ערעור שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו בהתאם לתקנות החדשות

אף הבקשה להארכת מועד, מיום 25.4.2021, הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור.

לא אחת נפסק כי שאלת קיומו של "טעם מיוחד" תבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים.

הכללים בדבר המצאה אלקטרונית של כתבי טענות הוחלו בבית משפט זה פעמים רבות, וכפי שפורט לעיל, התקנות החדשות אף לא שינו בעיניין זה. ראו הדברים שצוינו בבע"מ 5381/19 פלוני נ' פלונית, פיסקה 7 (28.11.2019): "אני סבורה כי עלה בידי המבקש – אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין – להוכיח שהטעות שאליה נקלע לטענתו מצדיקה מתן הארכת מועד להגשת העירעור. לעניין זה חשוב להדגיש כי כללי ההמצאה הם כללים מושרשים וידועים אשר מעוגנים בתקנות ובפסיקה עניפה של בית משפט זה. ודוק, אף הכללים בדבר המצאה אלקטרונית של כתבי בי-דין, ובפרט הכללים החלים על המצאה באמצעות מנגנון 'הודעה באתר', הוחלו בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת (ראו, למשל: עניין כהן; בש"א 2036/19 פלונית נ' פלוני (24.03.2019); עניין עופר ייצוק ושיווק; בש"א 3407/19 איזק נ' מדינת ישראל משרד האוצר אגף מס הכנסה, פיסקה 6 (11.6.2019)). במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר". עוד אציין כי לאחר שעיינתי בפסק הדין, ונוכח אמת המידה לבחינת בקשת רשות ערעור ב"גילגול שלישי", נראה על פני הדברים כי סכוייו של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים, וכבר נקבע בפסיקה כי ככל שסכוייו של ההליך שמתבקשת ארכה להגשתו נמוכים, כך נחלשת ההצדקה למתן הארכה המבוקשת (בש"א 1829/18 אלקודסי נ' מקורות חברת מים בע"מ (5.3.2018); בש"א 795/20 שגיא נ' נגרי, פיסקה 4 (30.1.2020)).

...

עוד טוען המבקש כי יש לקבל את הבקשה להארכת מועד שכן המשיבה לא הסתמכה על פסק הדין, ובהתחשב בכך שסיכויי ההליך טובים.

הכללים בדבר המצאה אלקטרונית של כתבי טענות הוחלו בבית משפט זה פעמים רבות, וכפי שפורט לעיל, התקנות החדשות אף לא שינו בעניין זה. ראו הדברים שצוינו בבע"מ 5381/19 פלוני נ' פלונית, פיסקה 7 (28.11.2019): "אני סבורה כי עלה בידי המבקש – אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין – להוכיח שהטעות שאליה נקלע לטענתו מצדיקה מתן הארכת מועד להגשת הערעור. לעניין זה חשוב להדגיש כי כללי ההמצאה הם כללים מושרשים וידועים אשר מעוגנים בתקנות ובפסיקה ענפה של בית משפט זה. ודוק, אף הכללים בדבר המצאה אלקטרונית של כתבי בי-דין, ובפרט הכללים החלים על המצאה באמצעות מנגנון 'הודעה באתר', הוחלו בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת (ראו, למשל: עניין כהן; בש"א 2036/19 פלונית נ' פלוני (24.03.2019); עניין עופר ייצוק ושיווק; בש"א 3407/19 איזק נ' מדינת ישראל משרד האוצר אגף מס הכנסה, פיסקה 6 (11.6.2019)). במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר". עוד אציין כי לאחר שעיינתי בפסק הדין, ונוכח אמת המידה לבחינת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", נראה על פני הדברים כי סיכוייו של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים, וכבר נקבע בפסיקה כי ככל שסיכוייו של ההליך שמתבקשת ארכה להגשתו נמוכים, כך נחלשת ההצדקה למתן הארכה המבוקשת (בש"א 1829/18 אלקודסי נ' מקורות חברת מים בע"מ (5.3.2018); בש"א 795/20 שגיא נ' נגרי, פיסקה 4 (30.1.2020)).

אם כן, וממכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" שבגינו יש להיעתר לבקשה להארכת מועד.

התוצאה היא כי אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר בהחלטתה של הרשמת להב מיום 19.4.2021 וכן על דחיית הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

הבקשות שלפנינו לפנינו בקשותיה של המבקשת המאגדות בקשה לרשות ערעור על סדרת החלטות של בית הדין האיזורי, החלטות זמניות המצריכות אכן מתן רשות ערעור ושהבקשה מוגשת בעיניינן לאחר חלוף המועד להגשה, בקשה להארכת המועד להגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע.

נעיר עוד כי אמירה כביכול אין פרק יד לתקנות נוגע לבית הדין הגדול הייתה שוללת אף את יכולתו של זה לעיין מחדש בעצמו בפסק דינו, אם יסבור שטעה בו, בהתאם לתקנה קכח לתקנות המצויה אף היא באותו פרק.

לא זו אף זו, לו הייתה אמירה מפורשת בתקנות השוללת את הליך סתירת הדין בנוגע לפסק דין שניתן בעירעור, לכאורה היה מתחייב ממנה שגם לאחר פסק דין בעירעור יוכל צד המעוניין בכך לבקש את סתירת הדין בבית דין קמא, שהרי אין הדעת נותנת שאפשרות העירעור שבאה ליפות את כוחם של בעלי הדין תימצא מגרעת את כוחם לבקש את סתירת הדין בשל ראיות חדשות וללא הגבלת זמן.

...

הזיקה בין ההחלטות היא אומנם טעם ושיקול לדחיית בקשת רשות הערעור שכן ככל שהיינו סבורים שיש ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות העיקריות הרי שהדעת נותנת שהדבר היה משליך על הטפלות להן, ואילו משנחליט – וכפי שייאמר להלן – שלא להיעתר לבקשה בנוגע להחלטות העיקריות מחליש הדבר את הסבירות ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות הטפלות להן, אך עדיין מדובר בבקשת רשות ערעור חדשה שבמישור העקרוני אפשר – גם אם הסיכוי לכך נמוך – ליתן רשות לערער עליה במנותק מההחלטה העיקרית.

נשוב אפוא ונאמר ביתר פירוט את שנאמר בהחלטה הקודמת בקיצור כי בהיבט שלגופו של עניין, ולא רק בהיבט התקנוני, אין מקום להיעתר לבקשה, לא לחלק שבה שעניינו אכן עיון חוזר בהחלטה הקודמת ולא לחלק שעניינו בהחלטת המאוחרות של בית הדין קמא: החלטותיו של בית דין קמא הן כאמור החלטות זמניות.

מסקנות ומתן הוראות סוף דבר: אין מקום להרשות ערעור על החלטותיו של בית הדין האזורי בנוגע למשמורתם הזמנית של ילדי הצדדים או על ההחלטות שבאו לאחריהן והבהירון או עסקו באכיפתן.

התקנות נועדו כדי שיעמדו בהן, ושעה שהוגשה בקשה שלא בהתאם לתקנות, אחת דינה, לדחייה.

סופו של דבר ולאחר תיקון כל הליקויים הוגשה הבקשה ביום 3.5.21 (אסמכתא 6404106) ונדחתה מן המירשם בהחלטת המזכיר המשפטי מיום 4.5.21 שכן הוגשה לאחר חלוף המועד.

אפנה לעיין זה לתקנה 33(ב) לתקנות שזו לשונה "אם טרם חלף המועד להגשת מיסמך, ניתן לתקן את הפגם בתוך פרק הזמן שנותר להגשה; הוגש כתב הגנה, כתב תשובה, תביעה שכנגד, הודעת צד שלישי, בקשת רשות ערעור וערעור ולא קובל על ידי המזכיר המשפטי, יהיה ניתן לתקן את הפגם בתוך שבעה ימים מהמועד שלא קובל או עד היום האחרון להגשתו, לפי המאוחר.". הינה כי כן ניתן לתקן את הפגם בתוך שבעה ימים מהמועד שלא קובל או עד המועד האחרון להגשתו, לפי המועד המאוחר.

מן הדין היה לחייב את המבקש בהוצאות נכבדות ולו לאוצר המדינה בגין הליכי סרק אלו, לפחות בהליך שלפניי, שכן וכידוע ובהתאם לתקנות סדר הדין החדשות, שומה על בתי המשפט להיתחשב גם באנטרס הצבורי, הכולל בחובו גם חסכון במשאבי זמן ועלויות (ראה לעניין זה החלטה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה כב' השופט ר. שפירא ברע"א 41316-01-21) לפנים משורת הדין ומתוך חסד שאני עושה עם המבקש, איני עושה חיוב בהוצאות.

...

סופו של דבר ולאחר תיקון כל הליקויים הוגשה הבקשה ביום 3.5.21 (אסמכתא 6404106) ונדחתה מן המרשם בהחלטת המזכיר המשפטי מיום 4.5.21 שכן הוגשה לאחר חלוף המועד.

זאת מפני שהחשש שטענותיו נגד בעלי הדין האחרים לא תשמענה, יפוג באמצעות הגשת ערעור לאחר שיתגלה לו שהוא צורף כבעל דין לאחר חלוף המועד להגשת ערעור משלו.

לטענת המערערת, התקנות החדשות אינן משנות את הכלל אשר מקורו בהלכה הפסוקה של בית משפט זה, לפיו בחלוף המועד להגשת ערעור לא ניתן להגיש ערעור נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עקרי.

שקולי מדיניות אלה מוסיפים לחול גם כיום ביחס לערעור המוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות, כאשר הפיתרון שהוצג על ידי הרשמת בדמות העתרות לבקשות להארכת מועד ברוחב לב הוא בבחינת "תיקון עוול בעוול". המערערת הוסיפה כי מדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: דברי ההסבר או דברי ההסבר לתקנות החדשות) עולה כי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות ביטלה את דרישת הזיקה העניינית לערעור העקרי.

כפי שניתן להווכח בנקל, לשונה של תקנת משנה (ב) רחבה ביותר, ומאפשרת לכל משיב בעירעור – כאשר "משיב בעירעור" בהתאם לתקנה 136(א) לתקנות הוא "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער" – להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מיום הגשתו של ערעור על פסק הדין.

...

ולבסוף, באשר לטענת המערערת כי המסקנה לפיה משיב רשאי להגיש ערעור גם נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי עשויה לתמרץ בעלי דין להגיש מראש ערעור עיקרי.

ברם, לשונה הרחבה של התקנה תוך ביטול המילה "שכנגד" והפיכת ערעורו של המשיב לערעור עצמאי; לצד היעדר האפשרות לנתק בין כלל הזיקה לבין כלל זהות הצדדים, מוליכים כל אלו למסקנה כי אין מנוס מתוצאה זו. ירצה מחוקק המשנה להבהיר את כוונתו באופן אחר, יתכבד ויעשה כן. סיכומו של דבר, כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים אינם חלים על ערעור המוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות.

הערעור נדחה אפוא.

מכאן, הבקשה שהוגשה ביום 24.10.22 הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת הבר"ע. כך או כך, אף אם היה ממש בטענת המבקשת אודות מועד המצאת פסק הדין לידיה, בתאריך 28.9.22, עדיין המועד האחרון להגשת הבר"ע הוא יום 23.10.22, משמע הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות העירעור.

משכך, גם על בעל דין הפונה בבקשה להארכת מועד להגשתו של הליך ערעורי בטרם חלוף המועד להגשתו, ובודאי כזו המוגשת ב"דקה ה-90", חלה החובה לפרט את הנימוקים העומדים בבסיסה כדבעי תוך תמיכתם בתצהיר כדין (ראו מהעת האחרונה: בש"א 3474/21 ‏ברוש נ' כליפה [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3523/21 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3844/21 פלוני נ' בי"ח מקסד [פורסם בנבו] (2.6.2021); בש"א 3964/21 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (8.6.2021))." נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, ומובאת בהרחבה בהחלטת בית המשפט העליון בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06) הנה כי: "מחד גיסא, הכלל הנו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים...מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". באשר לטעמים המיוחדים, קובע בית המשפט העליון, בעיניין נשר כי: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד... טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד." ראו גם: רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07); רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט פ"ד נה(2) 904 (2001)).

כאמור, הפסיקה המובאת לעיל רלוואנטית גם כיום, אך נפסק זה מכבר, שתקנות סדר הדין החדשות הביאו עמן "רוח חדשה" שמטרתה ליצור שינוי גם בנושא זה, ולאור "רוח התקנות החדשות", על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה על קיום המועדים שנקבעו בתקנות, על מנת ליתן ביטוי לעקרונות היסוד של התקנות.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד". טענות המבקשת הן כי האיחור נעוץ בסיבות הקשורות בה, טעמים, אשר ככלל אינם מהווים "טעם מיוחד": "ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין .., ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (14/3/2011).

יש לדחות את הבקשה גם משום שהמבקשת כלל לא התייחסה בבקשה לסיכויי הערעור, ובזהירות המתבקשת אציין כי סיכויי הערעור אינם גבוהים משום שכלל הוא, כי בשל טיבו של ההליך, לא תתקבלנה בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 4570/06 אורון אסולין נופש תיירות נופש נ' דפנה בן חיים; רע"א 2095/15 אולמי נפטון בע"מ נ' משיח).

סיכומו של דבר, משלא נמצא טעם מיוחד המצדיק סטייה מהמועד הקבוע בתקנות סדר הדין, אני דוחה את הבקשה.