ערעור על קיום צוואה והוראות מגורים בעיזבון

ביום 29.7.2009 הגיש התובע בקשה לבטל את צו הירושה ובקשה לקיים את צוואת המנוח מיום 17.9.2006, לפיה התובע זוכה בכל עיזבונו של המנוח.

התובע ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את העירעור והורה על קיום צוואת המנוח סלמן שאקי ז"ל (פסק דין מיום 15.4.2012).

על פי עדות התובע, בזמן ההיתקשרות בהסכם השותפות התגוררה בדירה דיירת בשם דיאנה, ששילמה את שכר הדירה לידי בן הרוש.

...

על יסוד התשתית שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע בגין דמי שכירות או דמי שימוש ראויים החל ממאי 2012 ואילך.

בסיכום הדברים התביעה ביחס לביטול ההסכמים נדחית.

התביעה מתקבלת ביחס לחיוב הנתבעים במחצית דמי השכירות של נכס וייצמן, כמפורט לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 59453-06-21 נחום-שפירא ואח' נ' שפירא ואח' לפני כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא המבקשים- המערערים 1. דורית נחום -שפירא 2. ארז שפירא ע"י ב"כ עו"ד ניצן בר אילן המשיבים: 1. אברהם שפירא 2. אסתר שפירא ע"י ב"כ עו"ד מיכל דה מונטה אליהו ועו"ד אורי ויזנברג 3. עיזבון יעקב שפירא ז"ל ע"י הנאמן לנכסי החייב עו"ד שלמה הנדל פסק דין

בבקשה נטען כי לפי הסכם השתוף משנת 1990 סבור הכונס כי הרישום צריך להיות כדלקמן: א) דירת המגורים בקומת הקרקע – על שם התובעים אסתר ואברהם שפירא בחלקים שוים וכן הצמדה של מרפסת היוצאת מהסלון.

כב' השופט מגן אלטוביה בפסק דינו מיום 8.1.19 קיבל התובענה בחלקה והצהיר כי 3/16 מהזכויות במקרקעין לא היו בבעלות פנינה ז"ל עוד טרם עריכת צוואתה אלא בבעלות המנוח יעקב ז"ל. על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור לביהמ"ש העליון.

נטען כי עפ"י הספרות והפסיקה גם אם צד שלישי ידע על קיומו של הסכם שתוף שלא נרשם, אין הוא כבול להוראותיו.

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש מקום לבטל את החלטת בימ"ש קמא מיום 19.5.21.

לסיכום: לאור האמור לעיל ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל ביחס להחלטה מיום 19.5.21 באופן שהיא תבוטל והכונס יגיש לבימ"ש קמא בקשה חדשה למתן הוראות תוך 14 ימים מקבלת פס"ד זה. הבקשה תידון בהתאם להנחיות שיינתנו ע"י בימ"ש קמא.

הערעור נדחה ביחס להחלטה מיום 17.6.21.

ביהמ"ש קמא היתעלם מסיומת ההקלטה של השיחה בין פלונית 4 לבן שבה אמר הבן לפלונית 4 כי: "אני אישית לי לא היה ספק.. שיש לכם פה חלק, לי לא היה ספק". גם ח' הודה בעדותו שאין לו מושג האם המנוח רצה לשנות את הצוואה והוא מעולם לא דיבר איתו על כך. ביהמ"ש קמא היתעלם מהעובדה שהצוואה היתה בקלסר שלקח עמו המנוח לאחר שעבר להתגורר בשנת 2002 בביתה של ש', והדבר מלמד שבאותה עת, אף לאחר שהקשר עם המשיב חודש, המנוח לא שינה את הצוואה ונטל אותה עמו.

לפיכך, יש לקבל את העירעור ולהורות על קיום הצוואה.

באותו מקרה נעשה שימוש בסעיף 44 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) ונקבע שלמעשה קיים תנאי מפסיק לפיו כאשר שני הילדים הקטנים יעזבו אף הם את הבית, תיפקע ההוראה בצוואה שלפיה רק הם יירשו את מלוא העזבון וכל הילדים יירשו באופן שווה.

...

"כאשר הצדק זועק ברור וחד משמעי, הצדק הזה גם ייעשה" ויש לדחות את הערעור.

כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.

סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעינייני מישפחה בחיפה (כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה), מיום 1.1.2024 (ההחלטה תוקנה ביום 2.1.2024) בת"ע 8345-11-23 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא", בהתאמה), במסגרתה דחה, בין היתר, את בקשת המבקש להורות על עיכוב ביצוע פסק דין שניתן במסגרת הליכים קודמים, והכל כמפורט להלן.

ביום 1.1.24 ניתנה ההחלטה קמא (אשר תוקנה בהחלטה מיום 2.1.24), במסגרתה דן בית משפט קמא בבקשות, והכריע בכל אחת מהן, כמפורט להלן: בקשה לצרוף עו"ד פלוני ועו"ד אלמוני (להלן: "עורכי-דין פלונים") כבעלי דין בהליך קמא, לנוכח הטענה כי עורכי-הדין רימו והונו בשיטתיות את בית משפט קמא ואת ערכאות העירעור – מה שגרם לדחיית היתנגדות ילדי המנוחה ומתן צו קיום לצוואת המנוחה.

לאור דחיית הערעורים שהגיש המבקש כאן (כמפורט לעיל), התבקש בית המשפט קמא לאפשר למנהלת העיזבון לתפוס חזקה בדירות העיזבון ולהורות על פינוים לאלתר.

בכל מקרה בית משפט קמא פתח בפני המבקש הדרך להמשיך להתגורר בדירה המדוברת בצורה מסודרת ולאחר סילוק חובותיו, תוך עריכת הסכם מסודר מול מנהלת עיזבון המנוחה (ראה לענין זה המצוין בסעיף 6(ד), פסקה אחרונה, לעיל).

...

בית משפט קמא נעתר לבקשת מנהלת העזבון, מאחר שנדחתה טענת המבקש כאן להמשך עיכוב ביצוע פסק הדין קמא, ונקבע כי המשך עיכוב ביצוע פסק הדין קמא מסב נזק לזוכים.

עוה"ד פלונים הגישו בקשה להורות על מחיקת התובענה בנימוקים כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, ב"מסע דיג" חסר תוחלת למסמכים מלפני 25-30 שנים, מתוך שאיפה חסרת סיכוי מצד המבקש, לבטל פסק דין חלוט ולקיים "משפט חוזר אזרחי". בהחלטה קמא נקבע כי יש לקבל את בקשת עוה"ד פלונים ולהורות על מחיקת התובענה (סעיף 3(ד) להחלטה קמא).

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(1)+149 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

אכן, קיימת נטייה בפסיקה להיעתר בחיוב לעיכוב ביצוע פסק דין המורה על פינוי דירת מגורים, כבענייננו, מאחר שמדובר בצעד דרסטי שעשוי להוביל למצב בלתי הפיך.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשת רשות ערעור זו, אף ללא צורך בתשובה.

השופט אריה נאמן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 30.8.23 (כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה), בתיק ת"ע 40340-04-20 המאוחד עם תיק ת"ע 64858-10-20, במסגרתו נותר בתוקף צו קיום צוואת המנוח המאוחרת בלבד, כאשר הסכמת המערער (אחיינו של המנוח) והמשיבה 2 (אלמנת המנוח) לראות בשתי הצוואות כמשלימות זו את זו, נדחתה לנוכח הקביעה כי מדובר בצוואות סותרות.

עקרי הוראות הצוואה המוקדמת: הצוואה מתייחסת לכלל עזבונו של המנוח; הצוואה מאזכרת את דירת המגורים ותכולתה כחלק מכלל העזבון; האלמנה יורשת את מלוא עזבון המנוח, והאחיין נקבע כ"יורש אחר יורש"; כל צוואה אחרת בטלה ("כל צוואה זולתה, אם תימצא כשהיא נושאת את חתימתי, הנה בטילה ומבוטלת מיסודה"); הוראות הצוואה המאוחרת: הצוואה מתייחסת רק לחלק מהעזבון – כספים בבנק הבנלאומי ותכולת הדירה בלבד; הצוואה שותקת לגבי יתרת העזבון ובכלל זה דירת המגורים; האלמנה יורשת את מלוא חלק זה בעזבון, ללא קביעת האחיין כ"יורש אחר יורש"; כל צוואה סותרת בטלה ("וכל צוואה אחרת בחתימתי המנוגדת בתוכנה לצוואה זו תהיה בטילה"); ההליך הדיוני ההליך דנן ניפתח ביום 11.7.19 בבקשת האחיין לרשם לעינייני ירושה למתן צו קיום צוואה לצוואה המוקדמת (בה קיימת ההוראה של 'יורש אחר יורש' לגביו).

...

עיקרי נימוקיו של בימ"ש קמא מדוע הצוואות סותרות זו ודין הצוואה המוקדמת להתבטל: הוראות הורשה סותרות: מאחר ובשתי הצוואות האלמנה הינה יורשת בלעדית, ומאחר בצוואה המוקדמת האלמנה יורשת את כל העיזבון ואילו בצוואה המאוחרת הינה יורשת רק חלק מהעיזבון, יוצא כי קיימת סתירה בין הצוואות, שכן הוראת הורשה של חלק מהעיזבון הינה בהכרח הוראה סותרת להוראת הורשה של כלל העיזבון – ובלשון בימ"ש קמא בסעיף 31 לפסק דינו (כאמור ההדגשות אינן במקור): "מאחר והנכסים שנכללים בהוראת ההורשה בצוואה המאוחרת נכללים ממילא בצוואה המוקדמת, הפרשנות הנכונה היא כי רק נכסים אלו, הם הנכסים שביקש המנוח להוריש לנתבעת. משמעות הדבר כי ההוראה בצוואה המאוחרת סותרת את ההוראה בצוואה המוקדמת – ועל כן ההוראה בצוואה המאוחרת ביטלה את ההוראה בצוואה המוקדמת". ביטול מכוח חוק הירושה: לאור המסקנה שהצוואות סותרות זו את זו, חל סעיף 36(ב) לחוק הירושה הקובע כי "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". ביטול מכוח הוראת הביטול של הצוואה המאוחרת: לאור המסקנה שהצוואות סותרות זו את זו, דין הצוואה המוקדמת להתבטל לא רק לנוכח הוראת חוק הירושה הנ"ל אלא גם לנוכח הוראת הצוואה המאוחרת הקובעת כי כל צוואה "המנוגדת בתוכנה לצוואה זו תהיה בטילה"; לאור המסקנה כי הצוואה המוקדמת סותרת את הצוואה המאוחרת הרי שהיא "מנוגדת בתוכנה" לצוואה המאוחרת ועל כן דינה להתבטל מכוח הוראת הביטול של הצוואה המאוחרת.

סבורני שהמקרה דנן הינו דוגמה קלאסית לכך שפרשנות הצוואות כמשלימות זו את זו, מגשימה את רצון המצווה ומתיישבת יותר מהפרשנות שהצוואות סותרות זה את זו, וזאת בשים לב לעובדות הבאות: המנוח והאלמנה היו נשואים עד לסוף ימיו של המנוח.

התנגדות בימ"ש קמא לתת משקל לטענה זו של האחיין בטענה שהאחיין לא טרח להגיש תצהיר של בן הנוטריון, לא זימנו לעדות ולא הגיש כל ראיה אחרת כגון תכתובת בינו לבין בן הנוטריון, היא טענה נכונה וראויה לו היה מתקיים הליך של הוכחות; אלא שבנידונינו הצדדים הסכימו לוותר על הליך שמיעת ראיות ולהסתפק בסיכומים וכך אף החליט ביהמ"ש בדיון 15.3.23! ואכן האחיין עומד על כך בערעורו שלו הצדדים לא היו מגיעים להסכמה דיונית לוותר על הליך שמיעת ראיות והיה מתקיים הליך שכזה, בכוונתו היה לזמן את בן הנוטריון לעדות ולהביא הוכחה לטענתו! בנקודה זו סבורני שהצדק עם האחיין: משלא התקיים הליך הוכחות בתיק, וזאת בהסכמה ובגיבוי בימ"ש, לא ניתן לזקוף לחובת מי מהצדדים אי-הבאת ראייה/עדות כזו או אחרת.

אשר על כן ולו תישמע עמדתי, קביעתו הקטגורית של בימ"ש קמא שבכל מקום שבו קיימות שתי צוואות לאותו יורש, האחת מתייחסת לכלל העיזבון והשנייה לחלק מהעיזבון, מדובר בהוראות שהינן בהכרח סותרות, איננה מדויקת ובסופו של דבר יש מקום למלאכת הפרשנות, שתסייע להחליט האם אכן מדובר בהוראות סותרות או שמא משלימות, בפרט כאשר הצוואה המתייחסת לחלק מהעיזבון איננה קובעת שהיורש יירש רק את אותו חלק מהעיזבון אלא פשוט נוקבת בחלק מהעיזבון ושותקת לגבי יתרת העיזבון.