לפנינו ערעורים על פסק דין של בית הדין הרבני בחיפה (הרכב ב) שניתן בי"ד באייר התשפ"ב (15.5.2022).
כך נכתב שם [תיק (רבני חיפה) 531026/9 (פורסם בנבו)]:
בפסק הדין בפרשת סימה אמיר נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי־ממוני בהסכם גירושין שקבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו.
הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סיכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני.
...
אי־ודאות זו בנוגע לסעיפים משמעותיים בהסכם (על פי פרשנות בית הדין האזורי המקובלת עלינו כדלהלן), שתעורר מן הסתם את המחלוקת בין הצדדים, מותירה את בית הדין ב'תמונת הסכסוך' בין הצדדים גם לאחר אישור ההסכם.
והראיה, שבאשר לטענה ותביעה עתידית של האישה הסתפק האיש במה שנכתב בהסכם, שלא תהיה כל טענה או תביעה מצד אחד למשנהו, ובאשר לתביעה של הבת, נכתב – ככל הנראה לדרישת האיש – שאם הבת תגיש תביעה נגדו האישה תחויב לפצותו והודגש שהבת לא תתבע את אביה "בכל עניין שהתרחש עד מועד חתימת הסכם זה".
מכאן נדחית טענה נוספת של האישה, שבית הדין פירש את ההסכם על פי כוונת הצדדים ולא על פי תוכנו.
אם היה בית הדין נעתר לבקשת האיש ומבטל את ההסכם, סביר שערעורה של האישה, המבוסס על הטענות הנ"ל, לא היה בא לעולם.
החלטות והוראות
לאור כל האמור בית הדין מחליט:
ביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב עד החלטה אחרת של בית הדין.
