ביום 11.10.1995 הגיש המנוח הודעת היתנגדות לתכנית הנקוז (נספח 21 ל- ת/1), בה טען כי החלקות 6-1 הנן קרקע שלפי תכניות טב/62 ו- טב/34, מיועדות לשמש לבניה, וכי "תפיסת החלקות הנ"ל גורמת לנזק ממשי אובדן רכוש לח"מ מפאת תכניות לבניה בחלקות הנ"ל בעתיד", ובקש להזמינו לדיון בהתנגדותו.
בערעורים על פסק הדין בעיניין ברץ, נתן בית המשפט העליון תוקף של פסק דין להסכמות בין הצדדים, ולכן אין הנתבעת יכולה להשמע בטענה הסותרת את פסק הדין בעיניין ברץ.
הנסיבות ועובדות הרקע הבאות תומכות בטענת התובע כי ניתנה התחייבות למנוח להביא לתוצאה שהיא קבלת קרקע לבניה במסגרת תכנית שתאושר:
הנתבעת היא זו שיזמה את תכנית הנקוז והייתה בעלת העניין באישורה;
מהנדס הנתבעת חשש שהנתבעת תדרש לפצות את המנוח עבור ההפקעה שבתכנית הנקוז;
ההבנות של הנתבעת, באמצעות אדר' רפפורט, עם ב"כ ברץ, הושגו בין החודשים 12/1995 – 02/1996 (ההסכם עמו נחתם בחודש 07/1996), לפני ההסכמה שהושגה עם המנוח בחודש 05/1996;
המועצה רצתה לפתות את ברץ ואת המנוח לפתרונות שביסודם תגמול באמצעות שינוי יעוד הקרקע לבניה, ולא באמצעות פיצוי כספי עבור הפקעת קרקע;
היתנגדות הנתבעת לתמ"מ 6 בטענה כי מניעת מימוש הפוטנציאל הגלום בקרקעות חושפת את הועדה המקומית לתביעות בהקף כספי חסר תקדים;
מכתב אדר' רפפורט מיום 9.6.1996 למנוח, שבו אישר אדר' רפפורט כי מלוא שטח החלקות ייכלל בתחום התכנית שהנתבעת קידמה באותם ימים, טב/90, מכתב המיישם את ההסכמה ונשלח למתכנן התוכנית, פרוינד כמבצע האופרטיבי, ואינו מחליף את פרוטוקול הדיון מיום 14.5.1996 או גורע הימנו;
סיכום הדיון בהתנגדויות לתכנית הנקוז שלטענת הנתבעת, נערך על ידי המנוח, אינו פוגם בטענות התובע, כאשר מדברי עו"ד מצגר ורפפורט בדיון, עלה כי אישור הועדה המחוזית לא הוצג לעו"ד מצגר כדבר שקבלתו מוטלת בספק;
סעיף 66 לכתב ההגנה שבו טענה הנתבעת שההליך בדיון בהתנגדויות לתכנית הנקוז "היתנהל בצורה לא ראויה ולא נכונה" מהוה הודאה משתמעת שההתחייבות כלפי מצגר כוללת קרקע לבניה";
התמורה שסיפק המנוח - משיכת היתנגדותו לתכנית הנקוז וויתור על פיצויים בגין ההפקעה שבתכנית - סופית ובלתי הפיכה שעה שתמורה זו הביאה לאישור תכנית הנקוז הרובצת על הקרקע משנת 1997, שאיפשרה בכל עת לתפוס פיזית את הקרקע ולהעביר גם את רישום הקרקע במרשמי המקרקעין, ובכך פגעה ביכולת לסחור בקרקע ובשוויה; אין בתוכנית הנקוז כל תנאי שלפיו, תתבטל אם לא ייצא לפועל שינוי הייעוד או תנאי שבנסיבות כלשהן יתבטל הויתור מצד המנוח על פיצוי בגין תפיסת הקרקע על פי התוכנית;
סעיף 188 לפקודת העיריות אינו חל על התחייבות לשינוי יעוד קרקע במסגרת תכנית איחוד וחלוקה;
עדות אדר' רפפורט תומכת בהיבטים משמעותיים של טענות התובע;
אין לייחס משקל לעדותה של גב' אורלי שושן ביחס להסכמות משנת 1996 אשר לא הייתה מעורבת בהן, עדות הסותרת תשובות של האדר' רפפורט בחקירה נגדית.
לא זו אף זו, ביום 15.5.2016 הגיש עו"ד מצגר תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין אובדן פוטנציאל תיכנוני לחלקות עקב אישורה של תמ"מ 6 ביום 13.5.2016.
בפסק דינה של כב' השופטת קראי גירון בעיניין ברץ (ת"א 15970-01-14 מחוזי חיפה) שניתן ביום 30.8.2016, אף ציינה בסעיף 39 לפסק דינה את טענת הערייה כי "גם עתה לא הרימה ידה והיא ממשיכה במאמציה להביא לשינוי יעוד". רק בחודש 5/2015 מתחילה המועצה לירמוז שזהו הכיוון, ללא אמירה מפורשת, אלא תוך ציון שעניין המגורים עדיין בבחינה, כאשר בחודש 07/2016, במהלך הפגישה עם ראש המועצה, נאמרו הדברים ברחל בתך הקטנה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
אני אוחזת בדיעה כי נסיבות תיק זה, מצדיקות בהחלט את החלת כלל ההשתק השפוטי על הנתבעת, לאור מעמדה כרשות ציבורית והמצגים שהציגה בפני בית המשפט בעיניין ברץ (התואמים גם את המצגים שהציגה בפני עו"ד מצגר, ושעליהם הסתמך, למצער, עד לחודש 07/2016), מצגים שלא עולים בקנה אחד עם הטענות והעדויות שהשמיעה הנתבעת בפניי במסגרת הליך זה.
ראפ בתצהירו בפניי טען כי בשנת 2016 "היה ברור לחלוטין שלא ניתן להצליח לקדם תיכנון כזה", אמירה שאני מתקשה מאוד ליישבה עם עדותו בחודש 12/2015 בפני כב' השופטת קראי גירון בעיניין ברץ.
...
אני קובעת אפוא כי כלל ההשתק השיפוטי חל בענייננו - גם אם לא נבטל לחלוטין את כלל ההצלחה המוקדמת, אלא נחילו בצורה מרוככת - ותומך אף הוא, יחד עם יתר כללי המשפט המנהלי אותם מניתי ועם עקרונות של תום לב ומניעות, בתוצאה החוסמת את הנתבעת מלטעון להתיישנות.
סוף דבר:
סוף דבר, התביעה נדחית, לא מטעמי התיישנות, אלא לגופה.
התובע ישלם לנתבעת את עלויות חוות הדעת מטעמה כנגד קבלות שתוצגנה, וכן הוצאות העדים כפי שנקצבו על ידי, כשהן משוערכות ממועד תשלומן ועד היום, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 60,000 ₪.
