בבית המשפט העליון
רע"פ 7176/22
לפני:
כבוד השופט ח' כבוב
המבקש:
עלי זיד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' בולוס) בעפ"ת 37215-07-22 מיום 15.09.2022
בשם המבקש:
עו"ד סארי עבוד
][]החלטה
בהיתחשב במכלול השיקולים, הוטלו על הנאשם העונשים הבאים: קנס בסך 1,000 ש"ח; פסילה מלנהוג, מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 36 חודשים בפועל וכן הפעלה במצטבר של פסילה קודמת בע"פי 10988-06-19, כך שהסך הכל המבקש ירצה 42 חודשי פסילה בפועל; פסילה על-תנאי מלנהוג, מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים, למשך 3 שנים, לבל יעבור מי מאותן עבירות בהן הורשע, או עבירה אחרת המפורטת בתוספת הראשונה או השנייה לתפקודה; מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, או נהיגה בזמן פסילה; 7 חודשי מאסר בפועל והפעלת המאסר המותנה שהוטל על המבקש בעפ"י 10988-06-19 באופן שארבעה חודשים ירוצו במצטבר, וכן הורה על הפסקת יתרת עבודות השרות בעפ"י 10988-06-19, תוך שנקבע כי חודש אחד מהיתרה ירוצה במצטבר - ובסה"כ 12 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, בנכוי ימי מעצר.
המבקש סרב להשלים עם העונש שנגזר עליו, וערער לבית המשפט המחוזי אשר דחה את עירעורו באחת, בציינו כי "אני סבור כי ערעור זה חסר כל בסיס ודינו דחייה". לא זו אף זו, קבע בית המשפט המחוזי כי: "חסד עשה בימ"ש קמא עם [המבקש] משראה להפעיל את המאסר המותנה אך בחלקו במצטבר (4 חודשים). במקרה זה לא נימצאו טעמים מיוחדים שיצדיקו סטייה מהכלל, לפיו מאסר מותנה יש להפעיל במצטבר, מה גם שבהליך הקודם הופעל מאסר מותנה שהיה בר הפעלה באופן מלא בחופף. צדק בימ"ש קמא משקבע כי חפיפה מלאה של המאסר המותנה במקרה זה אינה ראויה ומשדרת מסר שגוי ומטעה. נוסף לכל האמור לעיל, עברו התעבורתי של [המבקש] הוא מכביד ביותר, הכולל 23 הרשעות קודמות ועבירות תעבורה, לרבות 2 הרשעות של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וגם נהיגה בפסילה – מכל האמור המסקנה המתקבלת היא כי העונש אותו הטיל בימ"ש קמא במקרה זה הנו בהחלט מאוזן ואף מקל עם [המבקש]".
לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי נידרש אף לטענת המבקש בכל הנוגע לאופן ריצוי עונשו, וקבע כי: "אין לקבל את טענת [המבקש] כי הפנייתו לממונה על עבודות השרות פיתחה בליבו ציפייה כי עונש המאסר ירוצה בעבודות שירות. בהקשר זה אדגיש כי בימ"ש קמא, בהחלטתו מיום 8/5/22, ציין באופן מפורש כי אין בהזמנת חוות דעת מאת הממונה כדי ללמד על העונשים שייגזרו על הנאשם בסופו של דבר. מכאן טענתו של [המבקש] בהקשר זה, אין לה על מה לסמוך. גם לא ראיתי הצדקה במקרה זה להפנות את עניינו של [המבקש] לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן. כפי שניתן להתרשם מעיון בגזה"ד, מלוא הנסיבות האישיות של [המבקש] הובאו בפני בימ"ש קמא, אשר נתן להן משקל רב במלאכת קביעת העונש. אף יתרה מכך, אני לא סבור כי במקרה זה קיימת תכלית מאחורי הפניית [המבקש] לקבלת תסקיר, וזאת מהטעם ש[המבקש] לא הצביע על תחילתו או על התכנותו של הליך שקומי כלשהוא. חזוק נוסף למסקנתי זו אני גם מוצא בכך שבמקרה זה לא ניתן להמנע מהשתת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח נוכח עברו התעבורתי של [המבקש], העובדה שביצע את העבירה כשהוא מרצה עבודות שירות בגין עבירה דומה וגם בשל העובדה שקיים לחובתו מאסר מותנה בר הפעלה".
ברם, המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפניי.
בגדרה, שב ומעלה המבקש טענות שנדחו על-ידי שתי הערכאות דלמטה, תוך שהוא טוען כי "אי קבלת בקשה זו ורשות ערעור במקרה הספציפי שלו מהוה פגיעה קשה בזכותו להליך הוגן ועשיית צדק, וכן, במוסד שנקרא הליך שקום". כמו כן טוען המערער ביחס לאמת המידה המקובלת, לבחינת בקשת רשות לערער בגילגול שלישי בהליך פלילי, כי לשיטתו: "לאור השינויים ולאור הקונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי וחוקי היסוד, אין עוד כל מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בהליך האזרחי ב- ר"ע 103/82 חניון חיפה, הנ"ל, כאשר הלכה זו פוגעת באופן קשה בזכותו של המבקש להשיג על חומרת העונש, במיוחד כאשר קופחה זכותו של המבקש ונמנעה ממנו היזדמנות שנייה לחיים נורמאטיביים במיוחד שלא זכה אף פעם בהליך שקום".
לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור ונספחיה, ובכללם ההחלטות בהליכים הקודמים, וכן חוות דעת הממונה על עבודות השרות שהוגשה לבית המשפט לתעבורה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.
...
לאחר ששמע טיעונים לעונש ונתן דעתו לוותק הנהיגה של המבקש; לעברו התעבורתי הכולל 23 עבירות קודמות; ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבות חייו של המבקש; כמו גם למדיניות הענישה הנוהגת ומתחם הענישה בגין העבירות מושא כתב האישום, ומבלי שנעלמה מעיניו התנהלות המבקש בריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות שהוטל עליו בגין עבירות דומות, מצא בית המשפט שלא לסטות ממתחם העונש ההולם לחומרא או לקולא.
כן מצא הוא ש"אין לאפשר [למבקש] הזדמנות נוספת לרצות מאסרו בדרך של עבודת שירות, אם בגלל שהעונש שיוטל בסופו של יום ארוך מהתקופה אותה ניתן לרצות בדרך של עבודת שירות ועיקר משום שאין שום סיבה לאפשר [למבקש], שרמס ברגל גסה את האמון שניתן בו ובמהלך עבודות שירות בתיק קודם ביצע את אותה עבירה פעם נוספת".
המבקש סירב להשלים עם העונש שנגזר עליו, וערער לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו באחת, בציינו כי "אני סבור כי ערעור זה חסר כל בסיס ודינו דחייה". לא זו אף זו, קבע בית המשפט המחוזי כי: "חסד עשה בימ"ש קמא עם [המבקש] משראה להפעיל את המאסר המותנה אך בחלקו במצטבר (4 חודשים). במקרה זה לא נמצאו טעמים מיוחדים שיצדיקו סטייה מהכלל, לפיו מאסר מותנה יש להפעיל במצטבר, מה גם שבהליך הקודם הופעל מאסר מותנה שהיה בר הפעלה באופן מלא בחופף. צדק בימ"ש קמא משקבע כי חפיפה מלאה של המאסר המותנה במקרה זה אינה ראויה ומשדרת מסר שגוי ומטעה. נוסף לכל האמור לעיל, עברו התעבורתי של [המבקש] הוא מכביד ביותר, הכולל 23 הרשעות קודמות ועבירות תעבורה, לרבות 2 הרשעות של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וגם נהיגה בפסילה – מכל האמור המסקנה המתקבלת היא כי העונש אותו הטיל בימ"ש קמא במקרה זה הינו בהחלט מאוזן ואף מקל עם [המבקש]".
לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי נדרש אף לטענת המבקש בכל הנוגע לאופן ריצוי עונשו, וקבע כי: "אין לקבל את טענת [המבקש] כי הפנייתו לממונה על עבודות השירות פיתחה בלבו ציפייה כי עונש המאסר ירוצה בעבודות שירות. בהקשר זה אדגיש כי בימ"ש קמא, בהחלטתו מיום 8/5/22, ציין באופן מפורש כי אין בהזמנת חוות דעת מאת הממונה כדי ללמד על העונשים שייגזרו על הנאשם בסופו של דבר. מכאן טענתו של [המבקש] בהקשר זה, אין לה על מה לסמוך. גם לא ראיתי הצדקה במקרה זה להפנות את עניינו של [המבקש] לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן. כפי שניתן להתרשם מעיון בגזה"ד, מלוא הנסיבות האישיות של [המבקש] הובאו בפני בימ"ש קמא, אשר נתן להן משקל רב במלאכת קביעת העונש. אף יתרה מכך, אני לא סבור כי במקרה זה קיימת תכלית מאחורי הפניית [המבקש] לקבלת תסקיר, וזאת מהטעם ש[המבקש] לא הצביע על תחילתו או על היתכנותו של הליך שיקומי כלשהו. חיזוק נוסף למסקנתי זו אני גם מוצא בכך שבמקרה זה לא ניתן להימנע מהשתת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח נוכח עברו התעבורתי של [המבקש], העובדה שביצע את העבירה כשהוא מרצה עבודות שירות בגין עבירה דומה וגם בשל העובדה שקיים לחובתו מאסר מותנה בר הפעלה".
ברם, המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפניי.
בגדרה, שב ומעלה המבקש טענות שנדחו על-ידי שתי הערכאות דלמטה, תוך שהוא טוען כי "אי קבלת בקשה זו ורשות ערעור במקרה הספציפי שלו מהווה פגיעה קשה בזכותו להליך הוגן ועשיית צדק, וכן, במוסד שנקרא הליך שיקום". כמו כן טוען המערער ביחס לאמת המידה המקובלת, לבחינת בקשת רשות לערער בגלגול שלישי בהליך פלילי, כי לשיטתו: "לאור השינויים ולאור הקונסטיטוציונליזציה של ההליך הפלילי וחוקי היסוד, אין עוד כל מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בהליך האזרחי ב- ר"ע 103/82 חניון חיפה, הנ"ל, כאשר הלכה זו פוגעת באופן קשה בזכותו של המבקש להשיג על חומרת העונש, במיוחד כאשר קופחה זכותו של המבקש ונמנעה ממנו הזדמנות שנייה לחיים נורמטיביים במיוחד שלא זכה אף פעם בהליך שיקום".
לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור ונספחיה, ובכללם ההחלטות בהליכים הקודמים, וכן חוות דעת הממונה על עבודות השירות שהוגשה לבית המשפט לתעבורה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.
הבקשה נדחית אפוא וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצדה.
