ערעור על פסק דין בתביעה חוזית ועשיית עושר

ביום 21.8.16 ניתן פסק דין בת.א. 42398-10-12, במסגרתו הוכרע שעל חברת נאש רמות בע"מ (שבעלי מניותיה ומנהליה הם הנתבעים בתביעה שבכותרת) לשלם למשרד השיכון את סכום עשיית העושר שהפיקה מעבודות פיתוח שביצע המשרד.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, במסגרת ע"א 8244/16 בו נקבע כי התיק יוחזר לדיון בבית המשפט המחוזי, לצורך דיון בשלוש ראיות שהוגשו בהליך במחוזי, אשר ביהמ"ש העליון קבע שלא ניתנה להן היתייחסות כנדרש בפסק הדין.

כך גם בכתב התשובה לתגובת התובעת כותבים הנתבעים: "22. התובע הוא זה שבחר לנתק בין שני ההליכים: כך, בעוד שבתביעה נגד נאש הנתבעת היחידה הייתה החברה (קרי נאש) ועילות התביעה נגדה היו חוזיות ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט; הרי שבתביעה שבכותרת, נאש כלל לא נתבעת, והנתבעים הם בעלות המניות ונושאי תפקיד בחברה, כאשר התביעה עוסקת בהתנהלותם כבעלי תפקיד בחברה, ועילות התביעה הן מעולם דיני החברות.

...

סוף דבר אני דוחה את הבקשה לפסילת שופט.

אני דוחה את הבקשה להעביר את הדיון למחלקה הכלכלית של בית המשפט.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאותיה לרבות שכ"ט בסך כולל של 10,000 ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6042-07-19 צפריה-מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ נ' אופריין תחנות דלק בע"מ תיק חצוני: לפני כבוד השופטים יהודית שבח, סג"נ, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ מערער צפריה-מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אייל פלום משיבה אופריין תחנות דלק בע"מ ע"י ב"כ עו"ד משה הולנדר פסק דין

השופטת ש. יעקובוביץ: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' ס. הנשיא השופטת סיגל רסלר-זכאי) בת.א. 63331-03-16, אשר ניתן ביום 22.5.2019 ובגדרו התקבלה תביעה שכנגד, שהגישה המשיבה כנגד המערערת, להשבת דמי ההוון ששילמה לממ"י מעבר לתקופת שכירות המקרקעין מעם המערערת והאחרונה חויבה בתשלום סך של 756,299 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.4.2008.

החברה הכחישה בכתב הגנתה את ההפרות החוזיות שיוחסו לה וממילא את החוב הנטען, ובתביעה שכנגד שהגישה טענה כי המושב הוא "המפר ברגל גסה את הוראות ההסכם המחייבות אותו לחתום על בקשה להיתר בניה להגשה לרשויות התיכנון ומנצל, בחוסר תום לב, את העובדה שלא ניתן להגיש את התוכניות ללא חתימתו" וכי "לא עמד במחוייבותו להשיב את הסכום ששולם לממ"י (דמי ההוון - ש.י.)עבור התקופה ששולמה במקומו". בית המשפט התבקש "ליתן צו עשה לחתימה על מסמכים שנועדו להיתרי הבניה שנדרשים ... לצורך בניית חנות נוחות ופרגולה בתחנת הדלק" ולחייב את המושב בתשלום "מחצית דמי ההוון ששילמה" בעבור תקופת חכירה של 49 שנים (בעוד תקופת השכירות על פי ההסכם נקבעה ל- 25 שנים), זאת מכוח "הוראה מפורשת בחוזה ... והן על פי הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט" (ראו כתב ההגנה והתביעה שכנגד).

בין אם בחינת הסוגיה הצריכה הכרעה בעירעור נעשית במשקפיים של פרשנות, במובנה הצר, קרי: על פי אומד דעת הצדדים המשתקף מלשון ההסכם, ובין אם נעשית היא על דרך השלמה או פרשנות במובנה הרחב, יש להיתחקות אחר רצונם וכוונתם של הצדדים בזמן אמת, ולא בעת שהמושב הגיש נגד החברה תביעה לתשלום דמי השכירות החוזיים.

...

אף אני סבורה שיש לקבל את הערעור ולבטל את חיוב המושב לשאת ב49% מדמי ההיוון, לרבות ההוצאות שנפסקו .

יהודית שבח, שופטת, סג"נ התוצאה בדעת רוב השופטות שבח ויעקובוביץ, וכנגד דעתו החולקת של השופט אטדגי – הערעור מתקבל כך שחיובו של המערער לשלם למשיבה סך של 756,299 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמו גם לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 95,000 ₪ – בטל.

המשיבה תשלם למערער הוצאות ההליך בבית משפט קמא ובערעור בסך של 35,000 ₪.

כתב התביעה העקרי הוגש בעילה חוזית, עשיית עושר ולא במשפט, פירסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות, ולפיו התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 300,000 ₪ (לצרכי אגרה).

משהתקבלה התביעה, הוגש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי בחיפה ובאותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, בו נקבע, בין היתר, כדלקמן: פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית יבוטל, בית המשפט ימנה שמאי להערכת שווי הנכס כשהוא תפוס על ידי השוכרים – התובעים, למערער (מר רון סקר) תנתן זכות ראשונים לרכישת חלקו של החייב בנכס, שאם לא כן הוא יימכר לכל המרבה במחיר.

...

סיכום: לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה העיקרית נדחית בזאת.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, ובהתאם לכך על התובעים/נתבעים שכנגד – בני הזוג רועי ומיטל בן שמחון – לשלם לנתבעים/תובעים שכנגד – בני הזוג שרון וגלית סטלקול - סך של 40,265 ₪, נכון להיום (37,541 + 2,724).

כן ישלמו התובעים/נתבעים שכנגד לנתבעים/תובעים שכנגד מחצית מהוצאות האגרה ששולמה במסגרת התביעה שכנגד, עלות חוו"ד מומחה מטעמם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום ההוצאות הנ"ל ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי "בעת שקנה המערער לטענתו זכות נטענת להחזיק באותם מקרקעין, הוא ידע שאין הוא רוכש זכויות במקרקעין [...] תוך שהוא מודע שאין רישום בטבו, אין תשלום של דמי שכירות לרשות מוסמכת כלשהיא, וכי מעביר הזכות הוא בגדר של מחזיק בלבד באותו מבנה, מבלי שניתנה לו הרשות לעשות כן" (פסקה 10 לפסק הדין).

על פסק דין זה הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 20441-04-18 (מחוזי חיפה) י.ו. טירת הכרמל בע"מ נ' השוק של בבני ואח'; ע"א 20192-04-18 אופיר פדידה נ' י.ו. טירת הכרמל בע"מ (פורסם במאגרים; 2019)).

כב' השופט מזוז, בהסכמת כב' השופטת וילנר וכב' השופט קרא, ציין ש"בהערותינו הבהרנו בין היתר, כי הקביעה בפסק דין הפינוי לפיה ההוראות בשלושת המסמכים (התב"ע, המיכרז והסכם הפיתוח) בדבר פיצוי המפונים אינן מקנות למפונים עילת תביעה חוזית, אינה שוללת שימוש במסמכים אלה כראייה במסגרת עילות התביעה הנוספות של המפונים, וזאת לצד קביעות עובדתיות רלבאנטיות נוספות בפסק דין הפינוי, כנזכר לעיל.

לפיכך, אני סבור שגם ביחס לתביעה שכנגד שהגישה רמ"י יש תחולה מלאה לסעיף 2 לחוק עשיית עושר, ואין מקום לפסוק דמי שימוש בנסיבות החריגות והמיוחדות העולות ממקרה זה. התוצאה נוכח כל האמור, דין התביעה והתביעות שכנגד להדחות במלואן.

...

לפיכך, אני סבור שגם ביחס לתביעה שכנגד שהגישה רמ"י יש תחולה מלאה לסעיף 2 לחוק עשיית עושר, ואין מקום לפסוק דמי שימוש בנסיבות החריגות והמיוחדות העולות ממקרה זה. התוצאה נוכח כל האמור, דין התביעה והתביעות שכנגד להידחות במלואן.

ראשית, יש לקחת בחשבון שהתובע נדרש להתמודד עם שתי תביעות שכנגד, שלא נראה לי כי היה מקום להגישן.

בסופו של דבר הן נדחו, אך מאבקו היה ראוי.

בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 16425-12-23 ואכד נ' בסול תיק חצוני: לפני כבוד השופט ערפאת טאהא המערער אוסאמה ואכד ע"י ב"כ עו"ד טארק ז' אסכנדר המשיב סופיאן בסול פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט הבכיר סוהיל יוסף), שניתן ביום 14.9.2023, בגדריו דחה בית המשפט קמא תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיב.

כן טען המערער, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הוא לא כלל בכתב התביעה עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והפנה להגדרת מהות התביעה בכותרת, שם צוין "מהות התביעה: חוזית כספית, עשיית עושר שלא במשפט". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת העירעור ובנספחיה, בפסק דינו של בית המשפט קמא, וביתר המסמכים שבתיק קמא, נחה דעתי כי דין העירעור להדחות ללא צורך בקבלת תשובת המשיב לערעור, וזאת בגדרה של תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

...

כן טען המערער, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הוא לא כלל בכתב התביעה עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והפנה להגדרת מהות התביעה בכותרת, שם צוין "מהות התביעה: חוזית כספית, עשיית עושר שלא במשפט". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובנספחיה, בפסק דינו של בית המשפט קמא, וביתר המסמכים שבתיק קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות ללא צורך בקבלת תשובת המשיב לערעור, וזאת בגדרה של תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

טענה זו של המערער דינה להידחות.

סוף דבר, הערעור נדחה.