ערעור על פסק דין שיבוב בנזקי שריפה בבית כנסת

בית משפט השלום באילת תא"מ 33783-05-15 דאהן נ' דבוש ואח' תיק חצוני: בפני כב' השופטת ליאורה אדלשטיין תובעת רחל דאהן ת"ז 054192323\ ע"י ב"כ עו"ד חיה ויסגרבר נתבעים 1.רפי דבוש ת"ז 036264158 2.גילת דבוש ת"ז 066457599 ע"י ב"כ עו"ד ירין אטיאס פסק דין

הנזק הכולל שניגרם לנתבעת על סמך החשבוניות ותביעת השבוב שצירפה, הוא 25,111 ₪ (חישוב מעלה סכום נמוך ב-432.82 ₪ - ל.א.).

נפסק מפי כב' המשנה לנשיא, ש' לוין, כי "הגורמים העקריים שיש לשקול ביחס לשאלה זו (אם קיימת חובת זהירות קונקרטית – ל.א.) הם, מהצד האחד – מידת הסיכון להתרחשותו של נזק שיצרה השלכת הקרטונים על-ידי המשיבה, ושיעור הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון; ומן הצד האחר – עלות אמצעי הזהירות שהייתה המשיבה יכולה לנקוט כדי למנוע סיכון זה... בחינתם של שיקולים אלה בעניינינו מביאה למסקנה שחלה על המשיבה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערות .... השלכת הקרטונים הדליקים בסמוך למבנים מאוכלסים יצרה סיכון להתלקחותם של אותם קרטונים, אף אם ההתלקחות הראשונית מקורה בפסולת שאינה שייכת למשיבה או בשדה הקוצים הסמוך. צדק בית-משפט השלום כאשר קבע כי היה על המשיבה לצפות כי 'השלכת פסולת דליקה בכמויות גדולות יוצרת סיכון של דליקה מקרית כתוצאה משביב אש מקרי, כגון סיגריה שהושלכה למקום', או 'פיתוי ל"מעשה קונדס" ואפילו להצתה מכוונת'.

הנתבעים לא ערערו על גובהה אלא על האפשרות שהתובעת לא שילמה לחברת כלל סכום זה. אכן לא הוצג תשלום לחברת כלל אולם בהיעדר הוכחה כי התשלום לא בוצע, אין סיבה להניח כי חברת כלל הסכימה לוותר על תשלום זה. באשר לניזקי התובעת עצמם, התובעת לא הציגה חוות דעת שמאי המחייבת את הוצאות כל ההוצאות הנדרשות כעת מהנתבעים.

...

לאור זאת אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת 75% מהנזק שנגרם לה - 10,852 ₪ - בקיזוז 4,321 ₪ שהוא 25% מנזקם.

בסך הכל ישלמו הנתבעים לתובעת 6,531 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 17.3.2013 – דהיינו 7,144 ₪.

סכום זה, 7,144 ₪, ישלמו הנתבעים לתובעת בתוספת אגרה בסך 755 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1500 ₪ - תוך 30 יום מהיום.

ביום 25.3.18, יום ראשון, בשעות אחר הצהרים או בסמוך לכך, התובע חש בין היתר כאבים חזקים לוחצים בחזה עם תחושת שריפה וזיעה קרה, כפי שתועד במסמכים הרפואיים.

עורק שמאלי קדמי יורד (LAD): עורק האוטם, חסום (100%) בחלקו המקורב ע"י קריש דם – טופל על ידי בלון והכנסת תומכן (DES).

הדחק הנפשי בעבודה ביום 23/3/2018 גרם לשרשרת תהליכים (עליה בלחץ הדם, בדופק, הפרשת אדרנלין ונוראדרנלין, נטיית יתר של הדם להיקרש, נזק לציפוי הפנימי של כלי הדם) שהביאו לערעור ביציבותו של רובד טרשתי בעורק ה-LAD (עורק האוטם) שקינן בגופו עובר לארוע החריג פרי גורמי הסיכון מהם סבל, שהיה עד אז "יציב" ובעקבות ה"ארוע החריג" הפך ל"בלתי יציב".

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

...

" לבסוף, חותם המומחה את חוות הדעת בדברים אלו: "לסיכום: הדחק הנפשי שחווה התובע בתאריך 23/3/2018, גרם ל"אוטם חד בשריר הלב" בדופן הקדמית, לולא ה"אירוע החריג" קרוב לוודאי שלא היה מתרחש אוטם בשריר הלב או שהיה נדחה למועד מאוחר יותר.

אשר על כן, התביעה מתקבלת על יסוד האמור בחוות הדעת.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

בקשת הפסלות נדחתה בהחלטה מיום 8.6.2021 ואף העירעור עליה נדחה בפסק דינה של כבוד נשיאת בית המשפט העליון א' חיות, מיום 5.7.2021 (ע"פ 4164/21).

סעיף 1: "בשנים שקדמו ליום 9.3.2020 התגורר הנאשם יחד עם הוריו ואחותו בדירה המצויה בבניין משותף ברחוב הרב דרוק בשכונת רמת שלמה, ירושלים (להלן – הבניין) מול דירתם של מישפחת ק' (להלן – המתלוננים). במהלך שנים אלו פרץ סיכסוך בין מישפחת המתלוננים לנאשם שעניינו בין היתר סוגיות של רעש והטרדה". תשובת הנאשם: "אין מחלוקת בעיניין האמור בסעיף 1. לגבי המשפט האחרון, הנאשם טוען שלו עצמו לא היה סיכסוך כלשהוא עם המתלוננים. היו טענות אבל לא סיכסוך". סעיף 2: "בחג הפורים, יום 9.3.2020 בשעה 10:30 לערך, עת היו המתלוננים בביתם, הצטייד הנאשם בחבילה המכילה כ-10 נפצים. במועד האמור, הלך הנאשם אל סמוך למדרגות הכניסה לבניין, הדליק את הנפצים, או חומר לקיח אחר, שטיבו אינו ידוע במדויק למאשימה, והשליכם לעבר חצר בית המתלוננים (להלן – הבית)". תשובת הנאשם: "הנאשם לא יודע אם במועד הנקוב שם, המתלוננים היו בבית. הנאשם כופר בכך שהוא הצטייד בנפצים, וכופר בשאר התיאורים בסעיף 2. באותו מועד, בסביבות 10:30 לערך, הנאשם זרק ברחוב שומים (זה משהו שקטן שזורקים בבית כנסת בקריאת המגילה כאשר הקורא אומר 'המן'). מדובר בדברים קטנים שאינם נפצים, הם לא יכולים להצית משהו, ובטח שלא מדובר בנפצים שמתוארים בכתב האישום. הנפצים שהנאשם זרק הם היו על הכביש, לא סמוך לשום דירה. אין לנאשם ידיעה אם מישהו אחר זרק משהו, מדובר בפורים והיו אנשים נוספים". סעיף 3: "כתוצאה מהמתואר לעיל, אש אחזה במׅצְלָלָה (פרגולה), במזרנים ומוצרי טקסטיל שונים שאוכסנו בחצר. האם התפשטה במהירות לעבר פנים הבית דרך חלון שפניו לחצר. לאחר שהנאשם הבחין בשריפה מתפשטת ביקש הנאשם ממר **** א' (להלן – ****), עובר אורח שחלף במקום, להיתקשר לכיבוי האש. **** ציין בפניו כי אין באפשרותו לעשות כי הוא אינו מחזיק בטלפון – אולם חרף האמור נימנע הנאשם מלהתקשר לכוחות הכבוי. חלף זאת, ניכנס הנאשם לביתו והתריע בפני אמו על התפרצות האש. עוד ביקש הנאשם מאמו: 'אל תדברי יותר מדי, הרי זה לא אנחנו'". תשובת הנאשם: "אין מחלוקת שהייתה שם שריפה, אבל לגבי אופן היתרחשות השריפה, אנחנו כופרים מחוסר ידיעה. כן הייתה שריפה. הנאשם אכן ביקש מאדם מסוים להיתקשר לכיבוי אש, מאחר שלא היה ברשותו טלפון, והנאשם גם ניסה לכבות את האש ולעזור לאנשים. הנאשם כופר בכך שהוא נימנע מלהתקשר לכוחות הכבוי, הנאשם אכן ניכנס לבית אמו והתריע שיש שריפה. הוא צעק בקולו 'אש'. הנאשם כופר בכך שאמר לאימו את המשפט שמצוטט בסוף סעיף 3". סעיף 4: "כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו נזקים כבדים לביתם של המתלוננים ולתכולתו: המצללה בחצר נשרפה כליל וקרסה לתוך החצר, חדר הבנות בבית נשרף, שני זוגות אופניים חשמליים שנמצאו בחצר הבית נשרפו. כמו כן נגרמו נזקים קשים של פיח ועשן לכלל הדירה וכן ניזקי פיח ועשן לדירה מספר 7 בבניין המצויה מעל דירת המתלוננים". תשובת הנאשם: "הנאשם כופר בנזקים המתוארים בסעיף זה מחוסר ידיעה, והוא גם כופר בכך שהוא גרם להצתה". סעיף 5: "מישפחת המתלוננים ודיירים נוספים, בהם גם פעוטות, אשר שהו בבניין, הבחינו בעשן ובאש, נתקפו בבהלה והתפנו במהירות מבתיהם בטרם הגיעו הלהבות והעשן לפנים הבתים". תשובת הנאשם: "כופר מחוסר ידיעה". סעיף 6: הנאשם במעשיו הנ"ל, שילח אש במזיד בדבר לא לו וכן עשה דבר בכוונה להכשיל הליך שפוטי, לרבות חקירה פלילית, או להביא לידי עוות דין" תשובת הנאשם: "מדובר בסעיף הכללי של העבירה שהנאשם כופר בו.

מכל מקום וכאמור, כל דברינו הנסמכים על פסק הדין בעיניין ז'אפר נאמרו רק בבחינת למעלה מהדרוש.

...

מאחר שבא-כוח הנאשם לא הודיע לבית המשפט או למאשימה על הגשת הערעור, טענה המאשימה כי אין להיעתר לבקשת בא-כוח הנאשם להשהיית ההליך הנדון עד הכרעה בערעור (סעיף 147(א) בחוק סדר הדין הפלילי).

אף נטען בפתח הסיכומים, בשורות הראשונות, כי חוות דעת המומחה "מוכנה וחתומה". כפי שכבר נקבע, לא נמצאה הצדקה להיעתר לבקשתה הקודמת של ההגנה בעניין זה, ועל אחת כמה וכמה שלא נמצאה הצדקה לכך עתה.

בדומה לדברים שנאמרו לעניין ראיות נסיבתיות, "הכלל הוא כי אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומן של עובדות שיש בהן אשמת הנאשם, הרי שיש להרשיע את הנאשם. שכן, במצב כזה לא נותר כל ספק סביר באשמתו" (עניין מנצור, פסקה 8.

הנאשם מורשע אפוא, בעבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) רישה בחוק העונשין וכן בעבירת שיבוש מהלכי משפט, על-פי סעיף 244 בחוק זה. ניתנה היום, א' במרחשוון התשפ"ב, 7 באוקטובר 2021, במעמד הצדדים, כמפורט בפרוטוקול הדיון מהיום.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 510/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ר' רונן המערער: אברהם טויטו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.10.2021 ומיום 13.01.2022 בת"פ 41881-03-20 שניתנו על-ידי כבוד השופטת ת' בר-אשר תאריך הישיבה: א' בחשון התשפ"ג (26.10.2022) בשם המערער: עו"ד ****י דותן בשם המשיבה: עו"ד יצחק פרדמן ][]פסק-דין

במסגרת שקילת נסיבותיה של העבירה נשקלו בעיקר השיקולים הבאים: מדובר במעשה מתוכנן; הנזק העצום שניגרם – השריפה כילתה את כל הרכוש שהיה בדירה לרבות ציוד בסיסי וחפצים בעלי ערך סנטימנטאלי; לנוכח גילו של המערער והסבריו המפורטים בעיניין נפצים, חזקה שהבין היטב את מעשיו, את הפסול בהם, ואת השלכותיהם האפשריות; העובדה שמיד לאחר פרוץ האש, המערער לא הזמין את כוחות הכבוי אלא פעל לשיבוש הליכי המשפט.

המשיבה סמכה ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטענה שיש לדחות הן את העירעור על הכרעת הדין והן את העירעור על גזר הדין.

דיון והכרעה לאחר שצומצמה ירעת המחלוקת כאמור בדיון מיום 26.10.2022, נותר עניינו של העירעור במספר שאלות: ראשית - האם היתקיים היסוד הנפשי של עבירת ההצתה (ואם לא – האם יש להרשיע את המערער באחת מהעברות החלופיות אליהן הוא הפנה: גרימת שריפה ברשלנות לפי סעיף 449 לחוק או מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(3) לחוק); ושנית – האם יש מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער.

כמו כן, במסגרת הדיון שערך בית משפט קמא ביחס לגירסת המערער, הוא קבע כי אין כל בסיס לטענותיו בעיניין זריקת 'שומים' ו'נפצים' בבתי כנסת; כי חזקה כי אילו היו נזרקים נפצים' כאלה בבתי כנסת, היו נגרמות שם שריפות; וכן כי המערער לא הוכיח דבר מדבריו ובכלל זה בכל הנוגע לטענותיו בדבר העדר סכנה בשל זריקת 'שומים' או 'נפצים' (פסקה 70 להכרעת הדין).

...

כאמור, לגבי דידי, בעובדה זו, כשלעצמה, יש כדי להפחית, באופן ניכר, ממידת האשם שיש לייחס למערער; כלל הנסיבות האמורות צריכות היו להיבחן אפוא, מלכתחילה, תחת הנחת יסוד זו. בדיעבד, משלא נעשה כן, סבורני כי בהתאם לעקרון ההלימה, מתחם העונש ההולם צריך היה להיות נמוך יותר, באופן משמעותי, וכך גם העונש שהוטל על המערער.

אשר על כן, כאמור, החלטתי לצרף את דעתי לדעתה של חברתי, השופטת ר' רונן, ולהקל בעונשו של המערער.

הערעור מתקבל אפוא, במובן זה שעונש המאסר בפועל יופחת ב-9 חודשים, ויעמוד על 27 חודשים בסך הכול.

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין (להלן: פסק הדין; השופטים נ' סולברג, י' אלרון ור' רונן) שניתן בע"פ 510/22 ביום 27.12.2022, ובו נדחה עירעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות הצתה ושיבוש הליכי משפט, והתקבל באופן חלקי עירעורו על העונש שנגזר עליו.

עם זאת, כך השופטת רונן, "אין צורך שלנאשם תהא מודעת ביחס לתוצאה המדויקת שתתרחש ובפרט לא מודעות לכך שההצתה תביא לידי נזק מוחשי. המודעות הנדרשת ביחס לתוצאה היא לאפשרות שכתוצאה מהמעשה תיגרם שריפה". בהקשר זה הפניתה השופטת רונן לפסיקת בית משפט זה שלפיה "באשר ליסוד הנפשי של מודעות לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה, רלוואנטית 'חזקת המודעות' לפיה אדם מודע בדרך כלל למשמעות היתנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה, ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העלולות לנבוע ממעשיו". השופטת רונן הוסיפה כי יש להמנע מהחלה "אוטומאטית" של חזקת המודעות, אשר תוביל להרחבה בלתי רצויה של האחריות הפלילית ובפועל תייתר את הצורך להוכיח את היסוד הנפשי בעבירה, תוך החלפת הדרישה של מודעות בפועל לקנה מידה של רשלנות.

צוין כי טענת המבקש שלפיה הוא זרק בעבר נפצים מהסוג המדובר לעבר טליתות ושטיחים בבית הכנסת "והכל בסדר", מופנית כלפי קביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי, שבה אין דרכה של ערכאת העירעור להתערב.

הוא הדין, לשיטת המשיבה, בעניינינו – נקבע כי המבקש השליך מספר נפצים בזה אחר זה לחצר בית השכנים, ולפיכך גרימת השריפה היא תוצאה "אפשרית וטבעית לחלוטין". בהתאם לרשות שניתנה הגיב המבקש לתשובת המשיבה, ולטענתו מעמדתה עולה כי "ברמה התיאורטית שוררת הסכמה בין הצדדים לגבי טיבה של חזקת המודעות [...] וכן לגבי משמעות המונח 'תוצאה טבעית' – תוצאה שאינה בהכרח תוצאה קרובה לוודאי או בעלת היסתברות או גבוהה, אולם צריך שתהיה ממשית". לשיטתו, המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה אם פסק הדין יישם את ההלכה או קבע הלכה חדשה.

...

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין (להלן: פסק הדין; השופטים נ' סולברג, י' אלרון ור' רונן) שניתן בע"פ 510/22 ביום 27.12.2022, ובו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות הצתה ושיבוש הליכי משפט, והתקבל באופן חלקי ערעורו על העונש שנגזר עליו.

דיון והכרעה עיינתי בטענות הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על כן, אפילו אניח כי יש ממש בטענה ליישום שגוי של ההלכה – ואיני קובעת שכך הוא – אין במסקנה זו כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין (ראו: דנ"פ 4625/21 שור נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (2.6.2022)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.