ערעור על פסק דין פינוי והריסה של בית משפט השלום ברחובות

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 63199-10-15 רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל נ' דבוש תיק חצוני: תיק עזר בפני כבוד השופט נחום שטרנליכט בעיניין: רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל ע"י ב"כ עו"ד אורי אסא התובעת נ ג ד סתורי דבוש ע"י ב"כ עוה"ד שחר הררי ואור קוטלר הנתבעת פסק דין

התביעה נדונה בבית משפט השלום ברחובות בת"א 2873/03.

בסיומו של הדיון ניתנה החלטה כדלהלן: "בתיק זה ניתן כבר פסק-דין ביום 25/01/17. פסק הדין ניתן ביחס לכל המבנים אליהם היתייחס כתב התביעה. הנתבעת פנתה לבית המשפט המחוזי והגישה ערעור שנדון במסגרת ע"א 24528-03-17. בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 13/12/17 הותר פסק הדין הראשון על כנו בכל הנוגע למבנים ג', ה', ו' ו-ז', כאשר מועד הפינוי וההריסה של מבנה ו' נדחה ליום 13/08/18. ביחס למבנים ב' ו-ח' בוטל פסק הדין הראשון מיום 25/01/17 והעניין הוחזר לבית משפט זה. העירעור התבסס על טענות שונות שחלק מהן הן הטענות אותן מבקשים לצרף עכשיו לכתב ההגנה בבקשה לתיקון כתב ההגנה. כפי שנאמר לעיל, ניתן פסק הדין על - ידי ערכאת העירעור כבר ביום 13/12/17. חרף זאת הוגשה הבקשה לתיקון כתב ההגנה ערב הדיון הקבוע להיום, ביום 28/05/18. בהקשר זה יצוין כי מועד הדיון הקבוע להיום נקבע כבר ביום 14/12/17, הווה אומר למחרת מתן פסק הדין על - ידי ערכאת העירעור.

בעיניין זה ראה האמור ברע"א 327/13, כהן ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 7.5.13, בדונו בבקשת רשות ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, אשר דחה טענת חוסר יריבות שהועלתה כנגד מינהל מקרקעי ישראל, וכך נקבע שם (סעיף 14 לפסה"ד): "ככל שנסיבות העניין מעוררות שאלה עקרונית הרי שזו נוגעת לטענת העידר היריבות שהעלו המבקשים. אולם, לשאלה זו אין חשיבות מעשית בהליך שבפנינו מאחר שהסעד המבוקש – צו מניעה – הוא סעד שעל-פי דיני הקניין ניתן לנקוט, מעצם הגדרתה של זכות הבעלות, כלפי כולי עלמא. למעשה, טענה זו נכשלת בעיקר משום שניתן לומר למבקשים – ממה נפשכם? אם יש יריבות חוזית ביניכם לבין המשיב – הרי שטענותיו מעוגנות בהסכם המשבצת; ואם אין יריבות חוזית ביניכם – ממילא חלים בעיניין דיני הקניין המסדירים את מערכות היחסים גם בין צדדים שהם 'זרים' זה לזה." יפים הדברים גם למקרה דנן.

...

טענת הנתבעת, ולפיה יש לסלק את התביעה לנוכח ההליכים שננקטו כבר נגד המנוח בת"א 2873/03 ופסק הדין שניתן שם, כאשר אין התובעת יכולה לשוב ולהיזקק לאותן טענות גם נגד הנתבעת, דינה להידחות מכל וכל.

בהעלותה טענות אלו בו זמנית מנסה הנתבעת לאחוז בשני קצותיו, כאשר שתי טוענות מנוגדות אלו סותרות זו את זו ודינן להידחות.

לנוכח כל האמור לעיל דין התביעה להתקבל במלואה גם באשר למבנים ב ו-ח. לפיכך, ובנוסף לאמור ביחס למבנים ג, ה, ו ו-ז בפסק הדין מיום 25.1.17, שאושר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.12.17 בע"א 24528-03-17 ביחס למבנים אלו, ניתנות בזאת ההוראות הבאות ביחס למבנים ב ו-ח, כדלהלן: · ניתן בזאת צו מניעה קבוע, ולפיו נאסר על הנתבעת או מי מטעמה כל שימוש במבנים ב ו-ח. צו הפסקת השימוש ייכנס לתוקפו ביום 1/11/20; · ניתן בזאת צו הריסה, ולפיו על הנתבעת להרוס את את מבנים ב ו-ח עד ליום 1.11.20; · הנתבעת תסלק מהמקרקעין כל צד ג', שאינו בר רשות כדין בהתאם לאישור התובעת; · ככל שהדברים לא יבוצעו עד למועד הנ"ל, תהיה התובעת רשאית לבצעם בעצמה על חשבון הנתבעת.

בית משפט השלום ברחובות תאריך ת"א 2081-08 מנהל מקרקעי ישראל - נ' דבוש אברהם בפני כבוד השופטת רנה הירש התובע רשות מקרקעי ישראל ע"י עו"ד רועי בן עמי, פרקליטות מחוז מרכז - אזרחי הנתבע דבוש אברהם ע"י עו"ד אורן אבלה פסק דין

פסק דין זה משלים פסק דין קודם בהליך, בו נדחתה תביעה לפינוי וסלוק יד בשל השתק המבוסס על מכתב התובע לועדה מקומית לתיכנון ובנייה, בו הסכים לשימוש חורג במקרקעין, בתנאים.

המינהל הגיש ערעור על פסק הדין שנידון בע"א 46856-10-13, ובקש להגיש ראיות נוספות במסגרת העירעור.

בדיון מיום 06.11.19 מסרו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה: "אין צורך בשמיעת עדויות. הראיות הנוספות מטעם התובעת הוגשו לתיק והתקבלו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לא היו בקשות מטעם הצדדים להגיש מסמכים נוספים כראיות בהליך ועל כן, נותר רק לסכם ולקבל פסק דין משלים/חדש, בהתאם להחלטת ערכאת העירעור." הצדדים ביקשו שהות על מנת לחזור ולשקול את הצעת ביהמ"ש המחוזי לסיום ההליך, שניתנה ביום 12.12.18, אולם חרף מספר ארכות שניתנו להם לצורך כך, לא עלה בידיהם להגיע להסכמה.

הנתבע טען כי אין במסמכים כדי להצדיק היתערבות בפסק הדין של המותב הקודם, שכן ניתן לו היתר בנייה ובילבד שיסיים את המבנה בתוך 3 שנים, כי לא יוכל "להחזיר את הגלגל אחורה" ולבנות מחדש את המבנים שנהרסו, וכי הסתמך על ההיתר.

...

בנסיבות אלו, אינני מקבלת את העתירה המחייבת את הנתבע להרוס את המבנים שבנה, שכן לא מן הנמנע כי ניתן יהיה לעשות בנכס שימוש חקלאי.

בוודאי שלא ניתן היתר בניה למבנה על מנת שזה ייהרס לאחר מספר שנים, וברי כי טענה זו אינה יכולה להביא למסקנה כי יש להורות על הריסת מבנה שנבנה על פי היתר כדין.

סוף דבר לא ניתן לנתבע היתר מכח הסכמה מכללא, לשימוש חורג בקרקע לתקופה העולה על חמש שנים, והמינהל אינו מושתק מלהעלות טענה כי הנתבע עושה שימוש חורג בקרקע ללא היתר מתאים, וזאת החל מחלוף תקופה של מחמש שנים ממועד משלוח מכתב ההסכמה.

בית משפט השלום ברחובות 05 יולי, 2020 ת"א 58504-02-18 בן לולו נ' עריית יבנה בפני כבוד השופטת רנה הירש התובע שמעון בן לולו ע"י עו"ד משה מלכה הנתבעות 1. עריית יבנה 2. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה – יבנה ע"י עו"ד קובי אסולין פסק דין

יובהר, כי התובע לא ערער על רכיב גזר הדין בכל הנוגע לצוו ההריסה, ופסקי הדין שניתנו על ידי ערכאת העירעור לא התייחסו לעניין זה. התובע לא פינה את השטח ולא הרס את המבנים נושא צו ההריסה, לא עד ליום 10.02.17 כפי שנקבע בצו, ולא לאחר מכן.

התובע פנה לבית המשפט בבוקר הפינוי וההריסה, בבקשה להורות ולהבהיר לנתבעת 2 כי "יש לבצע את הוראות צו ההריסה ולא לבצע פינוי והריסה של מבנים שאינם רלוואנטים או שנגדם לא ניתן צו." באותו יום, כבר בשעות הצהריים, ניתנה החלטה שיפוטית המבהירה לנתבעות כי יש לבצע את צו ההריסה באופן מדויק, בהתאם לבניה המפורטת בכתב האישום המתוקן בו הורשעו הנאשמים.

...

הנתבעות טענו מספר טענות סף מקדמיות לפיהן דין התביעה להידחות על הסף, לרבות בשל היעדר עילה; היעדר יריבות; היעדר קשר סיבתי; חזקת התקינות; אשם תורם של התובע; חוסר תום לב מצד התובע; ומעשה בית דין / השתק עילה / השתק פלוגתא.

עם זאת, חשוב להביא את המשך ההלכה שנקבע בפרשת מעונה, ולפיה: "המבחן המקובל לענין זה נוטה להתבסס על מידת הפליליות או חוסר המוסריות של התנהגות התובע... הגמישות ביישומו של העקרון רואה בטובת הציבור את השיקול המרכזי, ובמסגרת זו ישנה התחשבות, בין היתר, במידת האשם הפלילי או המוסרי הדבק בתובע. דרגת החומרה של האשם אינה ניתנת להגדרה מדויקת, והיא עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות הענין... גם מידת אשמו של הנתבע עשויה לשמש גורם התייחסות לענין זה, ועשוי להינתן משקל לתכלית הציבורית שבהעמדת התנהגות הנתבע למבחן שיפוטי, כדי שלא יצא חוטא נשכר נוכח החלת הכלל לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.". לאחר ששקלתי את מידת ה"עוולה" של כל אחד מהצדדים בהתנהלותם, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני, בשל חומרת מעשי הנתבעות והחובה החלה על רשות ציבורית שלא לפגוע באזרח, אלא במסגרת הדין.

הנתבעות הגישו קבלות להוכחת עלויות ההריסה, הקבלן נחקר בנוגע אליהן, והתובע נמנע מחקירת מהנדס העיר בעניין זה. בסוגיה זו, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה עמדת הנתבעות, לפיה נשללת זכותו לפיצוי בגין נזק ממוני בהעדר הפרדה בין המבנים שנהרסו כדין מכח צו ההריסה, לבין המבנים שנהרסו מכח טענה לזכות חוזית, פועלת לחובתן בהקשר של טענת הקיזוז.

סוף דבר התובע לא עמד בדרישת החוק להוכחת נזקיו הממוניים, כמפורט בהרחבה לגבי כל אחד מראשי הנזק הנ"ל. התנהלות הנתבעות עת פעלו להריסת מבנים בשטח בניגוד לצו ההריסה שניתן – ובניגוד להחלטה מיום 20.06.17 שניתנה במהלך יום ההריסה – ראויה כאמור לגינוי, ולו מעצם העובדה שמדובר בגופים ציבוריים החלים עליהם כללי מנהל תקין.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 50271-03-17 מועצה מקומית מזכרת בתיה נ' דויטש ואח' לפני: כבוד השופטת מיכל נד"ב – אב"ד כבוד השופט אבי פורג כבוד השופטת חנה קיציס המערערת: מועצה מקומית מזכרת בתיה המשיבים: 1.חנה בתיה דויטש 2.צבי דויטש פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א. לושי עבודי) מיום 11.2.2017, בתיקים מאוחדים 51230-12-11 ו-51872-12-11.

האם שינוי הצורך הצבורי מהריסת מבנה הרפת לשימורו משמעו שינוי מטרת ההפקעה בית המשפט קמא קבע כי הצורך הצבורי של מבנה הרפת השתנה בתכנית האחרונה מהריסה לשימור (סעיף 99 לפסק הדין), ואף המשיבים בעקרי הטיעון מטעמם (סעיף 39) סבורים כי מטרת ההפקעה השתנתה בין התכנית הראשונה לתכנית האחרונה.

ממוצג נ/9 הנזכר בפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי ביום 24.11.1998 פנתה האדריכלית שעסקה מטעם המערערת בהכנת תכנית השימור למזכיר המועצה והבהירה כי לשימור מבנה הרפת יש "ערך רב במידה ויהיה בבעלות ציבורית. אז ניתן יהיה לשחזר רפת ישנה, לבקר בה וליצור ביחד עם מיתחם המוזאון (מיגרש 61) והמבנים לשימור במגרשים הציבוריים 61ב' ו55 מקום עם פוטנציאל רב לשחזור תקופה היסטורית". בחקירתה הנגדית הוסיפה הגב' קירשון כי ניתן יהיה להשתמש במבנה עם פינויו, ופרטה את השמוש שנעשה במבנים הסטוריים נוספים, תוך שהדגישה כי הפעילות תתוקצב על ידי רשויות המדינה רק לאחר שהמבנה יפונה מיושביו (עמ' 81 לפרוטוקול).

...

שקלנו אם יש מקום להשיב את הדיון לבירור שאלת גובה דמי השימוש לשנת 2008 לבית המשפט קמא, אך נוכח הזמן הרב שחלף מאז הגשת התביעה מצאנו לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש לשנת 2008 (9.5 חודשים) על פי קביעת המומחה מטעמם, סך של 8,233 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין.

סוף דבר הערעור מתקבל.

המשיבים ישלמו למבקשת דמי שימוש בסך 8,233 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (19.11.2008) ועד לתשלום בפועל.

בבקשה זו טענה מישפחת דויטש כי העובדה שהרפת סומנה בתכנית האחרונה כמבנה לשימור במקום להריסה מהוה שינוי של מטרת ההפקעה.

בנסיבות אלה, ביום 19.11.2008 הגישה המועצה המקומית תביעה לתשלום דמי שימוש ופינוי אל בית משפט השלום [ת"א (שלום רחובות) 2165/08 מועצה מקומית מזכרת בתיה נ' דויטש (להלן – ההליך בבית משפט השלום), נספח 10 לעתירה].

המועצה המקומית הגישה ערעור על פסק הדין.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המועצה המקומית וקבע כי על מישפחת דויטש לסלק ידה מהרפת [(ע"א (מחוזי-מרכז) 50271-03-17 מועצה מקומית מזכרת בתיה נ' דויטש (נבו 20.02.2018) (להלן – פסק הדין בעירעור)].

...

לפיכך דין העתירה להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותרים והן נדחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.