ערעור פלילי לתקיפה דרישה לביטול הרשעה

בפנינו ערעור הנאשם (להלן: "המערער") על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי), שניתן ביום 16/12/15, ב-ת"פ 48130-03-13, במסגרתו דחה בית משפט קמא הסדר טיעון לפיו תבוטל הרשעת המערער בבצוע עבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובעקבות כך נידון המערער ל-3 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים והתנאי הוא, כי לא יעבור המערער בתקופת התנאי עבירת אלימות ויורשע בה. כן הוטל על המערער תשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪ לעזבון המנוח י' א' ז"ל (להלן: "המתלונן").

ואולם, כלל זה אינו כלל ברזל, כך שבניגוד לטענת המערער, בפועל כאשר מובא לאישורו של בית המשפט הסדר טיעון שכולל ביטול הרשעה, נידרש בית המשפט לבחון, לצד ההלכה המסתמנת בשנים האחרונות, לפיה יש להמנע מלסטות מהסדר טיעון, את סבירותו של ההסדר.

בהנתן כל האמור, משלא מצאנו כי היתקיימו התנאים לאי הרשעת המערער הן בשל מהות העבירה, חומרתה והאנטרס הצבורי בהרשעה הפלילית והן בשל העובדה כי לא מצאנו, כי הוכחה הפגיעה הנטענת ב"שקום" המערער, סבורים אנו, כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא שלא לקבל את הסדר הטיעון שהוצג כאמור על ידי הצדדים בדיון מיום 29/11/15, לרבות, ההחלטה להותיר את הרשעת המערער על כנה.

...

עוד טען ב"כ המערער, כי בתיק מתעוררים קשיים ראייתיים בעטיים נטען, כי אם המערער היה עומד על שמיעת הראיות ספק אם היה מורשע.

בהינתן כל האמור, משלא מצאנו כי התקיימו התנאים לאי הרשעת המערער הן בשל מהות העבירה, חומרתה והאינטרס הציבורי בהרשעה הפלילית והן בשל העובדה כי לא מצאנו, כי הוכחה הפגיעה הנטענת ב"שיקום" המערער, סבורים אנו, כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא שלא לקבל את הסדר הטיעון שהוצג כאמור על ידי הצדדים בדיון מיום 29/11/15, לרבות, ההחלטה להותיר את הרשעת המערער על כנה.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, משלא הובהר על ידי ב"כ המשיבה פשר השינוי בעמדתה הראשונה לפיה יש להרשיע את המערער, נוכח העובדה שלא היה גם כל שינוי בנסיבות בין הסדר הטיעון הראשון להסדר הטיעון השני, שמצדיק שינוי בעמדה ושעה שבמסגרת הסדר הטיעון הראשון, הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, בלא שנכללה בו הסכמה לביטול ההרשעה.

סיכומו של דבר ולנוכח כל האמור, מסקנתו היא, כי לא נפל פגם בגזר דינו של בית משפט קמא שמצדיק התערבות בגזר הדין, ולפיכך, אנו מורים בזאת על דחייתו של הערעור.

בנימוקיו להחלטה, ציין בית משפט קמא, שאמנם הרשעתו של אדם בפלילים בגין עבירה שביצע היא דרך המלך המשרתת את מטרת ההליך הפלילי, אולם המחוקק מצא לנכון לאפשר סטייה מעקרון זה במקרים מיוחדים, והפסיקה אף קבעה מבחנים ליישומה של הוראת חוק זו. בית משפט קמא קבע, כי עניינה של המערערת הולם את התנאים הנדרשים לצורך ביטול ההרשעה, שכן ברי שהדבר יהווה מרכיב משמעותי בהליך השקום של המערערת.

עוד סברה ב"כ המדינה, כי שגה בית משפט קמא משביטל את הרשעת המערערת וזאת הן מכיוון שסוג העבירה של תקיפת שוטרים אינו מאפשר לסיים הליך באי- הרשעה, והן מכיוון שלא הוכחה פגיעה קונקרטית בפרנסתה או בשיקומה של המערערת עוד טענה ב"כ המדינה, כי ערעורה של המערערת נסוב למעשה על טענות מהימנות, ובעניינינו, אין המדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם על ערכאת העירעור להתערב בקביעות אלו.

...

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שהורינו קודם לכן על דחיית ערעורה של המערערת, מסקנתנו היא שיש לקבל את ערעור המדינה.

לפיכך אנו מחליטים בזאת, חלף החלטתו של בית משפט קמא, כי הרשעתה של המערערת בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (מספר עבירות)(סעיף 274(1) של החוק), והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 של החוק), תיוותר על כנה.

עוד מורים אנו, על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שייגזר עונשה של המערערת.

אף לא הוכחו התנאים הנדרשים לביטול הרשעה.

שירות המבחן היתייחס בחשדנות לחרטה שהביע המערער, אך משום שהוא ביטא בו זמנית תיסכול ואכזבה מכך שהוגש נגדו כתב אישום פלילי בתיק זה. בהתייחס להילכת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (3) 337) טוען הסניגור, שבשנים האחרונות חל ריכוך ביישום ההלכה ונתקבלו בקשותיהם של נאשמים לביטול הרשעתם בעבירות חמורות יותר מאלה בהן הורשע המערער, כשמעמד הבכורה נתון לשיקול השיקומי של הנאשם.

המערער (שם), ששירת כבלש במשטרת ישראל הורשע בעבירה של תקיפה סתם מכיוון שהלם במתלונן במכת אגרוף, זאת לאחר שגם מפקדו עשה כן. בקשתו של המערער (שם) לבטל הרשעתו נדחתה למרות שבאותו מקרה שירות המבחן המליץ על הטלת עונש חינוכי של של"צ. בנגוד למקרה שבפנינו נטל המערער בעיניין מלכוב אחריות על מעשיו, הביע צער וחרטה, והארוע גרם להרחקתו מקורס נהגי אמבולנס בו הישתתף.

...

למעלה מן הדרוש, נעיר שאף מקובלת עלינו טענת ב"כ המשיבה (עמ' 7 לפרוט') שהדגישה, כי כתב האישום המתוקן, המונח לפנינו, הוא פרי הסדר טיעון שהביא להגשת כתב האישום המתוקן המֵקל עם המערער, לעומת כתב האישום המקורי שבו יוחסה למערער גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין), ועבירה זו הושמטה במסגרת הסדר הטיעון שבעקבותיו תוקן כתב האישום לקולא.

לא שוכנענו אפוא שנגרם עיוות דין למערער, או שהמערער הופלה, או שנהגו כלפי באכיפה בררנית.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את הערעור על כל חלקיו.

לפני מספר שנים עבר תקיפה פיזית, דבר שגרם לו לפתח חרדה ובעיות נוספות.

שאלת ביטול ההרשעה שני תנאים נדרשים לביטול הרשעה: נסיבות העבירות אינן חמורות, וקיומו של נזק קונקריטי.

הוא אכן עושה מאמץ משמעותי להוותר ללא הכתם של הרשעה פלילית, ולזכותו גם הרתמותו לטפול באופן פרטי ועצמאי.

זכות ערעור כחוק.

...

הסניגור ביקש להיעתר להמלצת שירות המבחן על שני חלקיה.

סברתי שבנסיבות הקונקרטיות, ייגרם לנאשם נזק ארוך טווח מהותרת ההרשעה על כנה, ולכן אני מורה על ביטולה.

גזירת הדין נוכח כל האמור, גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: של"ץ בהיקף 160 שעות שיבוצע בפיקוח שירות המבחן על-פי תוכנית שתוכן על-ידו ותוגש לבית המשפט בתוך 60 יום מהיום; התחייבות בסך 5,000 ₪ שלא לעבור כל עבירת אלימות או עבירת פשע לפי פקודת הסמים למשך שנה מהיום; צו מבחן לתקופה של 18 חודשים, בפיקוח שירות המבחן.

חרף נתוני פתיחה אלו, פסק בית המשפט העליון כהאי לישנא: " אשר לתנאי השני לפי עניין כתב, והוא שהעבירה תהא כזו המאפשרת את ביטול ההרשעה ללא פגיעה חמורה בשיקולי ענישה אחרים. בית משפט קמא עמד על כוונת המחוקק הנשקפת מסעיף 382 לחוק העונשין, לפיו יש להשית ענישה מוכפלת על עבירה של תקיפה, כאשר העבירה מבוצעת כלפי בני מישפחה, לרבות בני זוג. החמרה זו מבטאת את שאת הנפש כלפי עבירות אלימות שמבוצעות בבני זוג, תופעה שמחייבת הרתעה אפקטיבית על מנת לגדועה מן השורש. אמנם, מעשי המבקש אינם ברף הגבוה של החומרה בתוך גדרי סעיף האישום, אך קביעה כי סוג העבירה בו הורשע המבקש היא כזו המאפשרת לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים – זו קביעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג". ברע"פ 1454/21 פלוני נ' מדינת ישראל, נפסק על ידי כבוד השופט י' אלרון: "בבקשת רשות העירעור טוען המבקש כי יש לרכך את דרישת הוכחת הנזק הקונקרטי הנדרשת לביטול הרשעת נאשם, ולהכיר אף בנזקים שעלולים להתרחש בעתידו התעסוקתי – על אחת כמה וכמה בתקופת משבר הקורונה, ולנוכח העבירה וחומרתה שאינם שוללים לכשעצמם את אפשרות ביטול ההרשעה.... בית משפט זה שב וקבע כי לא די בחשש אפשרי שהרשעה תיפגע בעתיד המקצועי של נאשם כדי להצדיק ביטול הרשעתו, שהרי פגיעה זו היא תוצאה ישירה מהוכחת אשמו של אדם בהליך פלילי (רע"פ 2768/18 סיוון נ' מדינת ישראל, פס' 14 (12.6.2018)).

...

לנוכח כל האמור התבקש בית המשפט להורות על ביטול הרשעתו של המערער בדין, ולבטל את רכיב המאסר באופן שיושת על המערער עונש של 160 שעות לתועלת הציבור בנוסף לפיצוי המתלוננת שהושת עליו.

בבש"פ 8755/21 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.12.2021) נקבע, בעניינו של רופא שתקף את אשתו בנסיבות שאינן רחוקות מענייננו, כי עיסוק במקצוע בו עשויה להיות נפקות לרישום פלילי, אינו מקים חסינות מפני הרשעה, כאשר "שיקולים אלה אינם מושכים בהכרח לכיוון אי הרשעה, וודאי במקרים של מעשים פליליים מובהקים, שהביאו לפגיעה קשה בערכים מוגנים." מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא הינו מתחם ראוי ונכון ולא מצאנו להתערב בו. כך גם מיקומו של הנאשם בתחתית המתחם מוצדק אף הוא.

מכלל האמור, החלטנו לדחות את הערעור.