ערעור על תיק הוצאה לפועל למימוש משכנתא על דירות בבית שמש

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 41505-07-18 אלימלך נ' בנק לאומי לישראל בעמ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אבי סתיו התובעת: דליה חוה אלימלך הנתבעים: 1. בנק לאומי לישראל בע"מ 2. יוסי דרור 3. אסף לוי בשם התובעת: עו"ד ירון פינחס אסידון בשם הנתבעים 2-1: עו"ד ****ה צרוניצר-יעקב בשם הנתבע 3: עו"ד שי שמש פסק דין

להבטחת ההלוואות נרשמה משכנתה על הדירה.

המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (רע"צ 24433-07-13), וביום 2.9.2013 היתקיים דיון בבקשה בפני כב' השופט ארז יקואל.

האנטרס של התובעת מתבטא בסכום התמורה הכולל המתקבל עבור הדירה, שכן סכום זה מופחת מחובה בתיק ההוצאה לפועל.

רשמתי לפניי את הצהרת הבנק, כי עם מימוש הדירה יימחקו כל חובות התובעת כתוצאה מההלוואות נושא תיק זה, הן אלו שניתנו על ידי הבנק והן אלו שניתנו על ידי המדינה.

...

סוף דבר בין התובעת לבין הנתבעים נכרת הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין.

המסקנה המתחייבת היא, כי דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית אפוא, ללא צו להוצאות.

בדיון מיום 8.9.08 הצעתי לצדדים – והם מצידם קיבלו את ההצעה – כי "בשים לב למורכבות ולקשיים הטכניים הצפויים בבירור הטענות הנוגעות לתחולת הבטוחה הנ"ל על פרויקט הלווי בסניף 901, וכן לנוכח המאמצים שהושקעו על ידי המבקשים בהפקדת כספים במסגרת הליכי הביניים על חשבון חובם למשיב, ישוחרר השיעבוד על הבית בגין החוב בסניף 901, תוך שמירת זכותו של הבנק לנקוט בכל הליך אחר לגביית חוב זה, ככל שקיים, לרבות מימוש ערבויות אישיות או בטוחות אחרות". פירושה של הסכמה זו הינו איפוא – והדבר אף הובהר בקטע קודם בהצעת בית המשפט הנ"ל (עמ' 5 שו' 7-4 לפרוטוקול) – כי המישכון הרשום על הנכס מבטיח רק את יתרות החוב לבנק בחשבון הפרטי ובחשבון החברה, וכן את הוצאות הליכי מימוש המישכון שנפסקו ושייפסקו על ידי ראש ההוצאה לפועל בתיק המימוש.

המובטחת במשכנתה על דירת מגורים", חל גם על הלוואה המובטחת במישכון על נחלה במושב.

בנוסף הסכים הבנק למחוק את החוב בסך 20,000 ₪ בגין הערבות הבנקאית שהוצאה בחשבון החברה, בעקבות מכתב שהיתקבל מעריית בית שמש לפיו הערבות אבדה לעירייה ואין הערייה מתכוונת לממש אותה.

יתר על כן, במקרה הנוכחי אין מדובר רק בהחלטת מנהל מיוחד בתביעת חוב, אלא בהחלטת המנהל המיוחד שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים שדחה ביום 1.12.10 את ערעור הבנק על החלטת המנהל המיוחד (תיק פר"ק 4116/07, השופט ד' מינץ).

...

על יסוד אותה גישה מוטעית הגיע רו"ח שטיינברג למסקנה כי יתרת החובה בחשבון הפרטי עמדה בסוף שנת 2008 על סכום של 81,883 ₪ (שם).

הטענות שהעלו בשעתו המבקשים נגד תוקף המשכון נדחות.

כן נדחית טענתם לקיומה של הגנת דיירות מוגנת או דיור חלוף במסגרת הליכי מימוש המשכון.

תיק ההוצאה לפועל נשוא ערעור זה ניפתח על ידי בנק ירושלים למימוש משכנתא על 3 דירות בבית שמש.

לפיכך, אף אם היה מדובר במסמך אותנטי, משחלף מועד זה ולא שולם דבר אין עוד תוקף למסמך זה. המשיב טוען עוד, כי במסגרת הליך ההוצאה לפועל לא טענה המערערת דבר לגבי הגדלות החוב בתיק ודרישתה לבטלם, לפיכך היא לא רשאית להעלותם בהליך זה, במיוחד לאור כך שהגשת ההליך בפני כב' הרשמת נעשתה בהתאם להסכמת הצדדים, שקבלה תוקף של פסק דין שלי בהליך ערעורי קודם שהגישה המערערת, ובה נקבע, כי על המערערת להעלות את כל טענותיה בפני הרשמת והיא לא תהיה רשאית להעלות לאחר מכן כל טענה שלא תועלה בכתב הטענות שתגיש לכב' הרשמת.

...

לאחר עיון במכלול הטענות, באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת לענין גובה החוב.

התוצאה היא, שלמעשה גובה החוב בתיק קטן מיום שהחוב עבר לזכותו של המשיב.

התוצאה היא אפוא שלא מצאתי מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת בכל הנוגע לגובה החוב בתיק ולפיכך הערעור נדחה ואני מחייב את המערערת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ שיגבו מתוך סכום הערובה שהפקידה המערערת ויועברו למשיב 1.

בבית המשפט העליון רע"א 4779/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין המבקשים: 1. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ 2. יוסף ברינט, עו"ד-כונס הנכסים נ ג ד המשיבים: 1. שלי בן דוד 2. כוכבה שמש בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.4.05 בבר"ע 1843/04 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' גרשון

ביום 23.11.2003, כחצי שנה לאחר שנפטר המנוח, שיגר הבנק מכתב הממוען אל "עיזבון שלמה בן דוד ז"ל, רח' ברקת 30, חולון", ובו הודעה על כך שהסכם ההלוואה הופר וכי לפיכך – זו לשון המכתב – "הנכם נדרשים בזה להסדיר חובכם במשרדי בתוך 10 ימים מהיום, שאם לא כן ינקטו נגדכם הליכי מימוש הנכס". ביום 6.1.2004 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל, שמטרתם – מימוש השיעבוד על הדירה על-מנת לפרוע את החוב.

ילדיו של המנוח – כולם לרבות המשיבה 1 ועימם גם השוכרת שהתגוררה בדירה – הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל ועל צו הפינוי שהוּצא (רע"א 1612/04).

בני משפחתו של המנוח חזרו, בפני ראש ההוצאה לפועל, על טענתם בדבר הפגם שנפל בעצם פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד "עזבון המנוח". הטענה נדחתה, וראש ההוצאה לפועל הורה על קיום הליך היתמחרות שאליו הוזמנה באת-כוחם של ילדי המנוח "כדי לחסוך בהתנגדויות על סמך אי זמונם ולמרות העידר צו ירושה". הליך ההתמחרות אכן היתקיים ובמסגרתו הציע עופר אדם שירכוש את הדירה.

...

מכלול הנסיבות מביא אפוא למסקנה כי לא היתה הצדקה, במקרה זה, לבטל את כל הליכי ההוצאה לפועל שנעשו, שהגיעו עד לכדי אישור מכירתו של הנכס לצד שלישי, ומכל מקום, לא היתה הצדקה לכך בלא שהדבר התבקש על-ידי המשיבה 1 או מי מאחיה במסגרת ההליך הנוכחי בבית המשפט המחוזי.

התוצאה היא שהערעור מתקבל.

בנסיבות העניין, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל אביב יפו מיום 25.12.2005 (כב' הרשמת ד' ורד), אשר דחתה את בקשת המבקש לפדות את דירתו במסגרת הליכי מימוש משכנתא, וקיבלה את בקשת המשיב 1 (להלן: "הבנק") לאשר את מכירת הדירה למשיבים 2 ו-3 (להלן: "הרוכשים").

ביום 22.1.2002 נכרת בין הבנק והמערער הסכם הלוואה על סך של 1,264,815 ₪ (להלן: "ההלוואה") וכן חתם המערער על התחייבות לרישום משכנתא על הדירה, כבטוחה לפרעון ההלוואה.

בד בבד, הגיש מר ג'אן ביום 21.6.2004, הליך על דרך המרצת פתיחה, כנגד המערער ומדינת ישראל (משרד האוצר – אגף מיסוי מקרקעין נתניה) בו עתר לסעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם המכר (תיק ה.פ. (ת"א) 883/04).

לאמור, תכלית קביעתו של כב' השופט א' א' לוי נועדה, כמפורט בפסיקתו, לתכלית ברורה ומוגדרת: "הסדרת החוב תוך הימנעות מעקירת פושט הרגל מביתו הינה אחד השיקולים, ולהשקפתי מהראשונים במעלה, שעל בית-המשפט לשקול בטרם יחליט על מכירה כפויה של בית מגורים". (שם) דא עקא, בנסיבות העניין דנן, אין ענייננו במכירת דירת מגוריו של החייב, ואין חשש כי אם תאושר המכירה, יוותרו המערער ומשפחתו ללא קורת גג. ההגנות להן זוכה בית מגוריו של החייב, מוגבלות הן לבית מגורים בו מתגורר החייב בפועל עם בני ביתו, ואינן חלות, דרך כלל, על דירת מגורים, אשר איננה משמשת למגורי החייב.

לענין זה נקבע בפרשת ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב נ' אלי ושושנה שמש, פד"י מח(1) 841, 853: "מס הרכישה הוא, למעשה, גלגולן הנוכחי של אגרות העברת המקרקעין ו"תוספת המס", שגבו בעבר הרשויות בגין כל העברת זכויות בנכסי מקרקעין (ראה א' נמדר, דיני מסים [מסוי מקרקעין] (חושן למשפט, תשנ"ב) 283).

...

ביום 7.9.2004 נעתר בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ה' גרסטל, ס.נ.) לבקשתו של מר ג'אן, ומחק את התובענה ללא צו להוצאות.

בנסיבות אלה, טען המערער, יש לאפשר לו לפדות את הנכס "במחיר נטו". המערער סמך את היתנגדותו למכירת הנכס, בין היתר, על פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ע"א 2000/01 בן בסט נ' הנאמנה בפשיטת רגל על נכסי בן בסט, פד"י נט (1) 481, 494 (להלן: "הילכת בן בסט"), בו קבע כב' השופט א' א' לוי: "פדיון במחיר נטו מול אינטרס הנושים – האם עניינם של הנושים עלול להפגע כתוצאה מהצעת פושט הרגל לפדות את בית מגוריו "במחיר נטו"? סבורני שיש להשיב על שאלה זו בשלילה, שהרי בסופו של יום יופקד בקופת הנושים לפחות אותו סכום שהיה מתקבל לו בוצעה מכירה כפויה, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.

מכל מקום, טוענים הרוכשים, צדקה ראש ההוצל"פ בהחלטתה, אשר ביסודה איזון ראוי בין זכויות כל הצדדים, משדחתה את בקשת החייב לפדיון הדירה בתמורה "לסכום נטו". דיון דין הערעור להידחות.

גם אני סבורה כי אין כל הצדקה להתיר למערער לפדות את הנכס במחיר "נטו", בנסיבות ענייננו.

סוף דבר הערעור נדחה.