ערעור על פסק דין גירושין, כתובה ומעמד באת כוח

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1073784/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אלמליח, הרב יעקב זמיר, הרב מימון נהרי המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר [...]) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד [...]) הנידון: חיוב כתובה למרות סגירת תלונת האשה במישטרה בהיעדר ודאות שתלונת שוא היא פסק דין

לפנינו ערעור האשה (להלן גם: המערערת) על פסק דין של בית הדין האיזורי מיום י"א בסיוון תשע"ז (5.6.2017) שנפסק בו – בדעת הרוב – שהפסידה כתובה ותוספת ושחויבה בו בהוצאת משפט לטובת המדינה בסך 10,000 ש"ח ובסך נוסף של 15,000 ש"ח לטובת המשיב.

הצדדים הופנו ליחידת הסיוע של בית הדין שהמציאה לבית הדין חוות דעת כי המשיב מבקש להתגרש ואילו המערערת מבקשת שלום בית, לדברי יחידת הסיוע מאחר שאין רצון משותף "לא קיים בסיס לשקום הנישואים". בתאריך ט' בסיוון תשע"ו (15.6.2016) (כשנה ושלושה חדשים לאחר הנישואין) התגרשו הצדדים לאחר כמה דיונים, פסק דין לגירושין והותרת תביעת הכתובה לדיון לאחר סידור הגט.

בא כוח המשיב טענה כי זו ראיה חדשה ובית הדין דנן הפנה את המסמך לעיונו של בית הדין קמא לבחינת האפשרות לשינוי פסק הדין.

אין חולק כי עילת סגירה זו כמוה כאמירה של המישטרה שאין לראות זאת כתלונת שוא אלא שאי אפשר להגיע לחקר האמת וכהגדרת הפרקליטות בסעיף 8 להנחיות: "[...] מעידה בפני עצמה כי לא נוקה כליל מהחשד שעמד כנגדו ולכן נותר רשומו במשטרת ישראל." אין חולק כי עילת הסגירה שונתה לאחר שהמשיב עתר לשנות את עילת הסגירה בגין הפגיעה שהוא עשוי להפגע במעמדו בצבא ובעיסוקו.

...

נצטט קטע נוסף של הדיין שבעמדת המיעוט שהתרשם אחרת מעמיתיו מהתנהלות הצדדים: למעשה אם נתבונן לעומק המקרה דנן אפשר להגיע למסקנה כי זהו זוג שהיה מאוד לא מודרך, עם התנהגות שאיננה תואמת התנהגות של זוג טרי המנסים לחזר זה אחר זה, ש'הצליחו' לעשות את כל הטעויות האפשריות שישנן וזאת תוך שלושה חודשים בלבד.

] שליט"א ממעיט בעובדה שהייתה תלונת סרק במשטרה, אולם אני סבור שלאדם יישר דרך, כדוגמת הנתבע דנן – מפקד שמשמש דוגמה ללוחמים, להיות עצור במשטרה ולחיות עם 'כתם' של תיק פלילי, אין השפלה גדולה מזה, אין כתם גדול מזה ואין סילוק מהבית גדול מזה.

פסק דין לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור מתקבל.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1040199/7 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הראשון לציון הרב יצחק יוסף – נשיא, הרב יצחק אלמליח, הרב יעקב זמיר המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד צבי גלר) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד גלעד בניאל) הנידון: שמיטת כספים – פגימה וזקיפה בכתובה, מעמד חוב שהיה תלוי בשביעית בעירעור פסק דין

בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שהבעל ישלם לאשה את כתובתה, שלפי הידוע לאשה ולבית הדין באותו מועד עמדה על סך של 60,000 ש"ח, ולאחר הגירושין יקיים בית הדין דיון בטענת הבעל כי האשה אינה זכאית לכתובה, וככל שטענת הבעל תיתקבל – יקוזז הסך ששולם ממה שעתידה האשה לקבל במסגרת איזון משאבים.

למרות ההבדלים ביניהם הסכימו כל חברי המותב שהסך ששולם ייגרע מדמי הכתובה, שלאחר דרישה וחקירה נקבע שהיא עומדת על סך של 360,000 ש"ח. העירעור על פסק הדין הראשון הוגש ביום י"ט בתמוז תשע"ה (6.7.15).

ואין לומר שחוב שבאיזה זמן היה במצב ששביעית משמטתו, שוב אינו יוצא מכלל שמיטה, דהלכה מפורשת היא בירושלמי (שם): "מלוה שהיא נעשית כפרנית, אינה משמטת. כפרנית שהיא נעשית מלוה, משמטת." וכן פסק השולחן ערוך (שם סעיף ז): הלוהו ותבעו, וכפר ונשבע לו, והגיעה שמיטה והוא בכפירתו, ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים, אינו משמט.

ובכנסת הגדולה (שם סימן כח) כתב: והכי נקטינן וכו', נ"ב: פירוש והכי נקטינן דאין שביעית משמטת, אבל לא מטעם דכיון דאיסורא דרבנן נקטינן קולא לתובע, שהרי הרמב"ם ז"ל נראה מדבריו בפ"ח מהלכות עבדים, דאפילו במילתא דאיסורא דנפקא מינה לענין ממונא, נקטינן חומרא לתובע וקולא לנתבע [.

...

ודחה הוא ז"ל דבריו וכתב שגם הראב"ד חזר בו בפרק קמא דעבודה זרה (חידושי ט, ב ד"ה כי זה) וגם בעל העיטור (אות פ – פרוזבול עה ע"ד) כתב ראיות המקילים ודחה דבריהם, ובעל התרומות בשער מ"ה (שם סימן ד) כתב בתשובת הרז"ה שהאריך להעמיד המנהג דאין שמטת כספים נוהגת בחוצה לארץ בזמן הזה ושהרמב"ן (גיטין לו, א סוף ד"ה הא) סובר שנוהגת והביא ראיות על כך, ובסוף דבריו כתב שהראב"ד חזר בו בפרק קמא דעבודה זרה והודה שנוהגת עכשיו וכן דעת רש"י בפרק קמא דעבודה זרה (ט, ב ד"ה האי) ואין בדבר בית מיחוש וספק.

מסקנה לאור כל האמור מוחלט לדחות את הערעור ולקבוע כי כתובת האישה בתוקפה.

באשר לערעור שכנגד [שבו התבקש בית הדין לקבוע שחוב הכתובה, במלואו – ולא רק חלקו העודף על חוב הבעל מכוח איזון המשאבים, יתווסף לאיזון המשאבים וכן לקבוע שיש לחייב בכתובה בתוספת הצמדה]: לא מצאנו בפסק הדין הראשון טעות בהלכה או בשיקול הדעת בעניין זה. סוף דבר: הערעורים נדחים.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1279771/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יעקב זמיר המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רחל ממן) המשיב: פלוני הנידון: הקדמת גירושין לדיון בכתובה – באלו תנאים? חיוב אישי של בא כוח בהוצאות – אימתי? החלטה

ולסיום היא מערערת, ובעניין זה למעשה המערערת האמיתית היא באת כוחה של מערערת דנא, שמעמדה בעצמה בעיניין זה אינו אלא פורמאלי, על החלטת בית הדין שחייב את באת כוח המערערת אישית בהוצאות משפט תוך אמירה כי הבקשה שהגישה לבית הדין היא בבחינת שבוש הליכי משפט.

ייתכן אומנם שלאחר דיון נשתכנע כי אכן גם בעיניין שלפנינו עתה יש להורות על גירושין עוד קודם לדיון בכתובה, אך עתה נראה כי גם הסכויים כי נורה אחרת, לפחות לפי המצוי לפנינו עתה, אינם מבוטלים, שכן לכאורה מצאנו בפסיקתו של בית דין קמא מספיקים לסטייה מעיקר הדין: לא חשש למכשול; לא חיוב או מצוה לגרש הנשענים לא רק על עצם רצונו של הבעל וחוסר הסיכוי, אולי באשמתו שלו, לשלום בית, שיש בהם כדי להצדיק קביעה בדבר זרוז הגירושין; אף לא ביסוס של הקביעה בדבר אי־יכולתו לפרוע את הכתובה, והאמירה כי בהיעדר יכולת לפרוע יש להתיר גירושין תחילה – לא זו בלבד שלא בכל מצב נכונה היא ולא לכל הדיעות (ועיין באריכות בפסקי הדין הנ"ל) אלא שעל כל פנים ודאי שמצריכה היא את בירור העובדה בדבר חוסר היכולת וצריכה היא גם בירור נוסף אם חוסר היכולת מוחלט הוא או שלפחות את המקצת יוכל לפרוע או שפריסת תשלומים מסוימת וכו' כל האמור מצריך איפוא דיון לגופו של עניין בערעורה של המערערת.

הבקשה שבגינה חויבה באת כוח המערערת בהוצאות הייתה אולי בקשה מופרכת לדעת בית דין קמא, אך קביעה כזו מצדיקה לכל היותר חיוב הוצאות שיושת על המערערת עצמה, שכן באת כוחה חייבת לפעול בהתאם לאנטרס של מרשתה, כפי שהיא מבינה אותו, והיא שליחתה גם להגשת בקשות מופרכות ככל שמרשתה מבקשת שתיעשה זאת, וקל וחומר אם לדעתה היא אין זו בהכרח בקשה מופרכת.

החלטת בית דין קמא הכלולה בפסק דינו מכ"א בתמוז התש"ף (13.7.2020) שחייבה את באת כוח המערערת, עו"ד רחל ממן, בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח מבוטלת.

...

אכן מסקנה זו תגזור – אולי – הגירושין יכולים להתאפשר, בניגוד לרצון המערערת, רק בכפוף לתשלום כתובה ותוספת כתובה (ולו היה מדובר בכתובה מועטת – אולי אף פיצוי גירושין).

ייתכן אומנם שלאחר דיון נשתכנע כי אכן גם בעניין שלפנינו עתה יש להורות על גירושין עוד קודם לדיון בכתובה, אך עתה נראה כי גם הסיכויים כי נורה אחרת, לפחות לפי המצוי לפנינו עתה, אינם מבוטלים, שכן לכאורה מצאנו בפסיקתו של בית דין קמא מספיקים לסטייה מעיקר הדין: לא חשש למכשול; לא חיוב או מצווה לגרש הנשענים לא רק על עצם רצונו של הבעל וחוסר הסיכוי, אולי באשמתו שלו, לשלום בית, שיש בהם כדי להצדיק קביעה בדבר זירוז הגירושין; אף לא ביסוס של הקביעה בדבר אי־יכולתו לפרוע את הכתובה, והאמירה כי בהעדר יכולת לפרוע יש להתיר גירושין תחילה – לא זו בלבד שלא בכל מצב נכונה היא ולא לכל הדעות (ועיין באריכות בפסקי הדין הנ"ל) אלא שעל כל פנים ודאי שמצריכה היא את בירור העובדה בדבר חוסר היכולת וצריכה היא גם בירור נוסף אם חוסר היכולת מוחלט הוא או שלפחות את המקצת יוכל לפרוע או שפריסת תשלומים מסוימת וכו' כל האמור מצריך אפוא דיון לגופו של עניין בערעורה של המערערת.

סוף דבר הערעור על חיובה של באת כוח המערערת בהוצאות משפט מתקבל.

כהונת דיין עמית כאב בית דין ומעמד החלטות שנתן כאב בית דין אם אינו יכול לכהן ככזה המערערת ביקשה שנורה על פסילת ההרכב משום שלדעתה הגר"י שחור המכהן כדיין עמית שימש אב בית דין בדיונים אף שדיין עמית אינו רשאי על דרך כלל לכהן בכהונת אב בית דין.

פסק הדין לגירושין עיקרו של העירעור על פסק הדין לגירושין – מלבד הטענות לפסלות המותב שנתן אותו ושאותן דחינו לעיל – הוא כי בית הדין פסק את פסקו בלי שימצו הצדדים, ובעיקר המערערת, את טענותיהם, הצדדים לא נחקרו, ופסק הדין ניתן בלי שיוגשו סיכומים בתיק.

אכן אפשר לטעון, בסיכומים או שלא בהם, על אודות סיבת המשבר שארע בין הצדדים, האחריות לו ומשמעויותיה; סיבת כשלון הניסיון לשלום בית, שעל אודותיה טען בא כוח המערערת בתשובתו לבקשת המשיב לפסק דין לגירושין, ומשמעויותיה וכו' אלא שכל הללו יכולים אולי – במקרים מסוימים – להשליך על שאלת חיוב המזונות, הכתובה, על שאלת מועד הדיון בכתובה – לפני או לאחר הגט, על השאלה אם אפשר לחייב את המערערת בגט ואף לנקוט נגדה סנקציות אם תסרב לקבלו או לא – כל אלה שאלות שעשויות להיות מושפעות מהשאלה אם צודקת המערערת בטענותיה, מהשאלה מי אשם במשבר ובפירוד ומהשאלה אם התביעה לשלום בית הייתה צודקת.

...

יוער כי הבקשה ובוודאי ההסברים שניתנו בה מדוע חובתנו לנמק את ההחלטה שניתנה תוך כדי הדיון – אך למותר הם. בעת הדיון עצמו כבר הבהרנו כי אנו דוחים את הבקשה לפסול את הרכב בית הדין האזורי וכי ניתן את הנימוקים לכך בהמשך.

הדעת נותנת אומנם כי כשיש הסכמה מוותרים הצדדים על הסיכומים, והתקנות אכן מאפשרות ויתור שכזה, אולם פרשנות דווקנית של לשון התקנות עשויה להביא למסקנה כי נדרשת החלטה מפורשת של בית הדין שתינתן על יסוד הסכמה מפורשת כזו ותורה על אי־הצורך בסיכומים.

נציין כי אף בדיון לפנינו הודה למעשה בא כוח המערערת עצמו כי עיקר טענתו היא בנוגע למזונות שהוא מבקש כי ייפסקו, ובמשתמע – כמעט במפורש – הודה גם כי אין סיכוי לשלום בית בין הצדדים, וממילא סוף דבר לגירושין.

מסקנות ומתן הוראות סוף דבר: בית הדין דוחה את שני הערעורים.

לעניין ההוצאות: לאחר שיקול דעת ועקב מצבה הכספי של המערערת, אנו קובעים כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. הסכום יגבה מכספי הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1098318/4 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ, הרב שלמה שפירא המערערות: פלונית ואלמונית (ע"י ב"כ עו"ד ניצן שילוני־כספי) המשיב: אגף בירור יהדות – הנהלת בתי הדין הרבניים הנידון: עיון מחדש באישורי יהדות שהושגו לכאורה במירמה – החובה והסמכות, 'מישפחה שנטמעה', 'סתירת הדין' – בידי מי ובאלו תנאים? פסק דין

] השתלשלות ההליכים עד להליך שלפנינו ההליכים בבית הדין הרבני במהדורה זו החלו ביום י"ח באדר ב' תשע"ו (28.3.16), עת הגישה [ש'] תביעת גירושין וכתובה נגד בעלה.

אך אם יימנע מבית הדין 'בכוח הזרוע' לברר את הספיקות שמתעוררים לפניהם, בין בזרוע ממש ובין בזרוע החוק או פסיקת בית המשפט, הרי שאז חלילה יחזור הדין המבואר במשנה בעדויות (פרק ח משנה ז) "עוד אחרת הייתה וקירבה בן ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב", דהיינו מישפחות המקורבים ונכנסים לכלל ישראל בכוח הזרוע על ידי שמונעים מבית הדין לברר את מעמדם.

ערעור על פסק הדין נדחה בפסק דין של בית הדין הגדול (בתיק 1066237/1, פסק דין מיום י"ד בכסלו תשע"ז – 14.12.16).

נוסיף ונאמר: בבג"ץ 359/66 (בנימין גיתיה נגד הרבנות הראשית והמועצה הדתית, ירושלים) נכתב שסמכותו וחובתו של רושם הנישואין לבדוק יהדותו של מגיש הבקשה לנישואין אם התעוררו לו ספקות ולא ניתן פסק דין של בית דין רבני בנושא זה. הוא הדין שבית הדין הרבני מחויב בדבר במקום שהתעוררו לו ספקות על יהדותו של אחד הצדדים – דבר המשליך על סמכותו – מוטל עליו תחילה לבדוק אם מיתקיים בפניו התנאי הראשון המקנה לבית הדין סמכות לידון בגירושין, דהיינו אם שני בני הזוג יהודים.

פסק דין זה יסדיר מעמדם של הצדדים ולא תוכל לצאת ממנו תקלה.

אך בבית דין שטעה בשקול הדעת, שאין אפשרות לדיין לחזור בו, גם בית הדין לא יוכל לחזור בו, שהרי מקור התקנה הוא דינא דגמרא ופסק השולחן ערוך ואין להרחיבה מעבר למה שפסקו הפוסקים, ולא אמרינן "אדעתא דהכי קיבלו עליהם הבאים לידון", שהרי אין בתקנה אלא מה שניתן לחזור בו על פי דין תורה ואדעתא דהכי באו לידון לפני בית הדין, ואין זה דומה ליכולת בית הדין הגדול לסתור את הדין שקיבלת הצדדים והציבור היא לקבל את פסק דינו של בית הדין לערעורים, אם יסתור את פסק דינו של בית הדין האיזורי, ואין כאן מקום להאריך.

...

ולגוף פסק הדין חומר הראיות תומך במסקנה בדבר אי־יהדות המערערות, מכל מקום אין בו די להתיר נישואין לכתחילה ללא גט לאחר שצלחנו את משוכות הסמכות העניינית והמקומית, לעניין המותב שידון בבירור יהדותה של [ש'], נעיין בטענות שטוענות המערערות לגופו של פסק הדין.

בחינת הדברים יכולה להיות גם על פי פניית אחד מבעלי הדין לעיון נוסף בפסק דינו של בית הדין לאור עובדות חדשות שהתגלו, וכאמור בתקנה קכ"ט לתקנות הדיון: "(1) בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעיינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם." אך דבר זה אינו שייך לנידון דידן, שהרי המערערת אינה רוצה שבית הדין בטבריה יחזור ויעיין בפסק דינו, שהרי החלטתו מקובלת עליה.

בכפוף לכל האמור, הערעור מתקבל.