.2016 (בש"פ 7351/16).

אשר למשיב 5, ובדומה ליתר המשיבים, נימנע שירות המבחן מהמלצה על שיחרורו לחלופת מעצר; גם חלופה מוסדית שנבחנה נמצאה בלתי-מתאימה.

ברם, בשל חומרת העבירות המיוחסות למשיב 5, ותוצאותיהן הקטלניות, לא בא שירות המבחן לנוער בהמלצה סופית, נותר בהתלבטות, והותיר את סוגיית המעצר בפקוח אלקטרוני לשיקול דעת בית המשפט.

נוסף על כך, טען המשיב 5 כי הוא מצוי במעצר בלתי-חוקי (כפי שיבואר להלן), ועוד ביקש כי בקשת המדינה תדחה בהיתחשב בשחרורו של קטין נוסף שהיה שותף לארוע המתואר בכתב האישום.

...

דא עקא, כחודשיים לאחר החלטתי זו ניתן פסק הדין בעניין טחימר (בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר (3.11.2016)), ובו נקבע (בדעת רוב השופטים נ' הנדל וצ' זילברטל) כי ימי מעצר בפיקוח אלקטרוני אכן עולים במניין ימי המעצר עד למועד הארכתו או חידושו, וכי מניינם יהא ביחס של 2:1.

בנדון דידן, אף כי החלטתי לקבל את הבקשה להארכת המעצר, הרי שהסכם הרגיעה, ההליך הפלילי שלא מתנהל בקצב מואץ, העדר הביקורת מידי שלושה חודשים בעניינו של המשיב 5, גם רצונם של המשיבים כולם לעבוד ולהתפרנס – כל אלה הביאוני להורות כדלקמן: בתוך 10 ימים יודיעו המשיבים לשירות המבחן בהודעה מפורטת היכן ברצונם לעבוד, מיהו המעסיק המיועד ומהן שעות העבודה.

סוף דבר: אני מורה על הארכת מעצרם בפיקוח אלקטרוני של המשיבים 4-1 בתשעים ימים, ועל הארכת מעצרו בפיקוח אלקטרוני של המשיב 5 בארבעים וחמישה ימים.

בבית המשפט העליון בש"פ 4224/19 לפני: כבוד השופט י' אלרון העוררת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: עמאד מסאלחה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת במ"ת 44605-06-19 מיום 20.6.2019 שניתן על ידי כב' השופטת ע' הוד תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשע"ט (21.6.2019) בשם העוררת: עו"ד דפנה שמול בשם המשיב: עו"ד אלעד סוויסה ][]החלטה

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ע' הוד) במ"ת 44605-06-19 מיום 20.6.2019 במסגרתה הורה על שיחרור המשיב לחלופת מעצר.

ביום 20.6.2019 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו ביצוע של עבירת חבלה חמורה בנסיבות חמורות, לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ו-3 עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

זאת, בעיקר בשל המסוכנות הגבוהה העולה מהמיוחס למשיב בכתב האישום, ולנוכח סוג העבירה – אלימות במשפחה – המחייבת זהירות יתירה בטרם החלטה על שיחרור לחלופה.

...

אני סבור כי בעבירות כבענייננו, במסגרתן מופעלת אלימות – פיזית ומילולית – בדל"ת אמותיו של בית המשפחה, כלפי בני המשפחה, מן הראוי הוא לפנות לשירות המבחן לצורך בחינה מקצועית של מסוכנות מבצע העבירה, וכן אפקטיביות חלופת המעצר המוצעת לרבות טיב המפקחים.

אשר על כן, בנסיבות העניין שלפניי ונכון לשלב זה אני סבור כי יש להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב בטרם שחרורו לחלופת מעצר.

הערר מתקבל אפוא ואני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

רקע והליכים כתב האישום (מיום 8.12.2020) מייחס לעורר עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 + 335 וסעיפים 380 + 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצר העורר (ושני הנאשמים הנוספים) עד תום ההליכים בעילת מסוכנות, בשל ראיות לכאורה לבצוע עבירות אלימות חמורות תוך שימוש בנשק קר (סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים), ללא כל היתגרות מוקדמת מצד הקורבנות ורק בשל השתייכותם למשפחת פארג'.

לגופם של דברים, בקשת העורר אינה מגלה כל עובדה חדשה – שכן תפקידו במסגד ומועדי חודש הרמדן היו ידועים כבר בעת ההחלטה על שיחרורו לחלופת מעצר – ואינה מצביעה על שינוי נסיבות שיש בו "כדי לשנות את נקודת האיזון הראויה בין עניינו של הנאשם בהגשמת חירותו האישית כפרט לבין האנטרס הצבורי בהגנה על ביטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השפוטי" (בש"פ 2/06 זילברפלב נ' מדינת ישראל (7.2.2006)); בעניינינו, כפי שטענה המשיבה בבית המשפט המחוזי, המשפחות עדיין מסוכסכות באופן שיוצר סיכון מובנה לאלימות בעצם יציאת העורר למרחב הצבורי, ובני מישפחת פארג' טרם העידו בהליך העקרי ואינם צפויים להעיד בקרוב.

שנית, בהנתן ששני הנאשמים הנוספים נתונים במעצר בפקוח אלקטרוני, ורק באחרונה אושרו להם שני "חלונות היתאווררות" שבועיים בני שעה וחצי כל אחד (ראו החלטות מיום 4.4.2021 ומיום 18.4.2021), הרי שקיבלת הבקשה, ולו בחלקה, מגדילה עוד יותר את הפער בינם לבין העורר ומחריפה בהתאם את הפגיעה בעיקרון השויון בין נאשמים שנטלו חלק זהה או דומה בבצוע העבירות המיוחסות להם (בש"פ 9165/16 ניסנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (13.12.2016)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

אשר על כן, הערר נדחה.

בעקבות זאת יוחסו לעורר העבירות הבאות: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-977.

לחלופין נטען, כי יש מקום להורות כבר בשלב זה על שיחרורו של העורר לחלופת מעצר שהוצעה, וזאת מבלי להדרש לתסקיר שירות המבחן.

כידוע, יש מקרים שבהם לא נידרשת המתנה לתסקיר של שירות המבחן כדי לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 7862/20 פלונית נ' מדינת ישראל פסקה 4 (15.11.2020)).

...

בהקשר זה טוען העורר כי מהגרסה שמסר ח'טיב עולה המסקנה כי מעשיו של העורר לא גרמו למתלונן חבלה חמורה.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות.

לכשיוגש התסקיר ותינתן החלטתו של בית המשפט המחוזי באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, יוכל העורר לשוב ולפנות לבית משפט זה בסוגיית התשתית הראייתית, ככל שיחפוץ לעשות כן, וטענותיו שמורות עמו בעניין זה. סוף דבר: הערר נדחה.

בכתב האישום הואשם החבר, שלפי הנטען, הכה את המתלונן בפניו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, בצרוף סעיף 29 לחוק זה. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להאריך את תנאי השיחרור המגבילים שנקבעו בעיניינם של העורר ושל החבר, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

סיכומם של דברים, בפסיקה "הובעה עמדה ברורה כי המצב הראוי והרצוי הוא שהדיון בערר על כלל הקביעות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים, יידחה עד אשר יסתיים הדיון במכלול כולו, ובתוך כך, באפשרות שיחרור הנאשם לחלופת מעצר. זאת, על-אף שיתכן שבמקרים אחדים יהא בכך כדי להותיר את הנאשם במעצר מספר ימים נוספים" (בש"פ 371/15 בלעום נ' מדינת ישראל, פסקה (19.1.2015); ראו גם: בש"פ 6468/16, פסקה 5).

לכך יש להוסיף, כי תמים-דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי בהנתן חומרת המעשים, ואופי העבירה שבה מואשם העורר, "לא ניתן לבחון הקלה בתנאי השיחרור [...] בלא תסקיר מעצר שיבחן את מכלול הנסיבות באופן מעמיק"; "הוא הדין גם לחזרתו של [העורר] לביתו, המצוי בסמוך ממש למקום האירועים ולבית המתלונן". לנוכח האמור, ובהיתחשב בכך שתסקיר המעצר יוגש בתוך כ-10 ימים; ובכך שהעורר אינו עצור בשלב זה, אלא נמצא בחלופת מעצר – אין מקום לידון בערר, ודינו להדחות על הסף.

...

לכך יש להוסיף, כי תמים-דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי בהינתן חומרת המעשים, ואופי העבירה שבה מואשם העורר, "לא ניתן לבחון הקלה בתנאי השחרור [...] בלא תסקיר מעצר שיבחן את מכלול הנסיבות באופן מעמיק"; "הוא הדין גם לחזרתו של [העורר] לביתו, המצוי בסמוך ממש למקום האירועים ולבית המתלונן". לנוכח האמור, ובהתחשב בכך שתסקיר המעצר יוגש בתוך כ-10 ימים; ובכך שהעורר אינו עצור בשלב זה, אלא נמצא בחלופת מעצר – אין מקום לדון בערר, ודינו להידחות על הסף.

אשר על כן, הערר נדחה בזאת.