ערעור על פסק דין לסילוק יד מדירה ביפו

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 25170-07-19 גולדברג ואח' נ' רמי קצב ייעוץ וניהול בע"מ ואח' ע"א 45652-06-19 רמי קצב ייעוץ וניהול בע"מ ואח' נ' גולדברג ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערערים 1. חיים גולדברג 2. צבי גולדברג ע"י ב"כ עו"ד נתן לם משיבים 1. רמי קצב ייעוץ וניהול בע"מ 2. רנן גרשט, עו"ד (ח.פ.) 3. אופיר נאור, עו"ד (ח.פ.) ע"י ב"כ עוה"ד אופיר נאור ועדי גרנות פסק דין

בחודש מאי 2018 הגישו המשיבות נגד המערערים "תביעה לפינוי מושכר" שבכותרתה צויין כי היא מוגשת "מכוח סמכותו לפי תקנה 215 ז' (א) לתקנות סדר הדין האזרחי...", בה עתרו למתן צו לסילוק ידם מהדירה, משהמערערים "סרבו ועודם מסרבים להמציא ולו בדל ראיה או מיסמך כלשהוא התומך" בהיותם דיירים מוגנים בדירה, ומשמקור הדירה "בבנייה ללא היתר והיא איננה חלק מההיתרים ורישיונות הבניה שניתנו לבניין". המערערים, שלא היו מיוצגים בבית משפט קמא, הגישו כתב הגנה ארוך ומפורט, בו טענו כי אימם המנוחה יונה גולדברג ז"ל (להלן – האם) הייתה דיירת מוגנת בדירה מאז שנת 1962 ועד לפטירתה בשנת 2005.

בטרם הגישו המערערים את ערעורם, מצאו דוקא המשיבות לנכון, אף שתביעתן נתקבלה, להגיש ערעור על פסק הדין, בו הלינו על הנמקותיו של בית משפט קמא, ועתרו לפני ערכאת העירעור "להתערב בנימוקים המונחים בבסיס פסק הדין ובפרט בקביעה משל אימם המנוחה של המשיבה הייתה לדיירת מוגנת בנכס". במהלך הדיון לפנינו בשני הערעורים הורינו על מחיקתו של ערעור המשיבות לאור הכלל הידוע מימים ימימה, לפיו מי שזכה בדין וקיבל מבית המשפט את מלוא הסעד שבקש ושהיה זכאי לקבל, אינו רשאי לערער על מימצאי פסק הדין, גם לא על נימוקיו (ע"א 9998/06 אבי חזן נ' בנק דיסקונט; ע"א 756/82 יגור נ' שירותי נפט; ע"א 6138/93 האירגון למימוש האמנה נ' אברהמי; ועוד רבים אחרים) בבואנו לפסוק את הוצאות ההליך נשוב ונתייחס גם לערעור זה. המערערים לא השלימו עם תוצאת פסק הדין לפינויים מהדירה והגישו אף הם ערעור.

טרם סיום, ארשה לעצמי לצטט מפסק דין שניתן על ידי כבוד השופט קובי ורדי בעיניין דומה: "בא לשכונה בחור חדש... אציין גם שלא מדובר במקרה יחיד אלא בתופעה של רכישת נכסים על ידי אנשי נדל"ן, כולל דירות מוגנות ואח"כ אחרי שעשרות שנים נמצא בהם דייר שהבעלים הקודמים רואים אותו ומתנהגים אליו כל השנים כדייר מוגן והנכס נרכש כנכס מוגן ולמעשה ויתרו על כל טענות כלפיו ולפתע הוא מוצא את עצמו צריך להוכיח את זכויותיו לאחר שהנכס נרכש ע"י בעלים חדש המעלה טענות כלפי הדיירות המוגנת וזאת בזמן שהאנשים שאמורים להעיד לטובתו לא מצויים בחיים, ראיות שהיו יכולות להיות לא מצויות בידו" (ע"א 26301-12-16 ליאופולד נ' מנצור, פסקאות 1, 4 לפסק דינו של השופט ורדי, ניתן ב-16.04.2018).

...

המשיבות ממשיכות וטוענות כי היותה של האם המנוחה דיירת מוגנת לא הוכחה גם מכיוון שחוזה השכירות משנת 1962 מוגבל לשנה אחת, וכדבריהן: "אין אפילו רמז במסמך הזה...משנת 1962 להיותם דיירים מוגנים. רמז אין. ההסכם תחום בזמן לשנה. ההסכם קובע התחייבות לפינוי בתום התקופה". איני סבורה שטענה זו מצריכה את ערכאת הערעור לחזור לימי בראשית ולסקור במסגרת פסק הדין את דיני הגנת הדייר למן תקופת המנדט ולאורך התקופה, ועד לחוק משנת 1972, ודינה להידחות.

השופט קובי ורדי, סג"נ הרקע העובדתי, ההליכים והמחלוקות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופטת האפט) מיום 27/12/15 בת.א 5886-07-13 בו הורה על פינוי וסלוק ידם של המערערים מהמקרקעין הנמצאים ברחוב אגוז 3 ו-5 בתל-אביב הידועים כגוש 9018 חלקות 26, 27, 60 ו-61 (שהיו ידועים בעבר כגוש 7029 חלקות 39, 40 ו-41 (להלן: "המקרקעין").

בשנת 1980 הוגשה תביעת פינוי נוספת כנגד המנוח וילדיו חליל ואיברהם לפינוי וסלוק יד מהדירה והתוספות בניה שנעשו בה וביום 3/7/80 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה לפינוי המקרקעין והריסת תוספות הבניה שניבנו (להלן: "תביעת הפינוי השניה").

...

כן יש לציין, שלמרות האמור לעיל, גם המסעדה לא פונתה וזאת בעקבות דין ודברים שהיה בין הצדדים והבנה שימתינו לתוצאות הערעור וכן שבעקבות הדיון בערעור בפנינו שהיה כבר ביום 11/1/17 התנהל במשך כשנתיים מו"מ בין הצדדים בניסיון להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר, לבקשת הצדדים, נדחה מתן פסק הדין שוב ושוב כדי למצות את הליכי המו"מ הנ"ל שבסופו של יום לא בשלו להסכמה ולכן הגיע הזמן להכרעה ולמתן פסק דין ואין מקום לדחיות נוספות (כאשר כמובן שהצדדים יוכלו להגיע להסכמה גם לאחריו) כשלא מצאנו גם מקום לקיים דיון נוסף במסגרת הערעור מעבר לדיון שנערך בזמנו.

דיון לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל החומר הרלבנטי, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור.

בשם המערער: עו"ד ניר שלו בשם המשיב 1: עו"ד אבי טוויג בשם המשיבה 2: עו"ד עופר נעמת ][]פסק-דין ]השופט ג' קרא: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת י' בלכר) מיום 8.7.2021 בעת"ם 13135-07-21 (להלן: פסק הדין), אשר דחה על הסף עתירה מינהלית שהגיש המערער, מבלי שהתבקשה תגובת המשיב 1, משרד הבינוי והשיכון (להלן: המשיב).

תמצית העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי בפסק דין לפינוי שניתן בת"א 54399/08 ביום 6.5.2009, נקבע, בין היתר, כי על המערער לסלק ידו מהדירה בתל-אביב, השייכת למשיבה 2 (להלן: פסק הדין לפינוי).

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות האזרחיות בצירוף תקנה 34 לתקנות המינהליות.

עם זאת ולפנים משורת הדין, מצאנו כי יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי ב-30 ימים, וזאת כדי לאפשר למערער להתארגן לפינויו מהדירה וכדי לאפשר לו למצות הליכים, ומבלי שיש בכך משום חיווי דעה לגופו של עניין.

סוף דבר, הערעור נדחה ועמו נדחית הבקשה למתן צו ביניים.

רקע המבקש, עורך דין במקצועו, ייצג את הגברת יגאלה שניאור ז"ל (להלן: "המנוחה") בתביעה שניהלה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א 30531-94) נגד המשיב 1 (להלן: "המשיב") לסילוק יד מהדירה הנמצאת ברחוב אלישע 8 בחולון, הידועה כחלקה 89 גוש 3018 (להלן: "הדירה").

המבקש ערער על פסק הדין של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שקבל את העירעור (ע"א 26302-12-17).

אף בנקודה זו לא תם מסענו; המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 190/19) במסגרתה טענו בהרחבה, בין היתר: למנוחה לא היו זכויות בדירה ולכן לא היו לה כל זכויות שניתן היה להמחות למבקש; כי המנוחה כלל לא גמרה בדעתה להתחייב בהסכם המכר וליתן ייפוי כוח כאמור; והעיקר לענייננו, טעות שנפלה בידי בית המשפט של העירעור שכן לעמדת המשיבים המנוחה המחתה למבקש זכות תביעה בלבד, שאינה זכות להנות מפירות פסק הדין, שכן פסק הדין ניתן רק כעשרה חודשים לאחר ההמחאה מכוח ההסכמים, פרט שנעלם, כך נטען, מעיני בית המשפט של העירעור.

עילות אלה מיתמקדות במצבים בהם פסק הדין ניתן אגב מעשה מירמה כלפי בית המשפט או על ידו, וכן במצבים בהם התגלו ראיות חדשות ומהותיות, העשויות לשנות את פסק הדין שביטולו מתבקש, ואי-אפשר היה לגלותן בשקידה סבירה טרם מתן פסק הדין (ר' ע"א 5010/06 בן איבגי נ' ד.ר נופרים ואלי חן בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים 6.11.10).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה וכן בתובענה וביתר כתבי הטענות על נספחיהם, בחנתי את שנקבע בהליכים הקודמים הרלוונטיים לענייננו, נתתי דעתי לדין ויישמתי את הדרוש, ובהינתן שלא התבקש דיון במעמד הצדדים בגדרי בקשה זו כמו גם שעסקינן בסוגיה משפטית הנסמכת על החלטות שיפוטיות קודמות, ומשלא ראיתי מקום להידרש לתגובת המבקש, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

ואפרט; כידוע, על בית המשפט להורות על דחיית תובענה על הסף במשורה, ורק אם שוכנע כי אין מנוס מלעשות כן. במקרה שלפניי, ולאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי חלו הנסיבות המצדיקות את דחיית התובענה על הסף וכי עסקינן במקרה המתאים לפעול בדרך זו, וזאת כפי שיפורט ויובהר להלן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל דין הבקשה להתקבל ומשמעותה כי התובענה נדחית על הסף.

עניינה של התובענה שלפניי היא עתירת התובעת להורות על ביטול פסק דין חלוט, בטענת מירמה וגילוי ראיות חדשות; להורות על סילוק ידו של הנתבע מדירתה; ולחייבו בתשלום סכום כספי בגין דמי שימוש ראויים בדירה זו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות ובמוצגים שהוצגו לפניי בית המשפט, השתכנעתי כי דין התובענה להיתקבל בחלקה.

מגורי הנתבע בדירה זו הם במעמד דייר מוגן על יסוד פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו בת"א (שלום ת"א) 14028/91 מיכה חברה לנאמנות בע"מ נ' פולני [מיום 30.9.1992, כבוד השופטת (כתוארה אז) הילה גרסטל] (להלן: "התיק המקורי" או "המשפט הראשון" ו-"הפסק המקורי").

העובדה כי פסק הדין נבחן על ידי ערכאות העירעור (בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בבקשת רשות לערער) – אין משמעה, שיש לעתור לביטול החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות לערער או (וגם) בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את העירעור על פסק דין המקורי [בש"א 7364/05 כהן נ' דגן (25.8.2005); יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 891 (2019)].

...

עניינה של התובענה שלפניי היא עתירת התובעת להורות על ביטול פסק דין חלוט, בטענת מרמה וגילוי ראיות חדשות; להורות על סילוק ידו של הנתבע מדירתה; ולחייבו בתשלום סכום כספי בגין דמי שימוש ראויים בדירה זו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות ובמוצגים שהוצגו לפניי בית המשפט, השתכנעתי כי דין התובענה להתקבל בחלקה.

דין טענה זו להידחות.

דין טענה זו, אם כן, להידחות גם כן. סעדים תובענה זו הוגשה לשלושה סעדים.

חרף ייחודיות ההליך וחרף ייחודיות וחריגות הסעד העיקרי שהתבקש – אין מנוס אלא להיעתר לו. נוכח האמור, פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו בתיק ת"א (שלום ת"א) 14028/91 מיום 30.9.1992 – בטל.