ערעורים על הרשעה בעבירת הצעת שוחד

בבית המשפט העליון רע"ב 7763/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: יאשיהו יוסף פינטו נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. ועדת השחרורים מחוז מרכז 3. הרשות לשקום האסיר בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז-לוד (כב' ההנשיא א' טל, והשופטים ז' בוסתן וש' בורנשטיין) בעת"א 56562-09-16 מיום 29.9.2016

רקע עובדתי המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של מתן שוחד; הצעת שוחד; ושיבוש מהלכי משפט.

המערער הודה, כאמור, בעבירות של מתן שוחד; הצעת שוחד; ושיבוש מהלכי משפט, וזאת כחלק מהסדר טיעון.

...

אף לגופם של דברים סבור המשיב 1 כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקש לא הוכיח כי שחרורו על תנאי לא יסכן את הציבור.

בענייננו, לא שוכנעתי – חרף הניסיון לעטות על הבקשה אצטלה עקרונית – כי מתעוררות מן הבקשה שאלות עקרוניות החורגות מדל"ת אמות עניינם הפרטני של הצדדים.

אשר לשאלה הראשונה – סבורני כי בנסיבות המקרה, זו כלל אינה מתעוררת.

נוכח כל המקובץ, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

עם זאת, יוער כי ב-ע"פ (מרכז) 9781-02-14‏ ‏קאסם נ' מדינת ישראל (6.10.2014) היתקבל בחלקו העירעור על הכרעת הדין ועל חומרת העונש ובית המשפט המחוזי העמיד את עונשו של המערער על 42 חודשי מאסר; וכי ב-רע"פ 7764/14 ‏קאסם נ' מדינת ישראל (16.12.2015) הומרה ההרשעה במתן שוחד, בהסכמת הצדדים, בהרשעה בעבירה של הפרת אמונים, וכפועל יוצא מכך גם הופחתו מהעונש 6 חודשי מאסר והוא הועמד על 36 חודשים.

אומנם, הנאשם והנאשמת הורשעו בבצוע עבירות שונות (בעקבות קבלת הנאשם הצעת בית המשפט); ולעניין זה ראו האמור בפיסקה 149 להכרעת הדין בעיניינה של הנאשמת, לגבי "המצב האנומלי" שנוצר בעקבות קבלת הצעת בית המשפט על ידי הנאשם (בלבד) והרשעתו בעבירה של הפרת אמונים, לעומת הרשעת הנאשמת בגין אותם מעשים בעבירה חמורה יותר של סיוע לקבלת שוחד, לאחר שדחתה את הצעת בית המשפט (שהופנתה לשני הנאשמים).

...

לסיכום, מכל המקובץ לעיל עולה כי השתת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח על הנאשמת, בהתאם למתחם העונש ההולם, בעוד שעל הנאשם מוטל כאמור עונש של עבודות שירות, היתה גורמת לפחות לתחושה של עיוות דין ולפגיעה בלתי-מידתית בחוש הצדק ובעקרונות השוויון ואחידות הענישה [ראו גם והשוו: ע"פ 2447/13 קליין נ' מדינת ישראל, בפסקה 20 (8.4.2014)]; ע"פ 6466/18 ראגאבי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 14-12 (1.5.2019); ע"פ 1997/20 מור נ' מדינת ישראל, בפסקאות 3-1 (8.4.2021).

שלישית, בשים לב לפער המשמעותי בין תוכן כתב האישום – שכלל עבירות חמורות יותר, של קשירת קשר לביצוע פשע ובעיקר של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה (שהעונש המרבי הקבוע לצדה הוא 9 שנים), שיוחסו לנאשמת ושמהן זוכתה – ובין העבירה שבה הורשעה הנאשמת בסופו של דבר במסגרת הכרעת הדין, דהיינו – סיוע ללקיחת שוחד (שהעונש המרבי שהיה קבוע לצידה בעת ביצועה עמד כאמור על 3.5 שנים); זאת, מבלי להפחית מהחומרה של נסיבות ביצוע העבירה של סיוע ללקיחת שוחד שבה הורשעה הנאשמת.

סוף דבר סוף דבר, החלטתי להטיל על הנאשמים את העונשים הכוללים הבאים: נאשם 2 5 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; וזאת, בתנאים ובמקום אשר בחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של מרמה והפרת אמונים; 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של הטרדת עד; קנס בסך 50,000 ₪, שישולם תוך 120 ימים, או 100 ימי מאסר תמורתו.

ע"פ 5561/17 פלאח נ' מדינת ישראל [22.1.18] (הוגש על-ידי התביעה): המערער, הבעלים של חברת כוח-אדם שספקה שירותי ניקיון לעריית נשר, הורשע על יסוד הודאתו בשני אישומים של מתן שוחד, בכך שלאורך 6 שנים שיחד את סגן ראש הערייה, לבקשת אותו סגן, ואת מזכיר הערייה, וכאשר פנה בהצעת שוחד לסגן נוסף, הודיע על כך האחרון למישטרה והפרשה נחשפה.

עפ"ג (מחוזי י-ם) 64323-10-18 שרבתי נגד מדינת ישראל [12.3.19]: בבית-המשפט השלום, הורשע המערער על פי הודאתו בבצוע עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע ומתן שוחד.

...

עם זאת, נוכח כל המתואר לעיל, החלטתי להעמיד את רכיב המאסר בפועל ברף התחתון של המתחם שקבעתי.

לאור האמור לעיל, אני גוזרת את דינו של הנאשם כדלקמן: 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו על-פי רישומי שב"ס. 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עבירות בהן הורשע.

על החברה, הנאשמת 3, אני גוזרת קנס על סך 30,000 ₪ לתשלום עד ליום 1.7.22.

בע"פ 267/13 מדינת ישראל נגד אשכול לוי [23.6.13], קבעה כב' השופטת ברק-ארז, על רקע קבלת ערעור על קולת העונש של מקבל שוחד שביצע עבירות לפני התיקון, כי: "חשוב להדגיש, כי גם אם ניתן להצביע על מקרים שבהם לא השתקפה חומרתן של עבירות אלו בעונשים שהושתו בגינן הרי שכפי שציינתי בעבר, אין בכך כדי למנוע את התאמתה של מדיניות הענישה לחומרתן הברורה של העבירות..." (פיסקה 14).

ע"פ 5561/17 פלאח נגד מדינת ישראל [22.1.18]: המערער, הבעלים של חברת כוח-אדם שספקה שירותי ניקיון לעריית נשר, הורשע על יסוד הודאתו בשני אישומים של מתן שוחד, בכך שלאורך 6 שנים שיחד את סגן ראש הערייה, לבקשת אותו סגן, ואת מזכיר הערייה, וכאשר פנה בהצעת שוחד לסגן נוסף, הודיע על כך האחרון למישטרה והפרשה נחשפה.

...

מערער 4 הורשע בעבירה של מתן שוחד (465 אלף ₪), בגין פרויקט נוסף, ולא קיבל בסופו של דבר תמורה, שכן הפרויקט לא יצא אל הפועל.

פסקי-דין אלו משקפים קשת מקרים רלבנטיים, כאשר לאחר ביצוע הבחנות מתבקשות, ובהתייחס לעונשים שניתנו במקרים דומים טרם תיקון 103 לחוק העונשין, המתחם לו טענה המאשימה הוא אכן מבוסס, ועל כן אני קובעת שמתחם העונש ההולם נע בין 14 – 30 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, לרבות עיצומים כספיים משמעותיים.

עם זאת סבורני, שמצבו הבריאותי לצד חלוף הזמן הניכר מאז ביצוע העבירות מאפשר התחשבות מסוימת (בבחינת חריגה מהמתחם מטעמים של שיקולי צדק) מעבר לעתירת ב"כ המאשימה, אשר ביקש במסגרת הסדר הטיעון להעמיד את עונשו של הנאשם ברף התחתון של המתחם שנקבע.

זאת, לצד כל הרכיבים הנלווים המוסכמים, לרבות חילוט של כ - 10 מיליון ₪ במלואם לטובת המדינה, כאשר הנימוקים לכך יפורטו בהחלטה נפרדת שתימסר גם היא היום, המהווה חלק בלתי נפרד מגזר-הדין זה. לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו: 16.11.15 - 17.11.15, 23.11.15 - 30.11.15; 10 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עבירות שוחד לפי סימן ה' לפרק ט' לחוק העונשין; ניתן צו לחילוט כל הרכוש והכספים המפורטים בסעיף 6(ג) להסכם הסדר הטיעון (במ/2) לטובת המדינה לפי סעיף 297 לחוק העונשין.

זה המקום להזכיר שהילכת כתב, אותה מרבים להזכיר בדיונים העוסקים בסוגיית ההרשעה, מקורה בפרשה בה הורשעה הנאשמת בעבירה של לקיחת שוחד, ובמסגרתה נקבע שהמנעות מהרשעה הנה בבחינת "חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה". עוד נקבע שהמנעות מהרשעה אפשרית בהצטברותם של שני גורמים מרכזיים: האחד, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

במסגרת העירעור בוטלה הרשעת המערער חרף חומרת העבירות, וכך נקבע: "אין חולק כי במישור העקרוני העבירות שבהן הורשע המערער הן חמורות. לא ניתן להקל ראש בעבירות שביצוען משליך על האופן שבו נאכף הדין בישראל הלכה למעשה. אולם, לא ניתן להתבונן על המקרה רק בפריזמה זו. המערער היה "בורג" קטן במכונה משומנת, וחלקו בה היה קטן, גם אם חשוב מן הפן המעשי.

" תניות דומות המאפשרות סיום היתקשרות בעקבות חקירה או הרשעה בעבירה פלילית, כלולות גם בטל"ה 3, בגדרה אף נידרש המציע להצהיר על העדר הרשעות קודמות בעבירות שונות, ובהן עבירת מתן שוחד.

...

על כלל זה עמד השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 1001/08 שועלי נ' מדינת ישראל (12.2.2008): "סבור אני, כי עבירת הצעת השוחד אינה נמנית על העבירות בגינן ניתן להימנע מהרשעה וזאת בשל חומרת העבירה. מדובר בעבירה, המשחיתה ומכרסמת במוסדות שלטון החוק והמינהל ופוגעת בציבור כולו. נראה לי, כי קביעת בית-המשפט המחוזי – לפיה מדובר בעבירה בה יש ליתן משקל מרבי לאינטרס הציבור, לעומת משקל זניח לנסיבות אישיות – בדין יסודה." ואולם, לצד כלל זה, המגלם את האינטרס הציבורי במיגור תופעת השחיתות השלטונית, ואמור לשמש נר לרגליו של בית המשפט, שומה על בית המשפט לבחון את נסיבות ביצוע העבירה במקרה המסוים המובא לפניו, שכן "התמקדות בעבירות בלבד... לא תאפשר לבחור בדרך של ביטול הרשעה במקרים המתאימים לכך" [פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז בע"פ 3554/16 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל (11.6.2017) (להלן: עניין יעקובוביץ)].

בסופו של דבר, ולאחר שכתב האישום נגדו תוקן במסגרת הסדר הטיעון, הורשע טורוביץ' רק בנוגע לחלק בו אישר את מתן טובת ההנאה בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור, ובנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה שלפניי, אני קובע כדלקמן: הרשעת הנאשם בדין מבוטלת וההליך מסתיים בקביעה שהנאשם ביצע עבירה של מתן שוחד בצוותא חדא, מבלי שיורשע.