ערעור על צו הרחקה מבית המשפחה

השופטת ר' פרידמן-פלדמן: ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ג'ויה סקפה שפירא) מיום 11.12.2018 בת"פ 34085-04-18, לפיו נידון המערער למאסר בפועל למשך שבעה חודשים בנכוי ימי מעצרו ולמאסרים על תנאי בעבירות אלימות.

לדעת שירות המבחן, עמדת המתלוננת מעידה על חששה מפני המערער ועל תלותה בו. לגבי המערער, צוין כי במסגרת הליך המעצר, הוא טופל במרכז למשפחה בבית חנינא והוא משולב בטיפול פרטני וקבוצתי.

בית המשפט היתייחס גם למסוכנות העולה מהפרת תנאי שיחרור על ידי המערער – בהפרת צו הרחקה מן המתלוננת, אשר מצויה בחודש השלישי להריונה.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

לגבי מתחם העונש ההולם – לא מצאנו כי נפלה טעות במתחם שנקבע בבית-משפט קמא.

אשר על כן – אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער על ארבעה חודשים, חלף שבעה חודשים שנגזרו עליו בבית-משפט קמא.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2928/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ המערער: חיים ביטון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתפ"ח 1137-04-00 שניתן ביום 17.11.2019 על ידי כבוד השופטים ר' בן-יוסף, א' קלמן-ברום וש' זמיר תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשפ"א (11.11.2020) בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן ][]פסק-דין

סיפור הדברים, בתמצית, הוא שביום 7.7.2004 המערער שהה בדירת אמו בנגוד לצוו הרחקה שהוצא נגדו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

לנוכח כל האמור, דומה כי לא בכדי העיר בית משפט קמא כי אף אילו העמיד את עונשו של המערער בגין עבירת הרצח על 20 שנות מאסר, עונשו הכולל לא היה מסתכם בפחות מהעונש שהושת עליו בפועל.

סוף דבר החלטת בית משפט קמא, בה נקבע כי בקשת המערער לקיצור מאסרו תחייב הפעלת שיקול דעת שיפוטי, באופן החורג מגדרי השינוי הרטרוספקטיבי המצומצם שמאפשר תיקון 137 לחוק – בדין יסודה, ואין כל עילה להתערב בה. לפיכך, אין מקום לקצר את עונש המאסר שהושת על המערער, והוא נותר על כנו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

לפני "ערעור" כהכתרת המסמך שהוגש לבית משפט, על-ידי העורר.

העורר נעצר, ללא צו מעצר, והובא לתחנת המישטרה לצורך חקירה בגין חשד לבצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית שהיא צו הרחקה שניתן נגדו על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

טיעוני נציג המשיבה נציג המשיבה טען כי לאחר שחוקרי המשטרה הגיעו למסקנה כי העורר ביצע את העבירה לכאורה, הורה קצין המשטרה על שחרורו בתנאים מגבילים וביניהם איסור יצירת קשר והרחקה מהמתלוננת.

דיון והכרעה לא מצאתי כל טעות בהחלטת בית משפט קמא ואני סבור כי בדין יסודה ואין להתערב בה. הסעיף הרלוונטי לבחינת טענת העורר בדבר החלטה בלתי חוקית של הקצין הממונה לשחררו בערובה ללא סמכות מעצר הוא סעיף 27 לחוק המעצרים ובמיוחד סעיף קטן (ג), הקובע כדלקמן: "27. (א) נעצר אדם ללא צו מעצר, והובא לתחנת המשטרה, יברר הקצין

סוף דבר, הערר נדחה.

כנגד שתי ההחלטות הנ"ל טוען המערער: הארוע המדובר (משיכת השערות) המהוה בסיס לצוו ההרחקה ארע ביום י"ח באייר תשע"ט (23.5.19), בעקבותיו ניתן צו הרחקה שהוארך כמה פעמים בבית המשפט לעינייני מישפחה עד שבדיון האחרון שנערך בבית המשפט ביום ד' באלול תשע"ט (4.9.19) ניתן צו הרחקה נוסף המאריך מצד אחד את ההרחקה למשך שלושים יום נוספים, אך מוסיף קביעה חד־משמעית, מנגד, שלאחר מכן לא יוארך הצוו בשל הארוע המסוים הזה ומשכך לא תהיה מניעה למערער לחזור לביתו.

עם זאת בית הדין השתית את הארכת הצוו על שתי רגליים, שלכל אחת מהן מקור שונה: האחת, הקביעה שהיו תקריות אלימות בין הצדדים ומשכך יש לשער שיהיו כאלו בהמשך, עם זאת בית הדין לא הכריע בטענות הצדדים מי הגורם לאלימות, ולכן מטעם זה לבדו לא היה מקום להוציא צו הרחקה כל עוד לא נקבעה שהמריבות נובעות מאלימות הבעל (אם הייתה קביעה כאמור בסיס הצוו נשען על חוק מניעת אלימות במשפחה); לכן הוסיף בית הדין את השנייה, נימוק נוסף שהוא העקרי, שלנוכח המצב שהדירה הושכרה לאשה הוא מאריך את הצוו, הבסיס להוצאת צו זה הוא הזכות הממונית של האשה בנכס.

...

משכך לא היה תוקף חוקי לצו שניתן בל' בתשרי תש"ף (29.10.19) וזאת לפחות משתי סיבות: האחת, שלא היה יסוד להוציא צו הרחקה בגין העילה של משיכת השיער; והשנייה, שאין להוציא צו זה בדיין יחיד ובפרט שלא נערך כלל דיון לגופם של דברים, לפיכך הערעור מתקבל.

עיין מה שנכתב בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 1416/16, בעתירה נגד בית הדין הגדול שהכריע בעניין הכתובה אף שהערעור נסוב על החלטת בית הדין בתביעת הגירושין בלבד, וזו לשון פסק הדין: עם זאת, גם לגופם של דברים נראה שדין העתירה להידחות.

מסקנות והוראות לאור כל האמור, בית הדין קובע: הערעור מתקבל.

ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט נאיל מהנא) מיום 15.10.2018 בהמ"ש 9396-08-18.

בבקשה נטען כי הודעת הקנס לא הומצאה כדין למערער, שכן על אישור המסירה נרשם "עזב". עוד נטען בבקשה כי המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות ההודעה, שכן זו הומצאה לביתו אך הוא הורחק מביתו בין התאריכים 3.6.2018-13.7.2016 בעטיו של צו הרחקה שהוצא נגדו במסגרת הליכים שהתנהלו בבית-המשפט לעינייני מישפחה.

...

בית-המשפט קמא קבע כי – "צו ההרחקה ניתן במועד שהיה לפני קבלת הדוח ובטח לפני מועד הגשת הבקשה להישפט ולכן תמוה מדוע מציין המבקש כתובת שמלכתחילה ידועה ככתובת שאינו יכול דרכה לקבל את הזימון. בנסיבות אלה, ומשלא מצאתי בפי המבקש טענת הגנה אפשרית, אני מורה על דחיית הבקשה". על החלטה זו הוגש הערעור הנוכחי.

מנגד, המדינה טענה כי ההכרעה בעפ"ת (י-ם) 46562-12-18 הנ"ל מחזקת את טיעוניה לפיהם דין הערעור להידחות, שכן שם דובר בעבירה שבוצעה עוד קודם לעבירה המיוחסת למערער בתיק הנוכחי.

אמנם כן, במקרה הנוכחי אישור המסירה חזר בציון "עזב" (ולא בציון "לא נדרש"), ונדמה שיכול שיהיו מקרים מתאימים שבהם הרישום "עזב" באישור המסירה יהיה בו כדי להוביל לכלל מסקנה בדבר סתירתה של חזקת המסירה.

ראו דברי כב' השופט קרא ברע"פ 1771/19 עבודי נ' מדינת ישראל (2019) והאסמכתאות המפורטות שם. אשר על כן, הערעור נדחה.