ערעור על צו הריסת בור מים שנבנה ללא היתר

ואולם, המדינה לא תפסה חזקה בחלקה 9 ובמגרש 6363 והמגרש נותר בחזקת מישפחת המבקש, ובה הוקמו לפי טענתו בית מגורים, מחסן ושני בורות מים.

אין מקום להתבסס על החלטתו של השופט מנדלבום בבקשת רשות ערעור על החלטה בסעד זמני, שקבעה שלא ניתן לומר שגירסת העותר חסרת סיכוי, כבסיס לטענה שלפיה יש קביעה משפטית כלשהיא שהעותר צודק בטענתו, בדבר רצף מגורים במיגרש, כפי שטען בעתירה.

מהחלטה זו ניתן להסיק שבפני בית משפט השלום הציג העותר תחילה גרסה אחרת מזו שהוא מציג בפני בית משפט זה. מתאורו של השופט מנדלבום עולה, שגרסתו של העותר בפני, במשך כל השנים, מ-1964 ועד הריסתו של הצריף בשנת 2016 עם תחילת בנייתו של בית המגורים החדש על ידי העותר ללא היתר, היה רצף של מגורים במיגרש, אינה תואמת את טענותיו של העותר בבית משפט השלום.

גם אם נכונה טענתו של העותר שלבנייה החדשה הוצאו צוי הפסקה מינהליים ושיפוטיים, אין לכך כל רלוואנטיות, שכן אם הבנייה החדשה נעשית ללא היתר, על הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה להוציא צוי הפסקה מינהליים ולבקש צוי הפסקה שפוטיים.

...

על כן, אני דוחה את העתירה להורות למשיבה לתקן את המכרז באופן שמגרש 6363 יוסף עליו.

על פי כל האמור, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

על פסק דין זה לא הוגש ערעור.

כאמור, התנאי הראשון לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק הוא "נעברה עבירה בבניין". בכל הנוגע לסעיף 1 ב' וג' לבקשה – יציקת ריצפה ובניית מדרגות לקומת המרתף (סעיפים 1 ב' ו-ג' לבקשה), הרי שבית המשפט קבע בהכרעת דין חלוטה שניתנה בהליך הפלילי כי מדובר בעבודות בנייה שאינן טענות היתר.

בתשובה לשאלה כיצד הוא יודע כי הבניין מלכתחילה הוקם ללא קומת מרתף השיב, כי למבנים הללו היו בורות מים וכי אנשים מכשירים את בורות המים למגורים כמו שעשה המשיב.

נובע מכך, כי על כתפי המשיבה מוטל הנטל, במסגרת בקשה המוגשת למתן צו הריסה מכוח סעיף 212, להוכיח כי אכן נעברה עבירה שאילו היה מורשע בגינה אדם, היה בית המשפט רשאי להורות על צו הריסה מכוח סעיף 205, בכפוף לנסיבות המפורטות בסעיף 212.

...

ואולם, גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי מתקיים התנאי הראשון למתן הצו, הרי שהגעתי למסקנה כי לא מתקיים התנאי השלישי והוא קיומו של אינטרס ציבורי.

נובע מכך, כי על כתפי המשיבה מוטל הנטל, במסגרת בקשה המוגשת למתן צו הריסה מכוח סעיף 212, להוכיח כי אכן נעברה עבירה שאילו היה מורשע בגינה אדם, היה בית המשפט רשאי להורות על צו הריסה מכוח סעיף 205, בכפוף לנסיבות המפורטות בסעיף 212.

סיכומו של דבר: אני קובעת כי המבקשת לא הוכיחה כי נעברה עבירה בבניין, וכן לא הוכיחה קיומו של אינטרס ציבורי, ועל כן אני דוחה את הבקשה למתן צו הריסה ואטימה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

עבירות הבנייה בהן הורשע הנאשם כוללות: בניית תוספת מקירות בלוקים ועמודי פלדה בשטח של 24 מ"ר בחצר הכניסה לבניין; הגבהת קיר באורך של 7 מטרים המפריד בין שתי חלקות בגובה של 2 מטרים מעל קיר קיים; בניית תיקרת ביניים מקורות פלדה ורצפת עץ בגובה של 2.3 מ"ר ובשטח של כ-18 מ"ר בחדר שמעל בור המים.

עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שאין מדובר באדם שבנה תוספות בנייה ללא היתר רק לצורך רווחתו הפרטית, או לצורך הגדלת דירתו, וכן בעובדה שחלק מן הבנייה היא בנייה שהיתה קיימת בעבר, נהרסה ונבנתה מחדש.

מובהר לנאשם שאם עד מועד כניסת צו ההריסה לתוקף לא יהיה בידו היתר בניה לרבות הריסת המבנה, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו שפוטי, דבר העשוי להביא למימוש ההתחייבויות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.

...

במכלול השיקולים, בהתחשב בהיקף העבירה שאינו נרחב, בטיב העבירה, בעובדה שהנאשם החל בביצוע עבודות בעקבות דרישת מחלקת מבנים מסוכנים, במאמצי הנאשם להכשיר את העבירה, וכן במצבו הכלכלי של הנאשם, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לעבירה שביצע הנאשם נע בין קנס בסך 11,000 (לפי חישוב של 250 ₪ למ"ר), לבין קנס בסך 39,600 ₪ (לפי חישוב של 900 ₪ למ"ר), זאת לצד התחייבות להימנע מביצוע עבירה בעתיד, וכן צו המורה על הריסת הבנייה או הכשרתה.

במצב דברים זה, אני סבורה כי יש לתת לנאשם שהות, כדי לנסות ולהעלות את מהלכי ההכשרה על דרך המלך, וכן להטיל עליו קנס ברף התחתון של המתחם.

במכלול השיקולים, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 11,000 ₪ אשר ישולם ב-22 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 20.3.21 ובכל 20 לחודש שאחריו .

על פי הצוו, על המערער היה להרוס תוספת הבנייה עד ליום 31.12.2015 ולאחר מכן נדחה המועד ליום 20.07.2017.

הוגשו מיסמך משנת 2014 המעיד על כך שארע פצוץ המים בביתו של המערער אשר בגינו הוקם המבנה, וכן מכתב עבור בקשה להיתר מטעם המערער (שניהם סומנו בטעות נ/1); מכתב מענה למערער מגיא דוננפלד (נ/2); מכתב מענה לגיא דוננפלד מטעם המערער (נ/3); תכנית בינוי של הישוב הר עמשא מיום 13.05.2019 (נ/4); תמונות איטום המבנה נושא הצוו באמצעות קרשים מעץ (נ/5א' – נ/5ז'); חוות דעת מומחה הנדסאי ביניין מטעם המערער (נ/6); חוות דעת מומחה מטעם המשיבה (נ/7 – סומן גם כמוצג תביעה).

יתרה מכך, בית המשפט הפנה לעדותו של המערער, ממנה עולה כי המערער ניסה להצדיק בניית המבנה בטענה שביצע הסגירה לצרכי נוי או חשש שילדים מסתובבים יפלו או יפגעו מהבור.

שכן, עסקינן בעבירה של אי קיום צו הריסה, והמערער כבר הודה בהליך הקודם בבצוע בנייה ללא היתר, ובאי קיום הצוו בהליך זה. ב"כ המשיבה חזרה והדגישה כי בקשות ההיתר שהמערער הגיש כלל לא רלוואנטיות לעבירה דנן.

...

בהקשר מצומצם זה, הערעור מתקבל, כך שיש לזכות הנאשם מעבירת השימוש במבנה, החל מהזמן בו המבנה נאטם.

יתרה מכך, אפילו לפי המתחם שנקבע, הקנס אינו "ברף הבינוני" שמצא בית המשפט כמתאים, שהיה יוצא סביב 45,000 ₪.

התוצאה הערעור נדחה בעיקרו, ההרשעה בכל העבירות נותרת על כנה.

ביום 25.12.2016 הוציאה ועדת הפיקוח צו להפסקת עבודה למערער כמחזיק של מערכת החשמל, שבמסגרתו צוין, בין היתר, כי ביום 12.1.2017 תקיים הועדה ישיבה בעיניין הריסת המערכת; וכי המערער רשאי להגיש למזכירות הועדה בקשה להיתר בנייה עבור מערכת זו. במהלך חודש ינואר 2017 הגישו המערערים בקשה להיתר בנייה עבור הצבת לוחות סולאריים לטובת ייצור חשמל, וכן בקשה להמנע מבצוע צו ההריסה בשלב זה. ביום 22.6.2020 דחתה ועדת הפיקוח את הבקשה להיתר בנייה, תוך שנקבע כי מערכת החשמל הוקמה ללא היתר, בתחומו של שטח האש, ומבלי שהמערער הציג הוכחה לבעלותו על השטח שעליו ניבנתה המערכת (להלן: החלטת ועדת הפיקוח בעיניין היתר הבנייה).

ביום 16.11.2020 הגישו המערערים עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים על צו ההריסה וההחלטה של ועדת הפיקוח בעיניין היתר הבנייה, ובצידה בקשה לצוו ביניים ולצו אירעי שיורה למשיבים להמנע מבצוע הצוו עד להכרעה בעתירה.

בנוסף, בנוגע לטענת המערערים שעניינה בהוראות המשפט הבנלאומי ובהגדרתה של מערכת החשמל כמתקן הומניטארי, ציין בית המשפט כי פסק הדין בעיניין אבו עראם עסק, בין היתר, בהריסת בורות מים ומבני שירותים, שאף לגביהם ניתן היה לטעון כי מדובר במתקנים הומנטריים; ומשכך, קבע כי לכאורה, אין בהגדרת מתקן מסוים כהומניטרי כדי למנוע הוראה שמורה על פינויו.

...

לאחר שבחנו את הערעור והבקשה לסילוקו על הסף, ושמענו את טיעוני הצדדים בדיון שקיימנו לפנינו, לא מצאנו להתערב בהחלטת ועדת הפיקוח בעניין היתר הבנייה ובצו ההריסה שהוציאה למערכת החשמל.

מכאן, שבמישור התכנוני, לא מצאנו עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים.

בנסיבות העניין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות בערעור.