התובעים, בייצוג הנתבע, הגישו ערעור על פסק הדין שניתן בתביעה השנייה ביום 06/05/2012 [ע"א 9839-05-12 (מחוזי חיפה)].
סוגיית ההתיישנות:
אמקד את דיוננו:
· התובעים טוענים כי מירוץ ההתיישנות החל מעת שניתנה ההחלטה לדחיית העירעור שהוגש בזיקה לתביעה השנייה, בשל אי הפקדת הערבון - בתאריך 11/10/12 ;
מכאן, לשיטת התובעים, תקופת ההתיישנות הגיעה לתוּמה בתאריך 11/10/19, היינו - התביעה דנן הוגשה טרם מועד זה.
· הנתבע טוען כי מירוץ ההתיישנות החל מעת שניתן פסק הדין בתביעה השניה, בו נמחקה התביעה נגד עוה"ד גזאוי בתאריך 28/01/10 .
ובאשר לכך, ולשם ביסוס קביעתי זו, מוצאת אני להפנות לפסק דינה של כבוד שופטת בית המשפט העליון, י. וילנר [רע"א 5483/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני ומדינת ישראל (מיום 07/12/20)] ולפסק דין שקדם לו שניתן בהליך רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ (מיום 02/12/20) בו נקבע כדלקמן:
"נדמה כי, ככלל, לשם הגשמה מיטבית של תכליות אלה של מוסד ההתיישנות, יש לברר את טענת ההתיישנות דוקא בשלב מקדמי של ההליך, וטרם בירור התביעה לגופה. כך, ככל שטענת ההתיישנות תימצא מוצדקת כבר בשלב המקדמי, ייחסכו מהנתבע הצורך לשמור לאורך זמן על משאבים עודפים לטובת ניהול ההליך המשפטי, והצורך לאתר ראיות ישנות לצורך תמיכה בהגנתו (ראו: חבקין, בעמודים 87-86). כמו כן, בירור טענת ההתיישנות בשלב מקדמי אף עולה בקנה אחד עם התכלית שנועדה להגן על אינטרס הציפייה וההסתמכות של הנתבע לכך שהוא לא יצטרך להיתגונן (לגופו של עניין) בפני תביעות שהתיישנו, כמו גם עם תכליותיו הציבוריות של מוסד ההתיישנות, בין היתר בחיסכון במשאבים."
אדרש איפוא לטענת ההתיישנות לגופה.
...
"
[סעיף 6 לכתב התביעה]
בהכחישו את המיוחס לו בכתב התביעה, טען הנתבע, כטענות מקדמיות, כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה, לחלופין עקב השיהוי הרב בהגשתה וכן בשל קיומו של מעשה בי דין.
המסקנה היא אפוא, כי התביעה שלפניי הוגשה אחר חלוף תקופת ההתיישנות.
עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך אומר לגופה של טענה, כי דינה של זו להידחות וזאת בנסיבות בהן הטענה לא פורטה כדבעי; לא פורטו הנתונים הדרושים תוך הפנייה לקביעות הספציפיות אשר לדידו של הנתבע מהוות מעשה בי-דין.
התוצאה:
על כל האמור – אאני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.
