ערעור על צו הפטר בפשיטת רגל עם תשלום הוצאות מוגברות

לסולימאן שולם דיבידנד בעקבות תביעת החוב, בשנת 2013 קיבל מוהנא צו הפטר.

צו ההפטר פוטר את פושט הרגל מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל; בהסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין ביום 15.02.2015, הוסכם והוצהר על בטלות כל העיסקאות שביצע סולימאן עם מוהנא, הכוללת את העסקה שבגינה נרשמה הערת האזהרה לטובת סולימאן, וזאת ללא כל תנאי מתלה או מפסיק.

ביום 22.12.2020 הגישו מוהנא ומלכה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לתיקון כתב התביעה (להלן: "בקשת רשות העירעור"), תיק רע"א 8966/20.

ביום 19.01.2021 דחה כב' השופט ע' גרוסקופף את בקשת רשות העירעור, ללא צו להוצאות.

בנוסף, טענותיו של סולימאן בכתב התביעה אינן דורשות בשלב זה הוכחה או ראיה, על אף טענת נתבעים 5-10 לעניין חובת ההוכחה המוגברת.

...

לכל היותר, הרי שהוא זכאי לסעד כספי בלבד, ולשם כך עליו להגיש תביעה כספית נפרדת; יש לדחות את בקשת סולימאן לתחלוף המשכון וזאת משום שסולימאן, כחייב על פי שטר המשכנתא, אינו זכאי לבוא בנעלי הבנק, גם אם עומדת לו זכות לתביעה כספית נגד מוהנא; יש לסלק את התביעה על הסף בשל שיקולי יושר וצדק, לרבות שיהוי.

החלטתו האמורה הייתה כדלקמן: "לאחר שעיינתי היטב בבקשה ובתגובה, הגעתי למסקנה כי לא ניתן על יסוד הבקשה והתגובה בלבד לבחון האם יש מקום לדחייה על הסף. המשיבים בתגובתם מכחישים בין היתר טענות עובדתיות שטענו המבקשים או לפחות את הפרשנות של המבקשים הנובעות מהעובדות, הן פרשנות עובדתית והן פרשנות משפטית הנובעת מהעובדות (כגון פרשנות הסכם הפשרה, האם מדובר בחיובים שלובים, האם משמעות ההליכים המשפטיים הקודמים הייתה שהתובע ויתר על זכויותיו הקנייניות במקרקעין וכיו"ב). הכרעה בעניינים אלו לא מן הראוי שתיעשה במסגרת בקשה לדחייה על הסף טרם הצגת טענות הצדדים בכתבי טענות וקיום קדם משפט. כך גם בחינת הסעד הנכון האם אכן צריך להיות סעד הצהרתי או שמא תביעה כספית. אין ספק כי תגובת המשיבים המפורטת מצריכה את התייחסות המבקשים לכל טענה וטענה וזו לא מן הראוי כי תיעשה במסגרת הליך של דחייה על הסף אלא במסגרת כתב הגנה מפורט. על כן הבקשה לדחייה על הסף נדחית, אם כי אינני רואה לנכון לעשות צו להוצאות. כתב הגנה יוגש בתוך 30 ימים מהיום". (החלטה של כב' השופט א' נאמן מיום 09.01.2019, ההדגשות אינן במקור - א.א).

מעיון בבקשתם עולה כי אלה מכחישים את טענות התביעה, וכי לגרסתם יש לסלק התביעה על הסף בשל עיקרי נימוקיהם הבאים: "המשיב מייחס למנוח נאיף... מעשה הונאה ומרמה, וכי הסכם ההלוואה הינו הסכם למראית עין בלבד... על בית המשפט הנכבד לדחותם הואיל והם טענות הנטענות בעלמא ללא כל ביסוס ו/או יסוד עובדתי, כשידוע כי טענת מרמה ו/או הסכם למראית עין חלה חובת הוכחה מוגברת על הטוען אותה" (סעיף 6); "גרסתו החדשה של המשיב אינה נתמכת בראיה בכתב כלשהי, והיא מבוססת באופן מלא על עדותו היחידה של המשיב שהינו בעל דין..." (סעיף 13); "אין לבסס טענת הסכם למראית עין על בסיס טענות של בעל דין לבדם, ויש צורך בצירוף ראיות בכתב המוכיחות את הטענה, וכי אין די בהעלאת סימני שאלה כאלה ואחרות ויש צורך בראיות מוגברות להוכחת הטענה, על כן דין טענתו של המשיב בעניין זה להידחות כבר בשלב זה, הואיל ולא צורפו ראיות... (סעיף 14);

נתבעים 5-10 טרם הגישו כתב הגנתם, וסבורני כי טענות ההגנה שבידם אמורות להיות פרושות בכתב הגנה, אשר זהו ייעודו.

החלטתי דנן אינה סוגרת את התיק, והיא מהווה איזון ראוי לאינטרסים הנוגדים של בעלי הדין.

משלא שוכנעתי באופן מוחלט, וללא כל צל של ספק כי דין התביעה על כל מרכיביה וטענותיה להידחות, אין מקום לעשות שימוש בסילוק התביעה על הסף.

סוף דבר: לאור כל האמור, דין שתי הבקשות לסילוק על הסף שהגישו נתבעים 1-2 ונתבעים 5-10, להידחות.

לפיכך נדחו הבקשות להפחתת צו התשלומים ולמתן צו הפטר, תוך שצוין כי טענת המערער – בנגוד למקרים שבהם יושם בפסיקה חריג ההפטר מחוב מזונות – היא לא שאינו יכול לשלם את החוב, כי אם שהוא אינו צריך לעשות כן. ואולם, הודגש כי אין זה מקומו של בית משפט של פשיטת רגל לבחון ולבקר את תוכנו של פסק דין של ערכאה דתית מוסמכת.

בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי הצהרת המערער על חוב מזונות עבור בנותיו שגרות עמו אינה אלא "ניפוח" של חובותיו, במיוחד שעה שלא הוצג בפני בית המשפט פסק הדין שנטען שמעגן חוב זה. פסק הדין האמור אמנם קיים והוצג לפנינו, ויש לתמוה על כך שהמערער לא הציגו לפני בית משפט קמא (על חובת הגילוי המוגברת כחלק מחובת תום הלב בפשיטת רגל, ראו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרישמי, בפיסקה 19 (1.2.2011)), ושהנאמן מצידו לא איתר אותו.

בהיות תביעת החוב של המשיבה היחידה שאושרה, כל הסכומים ששולמו לפי צו התשלומים ונצברו בקופת פשיטת הרגל, בנכוי הוצאות הנאמן והכנ"ר, מיועדים להשתלם לה. מנגד, סכומי החוב למשיבה – והגם שהיא נזקקה לנקיטת הליכים על מנת לגבותם, משעה שהמערער לא עמד בתשלום המזונות – נראה שאינם דרושים לה לשם קיום מינימאלי בכבוד (ראו והשוו לדיון בהקשר להליכי הוצאה לפועל: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 383-380 (2001)).

בקשת רשות העירעור בבקשת רשות העירעור משיג המערער על שתי קביעות של בית המשפט המחוזי: הראשונה, כי לא יופחת צו התשלומים למפרע, לסך של 100 ש"ח לחודש; השנייה, כי לא יימסרו לידי המערער מחצית מכספי הפיטורין שלהם הוא זכאי, שסכומם הכולל 50,000 ש"ח, והם יועברו במלואם לקופת פשיטת הרגל.

...

גם בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, ומחצית מכספי פיצויי הפיטורין תועבר לידי המערער.

משקבע המחוקק בסעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל כי חוב מזונות על-פי פסק דין שזמן פרעונו חל אחרי מתן צו הכינוס אינו נכלל בגדר חוב בר-תביעה, הרי שאין מנוס מן המסקנה כי אין בכוחו של ההפטר לפטור גם את חובותיו העתידיים של המערער מכוח חיוב המזונות.

אכן, התוצאה אינה רצויה: המערער מופטר מחובות העבר ומיד בתכוף מתחיל לצבור חובות חדשים, כאשר הנסיבות הן אותן נסיבות והמסקנה שיש לגזור מהן היא אותה מסקנה.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' השופט אבי שליו) מיום 27.7.2020 בת"ק 14293-03-20 לפיה נדחתה תביעת המבקש- התובע נגד המשיבה – הנתבעת.

בנוסף, עתר התובע לתשלום פיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הוצאות משפט ופיצויים עונשיים מוגברים.

להשלמת התמונה נטען כי מצב זה לא משתנה נוכח צו ההפטר שהיתקבל בהליך פשיטת רגל של התובע.

משכך, ובהתאם להסכם בין הצדדים ולסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הנתבעת הייתה רשאית לקזז כל עמלה שעליה לשלם מחובות שיש לתובע כלפיה לפחות עד מועד זה. בימ"ש קמא הפנה בהקשר זה גם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980.

לא כל הטענות שהועלו בבקשת רשות העירעור ביחס לטענת הקזוז נטענו ע"י המבקש בבימ"ש לתביעות קטנות ואף לא מצאתי בכתב התשובה שהוגש היתייחסות לתקנות 85 ו – 91 לתקנות פשיטת הרגל, בעוד שטענה זו הועלתה לראשונה בבקשת רשות העירעור.

...

נטען כי קיימת טעות משפטית גלויה ובולטת על פני הפסק בכך שטענות הקיזוז של הנתבעת בכתב ההגנה לא הוכחו ובדיון עצמו לא הרימה המשיבה את הנטל המוטל עליה לעשות כן. דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

לא מצאתי כי פסה"ד מגלה טעות ממשית המצריכה התערבות חריגה של ערכאת ערעור בפסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות ולפיכך דין הבקשה להידחות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

ביום 16.1.2017 עידכנו המערערים כי המערער אינו עוד בהליכי פשיטת רגל, מאחר שביום 28.11.2016 קיבל הפטר לחובותיו.

עוד יצוין כי במסגרת החלטתי מיום 23.11.2017 הורתי כי מאחר שהמערער הגיש ערעור על ההחלטה לבטל את צו ההפטר, יופסק המשך בירורו של ההליך דנן עד להכרעת בית המשפט העליון בשאלת מעמדו של המערער, אזי יהיה רשאי כל אחד מהצדדים לפנות בבקשה לחידוש ההליך.

עוד הודגש כי על פי הפסיקה, כאשר הצד השני לעסקה מורשע או מודה בכך שמדובר בחשבוניות פיקטיביות, מוטל נטל הוכחה מוגבר על הטוען לאמתות החשבוניות.

בעניינינו, המערערת לא סתרה את טענות המשיב מהן עולה כי מצבה הכלכלי, בהיותה חברה בפרוק, מעורר חשש של ממש כי אם ערעורה יידחה, לא יהיה בידה לשלם למשיב את הוצאות המשפט.

...

עוד הודגש כי על פי הפסיקה, כאשר הצד השני לעסקה מורשע או מודה בכך שמדובר בחשבוניות פיקטיביות, מוטל נטל הוכחה מוגבר על הטוען לאמיתות החשבוניות.

בנסיבות אלה אין מנוס מלהגיע למסקנה לפיה המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי בעניינה יש מקום להחיל את החריג לכלל המורה כי על חברה במצבה להפקיד ערובה.

לאור כל האמור, הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות מתקבלת במובן זה שעל המערערת להפקיד בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית צמודה לטובת המשיב, סך של 25,000 ₪ וזאת עד ליום 25.11.2019, שאם לא כן ערעורה של המערערת ידחה.

כך נאמר בעיניין משקל:  "סיכום: המערערת ירשה זכויות בנדל"ן בשעה שהיתה עדיין בהליכי פשיטת רגל, לאחר החלטה על הפטר מותנה, אך טרם ניתן לה צו הפטר. היא לא דיווחה על הירושה וצו ההפטר ניתן על סמך תשתית עובדתית שגויה. בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בהפטר החלוט, והגם שנדרשת זהירות בהחלטות מסוג זה, הרי שבנסיבות המתוארות לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לבטל את ההפטר. לבסוף אציין כי המערערת ירשה את הזכויות במות אִמה, ארוע מעציב ומצער, אך בית המשפט קמא היתייחס לנושא ברגישות המתאימה (ראו פסקה 2 להחלטה), ומעבר לכך נתון זה איננו משפיע על ההחלטה אם כספי הירושה יעברו לקופת פשיטת הרגל או לא.

ראו לעניין זה ע"א 6353/19 לשצ'נקו נ' הכנ"ר (פורסם בנבו, 11.2.2020) שם נקבע: "זאת ועוד, פרשנות לפיה כספי הגימלה מוגנים מפני פגיעה באמצעות התשלום החודשי מגשימה את תכליות הליך פשיטת הרגל, כפי שהן באות לידי ביטוי בסעיף 111 לפקודה. כאמור לעיל, התשלום החודשי נקבע בהתאם ליכולתו הכלכלית של החייב, בהיתחשב בצרכיו ובהבטחת יכולתו לקיום בכבוד מזה, ובאנטרס של הנושים מזה. כאשר החייב נעדר פוטנציאל הישתכרות, הרי שממילא עסקינן בסכומים נמוכים מאד. כפי שצוין בתגובת הכנ"ר, עיקר התשלום ישמש לכסוי הוצאות ההליך, והתועלת לנושים מגבייתו תהא מועטה. לעומת זאת, הפגיעה שתגרם לחייב עשויה להיות ממשית. נוכח אופיה המינימאלי של הגימלה, צימצומה באמצעות התשלום החודשי, גם בסכום נמוך, עלול להיות הרה גורל לגבי החייב ובאשר ליכולתו להתקיים בכבוד." נכון וראוי לעודד חייבים אשר נקבעה להם דרגת נכות המזכה בהחזר מס, לצאת למעגל העבודה.

השני - לחייב אשר נקבעה דרגת נכות כה גבוהה, על דרך הכלל, הוצאות מוגברות כגון: סיעוד, חשמל וציוד המסייע לניהול חיים.

...

לשיטת החייב, רק עם קביעת דרגת הנכות ע"י המל"ל קמה לו הזכות להחזר מס. על כן, מאחר והזכות להחזר מס קמה רק לאחר קביעת דרגת הנכות אשר נקבעה לאחר מתן ההפטר המוחלט, התוצאה היא כי הסכומים להם הוא זכאי בגין החזר מס מוקנים לו ואינם מוקנים לקופת הכינוס.

התוצאה היא, כי המחלוקת היא בגין סך של 172,440 ₪.

למסקנה זו ניתן להגיע בהסתמך על ע"א 8488/18 משקל נ' עו"ד בצלאל (פורסם בנבו, 17.6.2019) (להלן: "ענין משקל").