ערעור על שלילת תגמול נצרך בשל קצבת אובדן כושר עבודה

מר וייס הבהיר למנוחה כי לפי חוק הגימלאות היא לא תהיה זכאית לפנסיה עד הגיעה לגיל 60, אלא אם הרופאה התעסוקתית של הערייה תיקבע שהיא פסולה לצמיתות לשירות בערייה מחמת אובדן כושר עבודה מלא.

הערייה טענה כי מדובר בתביעה מוקדמת ותיאורטית בטרם ניתנה החלטת הממונה על הגימלאות בשל ההמתנה להכרעה בתיקי העזבון בדבר מצבה הנפשי והקוגניטיבי של המנוחה.

] כך גם, המסמכים הנוספים שנחתמו לאחר החתימה על מיסמכי ההתפטרות והצוואה והעולים בקנה אחד עם הוראות הצוואה ובכלל זה כתב מינוי מוטבים מיום 6.10.2013 ולפי המערער הוא מוטב יחיד בפוליסה לביטוח חיים קבוצתי (ת/1) וכתב מינוי מוטבים בקופת התגמולים של העובדים בעריית תל אביב מיום 9.10.2013 (נ/2) ששינה את זהות המוטבים בקופה מהמערער שהיה המוטב היחיד לפי כתב מינוי מוטבים מיום 12.3.2012 (ת/1) לילדי המנוחה בחלקים שוים.

] על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים שביום 1.10.2013 המנוחה התפטרה מעבודתה בערייה מרצונה על מנת לקבל פצויי פיטורים ומתוך הבנה מלאה למשמעויות של ההתפטרות על שלילת זכויות הפנסיה לרבות על שלילת זכאות המערער לפנסיית שאירים לאחר מותה וזאת לנוכח רצונה להוריש לילדיה את פצויי הפיטורים.

...

] אין בידינו לקבל גם את הטענות הנוספות של המערער כלפי העירייה ולפיהן ניתן למנוחה ייעוץ פנסיוני רשלני שניתן מלכתחילה בחוסר סמכות ליתן ייעוץ כזה.

] על יסוד כל האמור לעיל, אנו קובעים שביום 1.10.2013 המנוחה התפטרה מעבודתה בעירייה מרצונה על מנת לקבל פיצויי פיטורים ומתוך הבנה מלאה למשמעויות של ההתפטרות על שלילת זכויות הפנסיה לרבות על שלילת זכאות המערער לפנסיית שאירים לאחר מותה וזאת לנוכח רצונה להוריש לילדיה את פיצויי הפיטורים.

סוף דבר הערעור על החלטת הממונה על הגמלאות בעירייה מיום 29.5.2017 - נדחה.

בהתאם לתנאי הפוליסה והחל משנת 2001, מאחר שנשלל מהמערער כושר עבודתו בשיעור של 75% לפחות, קיבל המערער תקבולים מחברת הפניקס בגין אובדן כושר עבודה, וזאת עד הגיעו לגיל פרישה.

בחלוף שנתיים, ביום 2.2.2009, קיבל המערער מכתב מהמוסד, המפנה לסעיף 345ב לחוק הביטוח הלאומי (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי), בו נרשם כי הכנסה מפנסיה מוקדמת לרבות קצבה המשולמת בשל נכות או אובדן כושר עבודה חייבת בתשלום דמי ביטוח.

חזרת המוסד מהחלטתו שלא לחייב המערער בגין הכנסותיו עבור שנים 2003-2006 משקבענו כי בדין חויב המערער על ידי המוסד בגין הכנסותיו מתגמולים מביטוח פרטי עקב אובדן כושר עבודה, לפחות ביחס לשנת 2007 נותרה להכרעתנו טענה נוספת שהועלתה על ידי המערער בערעורו, היא טענות המניעות וההתיישנות לעניין חזרת המוסד לביטוח לאומי מהחלטתו לוותר למערער על חובו למוסד עבור השנים 2003-2006.

כלל פסוק עד לשינוי החוק היה, כי דיני ההתיישנות אינם חלים על חובות דמי ביטוח של מבוטחים למוסד לביטוח לאומי וחובות בגין גמלה ששולמה ביתר, וכי על פעולות הביטוח הלאומי חלים כללי השהוי המינהלי (וראה פסיקתנו בעב"ל 36059-03-11, עב"ל 25466-03-12, עב"ל 48308-01-11, עב"ל 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי ואח' - לבנה חג'ג' ואח' (18.6.15)).

...

על רקע האמור, הגיש המערער תביעתו נגד המוסד על הדרישה לחייבו בדמי ביטוח בשל הכנסתו מפוליסה פרטית בגין אבדן כושר עבודה, עבור שנים 2007-2008.

עם זאת, היות והמערער הסתמך בתום לב על החלטת המוסד לפיה חובו נמחק בגין שנים 2003-2006, ורק עם התקדמות ההליך שב המוסד ועמד על דרישתו לחייב את המערער בדמי ביטוח בגין שנים אלו, מצא בית הדין האזורי להשית דווקא על המוסד את הוצאות ההליך וחייב המוסד בהוצאות משפט בסך של 3,500 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

משמצאנו כאמור, אין אנו נזקקים לבחינת המקורות הקבועים בסעיף 2(10) לפקודת מס הכנסה הדנים, בין היתר, ב"השתכרות או ריווח מכל מקור אחר שאינו כלול בפסקאות (1) עד (9).

תחולת סעיף 2(5) לפקודה על המקרה שלפנינו משבאנו למסקנה כי תקבולים המתקבלים מביטוח פרטי בשל אובדן כושר עבודה מהווים מקור הכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודה, נפנה לשאלה האם הכנסה זו הינה הכנסה המחייבת את המערער, בנסיבות המקרה שלפנינו, בתשלום דמי ביטוח.

סוף דבר הערעור מתקבל לגבי השנים 2003-2006 ו-2008 ונדחה בכל הנוגע לשנת 2007.

מזה שנים נוקט המערער הליכים כנגד המשיב, לרבות ניסיונות לערער על שיעור הנכות שנקבעה לו, וניסיון לקבלת זכויות מכוח החוק הנכים (תגמולים ושקום).

ברי כי נכות שכזו אינה מאפשרת הכרה בזכאותה לגימלת "נצרך", ואינה מאפשרת הכרה בטענה לפי המערער איבד לחלוטין את כושר עבודתו בשל הנכות המיוחסת לשירות הצבאי, מה עוד שמהערער לא הגיש בהליך שלפנינו חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיו.

22638-08-19 במסגרת ערעור זה מלין המערער על כך שהמשיב אינו משלם לו "החזרי נסיעות". בדיון לפנינו הבהיר המערער, כי הוא זכאי להחזרי נסיעות לאור היותו נכה בשיעור 100%, ומי שאיבד לחלוטין את כושר עבודתו.

ברי, נוכח האמור, כי בקשת המערער לחייב את המשיב בהוצאות עונשיות בסך 100,000 ₪ היא משוללת כל יסוד, מה עוד שמדובר בסעד החורג מגבול סמכות ועדה זו. סוף דבר דין הערעורים המאוחדים להדחות, וכך אנו מורים.

...

הוא ואין בסיס לטענה אחרונה זו מצד המערער, כאמור לעיל, אין בסיס להכרה בזכותו להחזרי נסיעות, וגם דינו של ערעור זה להידחות.

מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם המערער אמנם קיבל את ההזמנות לביצוע הבדיקות אם לאו, הרי שנוכח הודעתה של ב"כ המשיב לפיה בנסיבות אלה הוחלט לתת החלטה בעניין בקשה המערער לפי תקנה 9 בחודש יולי הקרוב, מתייתר הצורך לדון בערעור בסוגיה זו. הערעור אפוא נדחה, תוך שאנו מציינים כי על המשיב לדאוג לכך שהחלטה בבקשות שהגיש המערער לפי תקנה 9 תינתנה עד ליום 30.7.20, כאשר ברי שהמערער יוכל לערר, במידת הצורך, על החלטות אלה בדרך הקבועה בדין.

אשר לטענה בעניין אי קבלת תרופות, המערער טען בדיון לפנינו כי הוא אינו מקבל תרופות להן הוא זקוק נוכח מחלתו, מבלי להניח, ולו באופן מינימאלי, בסיס עובדתי, רפואי או משפטי לטענה זו. גם דינו של ערעור זה להידחות.

ברי, נוכח האמור, כי בקשת המערער לחייב את המשיב בהוצאות עונשיות בסך 100,000 ₪ היא משוללת כל יסוד, מה עוד שמדובר בסעד החורג מגבול סמכות ועדה זו. סוף דבר דין הערעורים המאוחדים להידחות, וכך אנו מורים.

בפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 26.4.20, שלא להכיר בבקשת המערערת לקבלת קצבת "נצרך", לפי סעיף 7 לחוק הנכים (תגמולים ושקום) (להלן – "חוק הנכים").

על בסיס עמדתו של ד"ר אדם החליט קצין התגמולים, בתאריך 2.1.14, לדחות את בקשת המערערת לגימלת נצרך, תוך שהוא מנמק את החלטתו בכך ש- "אובדן כושר העבודה אינו עקב נכותך המוכרת ממשרד הביטחון". על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לפי חוק הנכים, שנידון במסגרת ע"נ 51505-01-14 (להלן – "ההליך הקודם").

הנימוק העקרי לדחייה מופיע בסעיף 6 להחלטה, בו ציין המשיב כי "מאחר ולא מיתקיים תנאי מהתנאים המחייבים על פי החוק – אובדן כושר עבודה לצמיתות עקב נכות מוכרת – לא ניתן לאשר את בקשתך לתגמול נצרך". עוד צויין בהחלטה כי נוכח דחיית הבקשה מהטעם הנ"ל, לא בדק המשיב את קיום התנאי בנוגע ליכולת כלכלית של המערערת להיתפרנס (סעיף 7 להחלטה).

לשיטת המשיב, הואיל ומחוות דעת זו עולה כי המצב הנפשי השולל את כושר העבודה הוא משני בלבד לנכויות המוכרות, לא ניתן להכיר בזכאות המערערת, כל עוד היא לא הגישה תביעה לנכות מוסבת לפי תקנה 9, נושא אשר איננו בסמכותו של המשיב.

...

איננו מקבלים את טענת המשיב בנדון.

ברם, אנו סבורים שמן הראוי לאפשר למשיב לערוך חקירה בנדון, בכדי לבחון את התקיימות התנאי הכלכלי האמור, כאשר ברי שעליו לעשות כן במהירות האפשרות, בשים לב להתנהלות עד כה. בהקשר זה לא נעלם מעינינו האמור בסעיף 56 לפסק הדין בהליך הקודם, ולפיו עניין העדר הכנסה מספקת לא היה כביכול שנוי במחלוקת, ואולם מכיוון שממילא מדובר בעניין שהמשיב יכול לבחון מעת לעת, גם כאשר הוא מכיר ביתר התנאים המזכים, ומשחלפו כשלוש שנים ממועד מתן אותו פסק דין, אנו מאפשרים למשיב לעשות כן. פועל יוצא מהאמור הוא שככל שהמשיב ימצא שמתקיים היסוד של "אין לו הכנסה מספקת למחייתו" ביחס למערערת, היא תהיה זכאית לגמלת נצרך.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מורים על קבלת הערעור באופן חלקי, כמפורט לעיל.

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי חיפה (השופטת דניה דרורי; סע"ש 23284-03-21) בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין החלקי אשר דחה בהסכמה את התובענה נגד המשיבה 2.

ברקע הדברים מצויה תובענה שהגיש נגד המעסיקה, בין היתר, בשל כך שלטענתו לא שילמה את דמי הביטוח עבורו, ולכן נשללה ממנו הזכות לתגמולי ביטוח עקב תאונת עבודה שאירעה לו לטענתו ב 20.2.20.

בהמשך צורפו האישורים המתאימים בקשר לתשלום זה. ביום 8.5.22 הגיש העובד בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת המשיבה 2 כנתבעת תוך שנימק כי "נחיצות הוספת נתבעת זו עלתה כבר במעמד הדיון הקודם וביה"ד עצמו קבע כי יתכן ויהיה צורך אמיתי לעשות זאת, בייחוד נוכח העובדה כי חב' הביטוח לא השיבה לפניות התובע ובא כוחו לענין הכסוי הבטוחי". במקביל, הגיש העובד כתב תביעה מתוקן כך שהמשיבה 2 נוספה בו כנתבעת וכן הוסף סעד חלופי לפיו "לחלופין, וככל שיתברר שלא היה פגם בהתנהלות הנתבעת מס' 1, יש לחייב את הנתבעת מס' 2 בסכום האמור מכוח היותה חברת הביטוח שביטחה את התובע בביטוח אבדן כושר עבודה" (סעיף 32 לכתב התביעה המתוקן).

(ד) בתום הדיון ניתן פסק דין חלקי לפיו: "בהסכמת הצדדים, התביעה כנגד הנתבעת 2 תדחה ללא צו להוצאות". לאחר הדיון הגישה המשיבה 2 הודעה לתיק בית הדין לפיה נפלה טעות בדבריה לענין הזכאות לכפל הגימלאות.

...

וכך נאמר: "הבקשה לביטול פסק דין שהורה בהסכמה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 – נדחית.