ערעור על קביעת נכות בגין אובדן שיניים בתאונת עבודה

התאונה הוכרה כתאונת עבודה וועדה רפואית של המל"ל קבעה ביום 25.6.12, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 0.75% בגין אובדן 3 שיניים , ונכות צמיתה בשיעור 10% בגין צלקת בשפה תחתונה (נספח ב' לבקשה).

לא הוגש ערעור על פסק הדין, שהפך חלוט.

נזקיו התגלו רק ביום 6.1.19, עת נאמר לו כי עליו להתחיל טיפולים דנטאליים, ונקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 21.5%, ע"י מומחה פה ולסת [לטענתו, בס' 20 לתגובה, נכות זו נקבעה על ידי המל"ל, בעוד התובע מפנה לחוו"ד מומחה מטעמו] (נספח ה' לכתב התביעה).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה, התשובה, וכתבי הטענות, מצאתי כי הדין עם התובע.

בית המשפט מצא כי התנהלות התובע מהווה רשלנות בוטה ומתמשכת ולא מחדל חד פעמי, ואף יש בה כדי להעיד על זניחת התביעה.

בנסיבות אלו הבקשה נדחית.

אי מתן נכות בעמ"ש מתני - למערערת נקבעה נכות יציבה בגין תאונת עבודה בשיעור 5% החל מיום 5.9.92 ואולם הועדה לא שקללה נכות זו בנכות הרפואית.

ביחס לנכותה הקודמת של המערערת בגין עמוד שדרה מתני טען המשיב, כי נכותה נקבעה על פי מצבה במועד היתכנסות הועדה ואין בקביעות של ועדות אחרות כדי לחייבה.

הועדה לא מצאה הגבלה בתנועות הכתף כפי שטוענת המערערת ונכותה נקבעה אך בגין הקרע ובלשון הועדה: "בגין כתף ימין הועדה אינה מוצאת מקום להעניק נכות בשל המיגבלה בתנועות... ואולם היות וקיים קרע בגין SSP הרי בגין כתף ימין נכותה 10% ...". בתחום הדנטאלי – הועדה קבעה למערערת נכות בשיעור 0.5% בגין אבדן שיניים בהתאם לפריט ליקוי 74 (1)(ד)(I) לתקנות.

...

המשיב טען מנגד כי דין הערעור להידחות וכי טענות המערערת מופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה היה על הוועדה להפנותה לאבחון נוירופסיכולוגי.

לא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בהחלטתה.

סוף דבר עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים באותו הרכב על מנת שתשקול עמדתה בשנית ותבחן האם יש מקום לקבוע למערערת נכות בגין עמוד שדרה מתני.

לפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 04/08/2022, אשר דחתה את ערר המערערת, והותירה את קביעת הועדה הרפואית מדרג ראשון על כנה, ולפיה למערערת 15% נכות יציבה בגין אסטמה, החל מיום 01/03/2022 (להלן:"הועדה").

בתום תקופה הנכות הזמנית הנ"ל, היתכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון ביום 20/02/2022, והחליטה כי למערערת נכות יציבה בשיעור 10 % בגין מחלת האסטמה, לפי פריט 2(6)(ב) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת").

בתשובה לטענות המערערת בבקשה לביטול פסק הדין, נטען כי מאחר שלא מדובר ב"תאונת עבודה" אלא ב"מחלת מיקצוע" ושעה שהוכרה מחלת האסטמה בלבד, הועדה לא מוסמכת לקבוע נכות בגין סטייה במחיצת האף.

יש סטיית מחיצה באף כאבים בלסת וטפול ברופא שיניים סיוט, מעבר לכך אכילה ולעיסה.

כאמור, בתום הנכויות הזמניות, היתכנסה הועדה מדרג ראשון ביום 20/02/2022, בחנה את טענות המערערת בתחום הא.א.ג וקבעה כי הן מבחינת "איבוד חוש טעם וריח" והן לגבי יתר התלונות, הממצאים אינם מתבטאים באחוזים.

...

דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל בחלקו, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

לאור כל האמור לעיל, עניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית, באותו הרכב שבו התכנסה ביום 04/08/2022, על מנת שתדון בטענת המערערת לאובדן חוש טעם וריח כפי שעלתה בפניה, ככל שהיא נובעת או מהווה החמרה לאסטמה ו/או לחסימה באף.

הוועדה תתייחס בהקשר זה גם לסיכום ד"ר ניר מיום 10/07/2022.

לאחר שהגיש המערער תביעה לקביעת דרגת נכות, היתכנסה הועדה הרפואית מדרג ראשון ביום 1.5.22, שמעה את טענותיו בנוגע למצבו מבחינת פה ולסת וכי ארעה לו "הפרדות רשתית אחרי חודש וחצי מהתאונה". הועדה ערכה בדיקה קלינית וציינה כי "פנים סימטריות, ללא רגישות במימוש שרירי הלעיסה, פתיחת פה תקינה ללא רעשים, תנועות לטראליות תקינות, ללא רגישות במישוש פרקי הלסת, חלל הפה רגישות במישוש שן 11. צלום פנורמי שבר שן 11". הועדה קבעה כי "מצבו כיום סופי, ללא אובדן שינים, לכן אין נכות". בכל הנוגע לפגיעה הנטענת של המערער בעינו ביקשה הועדה מדרג ראשון חוות דעת של רופא עיניים.

אשר לטענות המערער כי הועדה סטתה מנוסח ערר המוסד, אבהיר כי על פי תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 הועדה לא כבולה בנוסח הערר שלפניה ובאפשרותה "לאשר החלטת הועדה [מדרג ראשון], לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". כך שממילא, מוסמכת הועדה להתייחס לפער הזמנים שבין הפגיעה שהוכרה ובין הפרדות הרשתית ולקבוע כי אכן מדובר בכ-4 חודשים; וממילא, באפשרותה לקבוע על יסוד המסמכים הרפואיים שלא תועדה חבלה בעין (ועל כך אין לתמוה לאור התעוד הברור שהמערער היה לאחר ניתוח לייזר להסרת משקפיים).

...

לדעתי דין הערעור להידחות: ראשית לאור טענות שונות שעלו אציין כי על פי המסמכים שהציג המערער, פקידת התביעות הכירה בפגיעתו "חבלה בפה" ביום 8.9.20 – ובמועד זה טרם אירעה למערער הפגיעה בעינו.

מנימוקים אלו נדחה אפוא הערעור.

ביום 26.10.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (להלן - פסק הדין המחזיר הראשון) לפיה: "עניינו של המערער יוחזר לועד הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תתייחס לטענות המערער בעיניין הפגיעה התפקודית בהיעדר שיניים כלל, וכן תחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להילכת מרגוליס, היינו תערוך למערער מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם.

בפסק דינו מיום 16.11.2017 (להלן - פסק הדין המחזיר השני) הורה בית הדין האיזורי כך: "עניינו של המערער יחזור לועדה באותו הרכב, אשר תשקול שוב עמדתה לאור פסק הדין המחזיר, שיעמוד בפניה במלואו. ככל שהוועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות - תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (10.8.14)". הועדה היתכנסה ביום 15.2.2018 בשלישית וקבעה כך: "הועדה מתכנסת בשנית בעקבות פס"ד של ביה"ד לעבודה מיום 16/11/17. התובע ניפצע ובמיון בזמן התאונה היו בפיו 16 שיניים, 4 מהן ניידות. עקב הספק הכירה הוועדה באובדן שיניים ולכן קבעה את הנכות לפי 16 X 1/4% = 4%. זהו ההיגיון הבסיסי, הפשוט והישר ביותר שהוביל את הוועדה לקבוע את אשר קבעה. באת כוח התובע מציגה עמדה שונה לפיה כיוון שאובדן כל השיניים מזכה ב-20% והיות והועדה הכירה ב-16 שיניים ומלפני התאונה 16 האחרות לא היו בשל סיבות אחרות שאינן קשורות לתאונה. רצונו של התובע לקבל נכות כוללת 20% (חוסר כל השיניים) ומכך להפחית 4% בגין מצב קודם. הוועדה אינה רואה דרך זו כדרך הגונה וזאת כיוון שבפועל ועובדתית פיו לפני התאונה היה חולה לולא כן לא היה מאבד 16 שיניים בגיל צעיר. לא זאת בלבד אלא שלאחר התאונה נימצאו רק 4 שיניים ניידות ומתוך ספק הוכרו 16 שניים. לאור כל זאת חוזרת הוועדה על קביעתה הקודמת." גם על החלטה זו ערער המבקש לבית הדין האיזורי (השופטת שרון אלקיים; 50149-04-18).

...

] בעניינו, פסק הדין המחזיר השלישי הורה לוועדה "לשקול שוב את עמדתה לאור פסקי הדין המחזירים מיום 26.10.15 ומיום 16.11.17 שיעמדו בפניה במלואם. ככל שהועדה תגיע למסקנה שאין מקום לקיים את הוראות פסק הדין המחזיר מיום 26.10.15, שכן העובדות שקבעה בהחלטה קודמת אינן נכונות - תנמק מדוע היא סבורה שיש בסיס להחלטה לשנות את ההחלטה הקודמת, במיוחד לנוכח העובדה שהמסמכים שעמדו בפניה בהחלטתה האחרונה, הם אותם המסמכים שעמדו בפניה גם במועד קבלת החלטתה הקודמת (מיום 10.8.14). למען הסר ספק - אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע שהועדה רשאית לשנות מקביעותיה העובדתיות הקודמות ו/או לחרוג מהוראות פסק הדין המחזיר." כעולה מהשתלשלות העניינים בתיק, הוועדה התבקשה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם, כלומר "לחשב מחדש את שיעור הנכות שנקבע בגין אובדן השיניים בהתאם להלכת מרגוליס, היינו תערוך מבחן "עובר ושב" באופן של חישוב נכותו הכוללת בגין אובדן השיניים, ותפחית את הנכות בגין המצב הקודם.

לאור האמור לעיל, בנסיבות המתוארות ונוכח התכנסויותיה הרבות של הוועדה בעניינו של המבקש, לרבות התכנסות וועדה בהרכב חדש, תוך שהוועדות לא מבצעות את הוראות פסקי הדין המחזירים, מצאנו כי לא יהיה זה ראוי להחזיר את עניינו של המבקש לוועדה פעם נוספת, וכי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם רשאי בית הדין לקבוע את נכות המבקש[footnoteRef:10].

] סוף דבר - הערעור מתקבל.