עוד טענה התובעת, כי "עיקרון ההדדיות ביחסי המוסד לביטוח לאומי והמעבידים מחייב את הקביעה כי אם הסכמי פשרה עם פקיד השומה אינם מחייבים את המוסד לביטוח לאומי...כך הסכמי הפשרה אינם מחייבים בדרישות של המוסד מהמעסיקים לשלם הפרישי דמי ביטוח" (ר' סעיף 38 לכתב התביעה).
משמעות קביעתו של הנתבע היא, כי אף שדמי ביטוח לאומי הנם מס אישי המשולם על ידי כל עובד ועובד בהתאם לשעור הישתכרותו, קביעתו של הנתבע כי מכח הבדיקה המדגמית שבצע מס ההכנסה יוטל חיוב על כללי אנשי הסגל, המרצים והחוקרים, ללא שנבדק ענינם האישי, חוטאת למטרת הביטוח הלאומי ואף יש בה כדי לייקר את עלות השכר של עובדי התובעת (ר' סעיפים 55-54 לכתב התביעה).
אף ביחס לשעור דמי הביטוח אותם מבקש המוסד לגבות – אף אם נאמר, כי דרישת המוסד המבוססת על קביעת מס ההכנסה במסגרת ביקורת נכויים שקבעה שרכיבים כאלה או אחרים ששולמו לעובד על ידי מעסיקו מהוים הכנסת עבודה ועל כן חייבים במס, בדין יסודה, יש להבחין בין אימוץ קביעה מהותית זו בגין זהות הרכיב בגינו נידרש המעסיק לשלם מס לבין שיעור המס אותו הוא נידרש לשלם.
מסקנת ביניים ושתי הערות
אף שלנתבע סמכות מכח החוק והפסיקה, להשית על מעסיקים חיובים בדמי ביטוח על בסיס שומות נכויים שהוציא מס ההכנסה, עליו להפעיל שיקול דעת זה בשֹוּם שכל וכאשר שומת הנכויים נקבעה בהסכם פשרה אין הנתבע יכול לאמצה, ככזה ראה וקדש, שכן אין דינו של הסכם פשרה כדין קביעה חלוטה של ערכאה שיפוטית או שומה שחלף המועד להגיש בגינה ערעור.
...
לאור כל האמור לעיל סברנו, כי הגביה הקולקטיבית וחוסר היכולת (או הרצון) של הנתבע לתמוך בראיות טענתנו, כי דמי הביטוח שנגבו יוחסו לכלל עובדות ועובדי התובעת, מהווה פגם בשיקול הדעת של הנתבע.
"השתק הפלוגתא משרת את היעילות בדיעבד (ex post). לאחר שפלוגתא כלשהי נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אין מאפשרים לדון בה פעם נוספת במסגרת הליך נוסף, ובכך מונעים את בזבוז המשאבים הכרוך בדיון חוזר ונשנה בפלוגתות שכבר נדונו והוכרעו מתוך הנחה שהן נכונות. לעומת זאת, אם הפלוגתא הועלתה לדיון על ידי אחד הצדדים אך לא נדונה לגופה על ידי בית המשפט או לא הוכרעה בממצא פוזיטיבי, שוב אין הטעם של יעילות בדיעבד מצדיק שלא לדון בה (שכן אין כל ערובה לנכונותה) ולכן צריך לאפשר לבעל הדין להעלות אותה לדיון פעם נוספת במסגרת הליך אחר"
(ר' בעמ' 490-489)
ומסכם פרופ' רוזן-צבי סוגיה זו בכותבו:
"אני סבור כי על בית המשפט לאמץ את הגישה הצרה ולא להחיל השתק על פלוגתות שעליהם הוסכם בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה, אלא אם כן הסכימו הצדדים מפורשות כי על פלוגתות אלו יחול השתק פלוגתא. זוהי גם הגישה השלטת בארצות הברית. אסביר מדוע: הבחירה בגישה הרחבה תפגע הן במוסד הפשרה, שכן צדדים ייטו שלא להתפשר, הן באינטרס הציבור בהקטנת עומס ההתדיינויות והן באינטרס עשיית הצדק עם בעלי הדין. צדדים רבים ימצאו את עצמם מנועים מלדון בפלוגתא שעליה הסכימו במסגרת הסכם פשרה מבלי שהתכוונו לוותר על זכותם להתדיין עליה במסגרת הליך עתידי, אשר את קיומו כלל לא צפו, וגם אם צפו לא התכוונו להיות קשורים בהסכמות שנועדו אך ורק כדי להביא את ההליך לסיומו. נוסף על כך, גדל הסיכוי שהממצאים העובדתיים והטענות המשפטיות שינוידו להליך המאוחר יהיו שגויים, שכן במקרים לא מעטים הצדדים מסכימים לממצאים ולטענות שהצד שכנגד טען להם רק על מנת לסיים את ההליך בפשרה ומבלי להודות בנכונותם".
(ר' בעמ' 570)
אין חולק, בעניננו, כי בהסכם הפשרה שנחתם בין התובעת לפקיד השומה נכתב, ברחל ביתך הקטנה, כי "הצדדים מעונינים להגיע להסכם בגין שנות המס שבהסכם בלבד, וזאת, מבלי שקיבלו האחד את טענות הצד השני" (ר' נספח 8 לתצהיר התובעת).
בנסיבות אלה מצאנו לדחות את טענת הנתבע כי חל בעניננו כלל השתק הפלוגתא.
