בשם המבקשת:
עו"ד ליעד ורצהיזר
בשם המשיב:
עו"ד שחר אגמון
][]פסק-דין
]השופט נ' סולברג:
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 29.11.2022, בע"א 33654-05-22 (השופט א' שוורץ – סג"נ), שבגדרו היתקבל ערעור המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בפתח תקווה, מיום 23.3.2022, בת"א 24312-01-21 (השופטת נ' מימון שעשוע).
בתגובתה, מסרה העמותה את הדברים הבאים:
"מיקי זוהר הוא חייל בכיר באירגון הפשע של נתניהו שלא מפסיק להסית ולשקר. ההשוואה בין הימין האמריקאי האלים למפגינים שומרי חוק מופרעת אפילו בסטאנדארטים המעוותים של טופז לוק. המפגינים מעולם לא ניסו לפרוץ למעון, אך נראה שהעיסוק האובססיבי של מכונת התעמולה של בלפור בהפגנות הולידו שיא חדש של הזיה ופייק ניוז. ביבי, לא יעזרו ההסתה והשקרים. אנחנו נחושים ולא נעצור עד שתלך".
נוכח הדברים שנכתבו בתגובה, ביום 13.1.2021, הגיש זוהר לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה כספית בעילת לשון הרע, נגד העמותה, בגדרה עתר לקבלת כפל פיצוי סטאטוטורי, בסך של 140,000 ₪.
בתוך כך, נטען על-ידו, כי לא נפל רבב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכי אין כל עילה להתערבותנו בו. לשיטתו, "האמירות הבוטות והגסות" שפירסמה לגביו העמותה, "נוגעות כולן לאופיו (הנטען) [...]: דמוית מאפיוזית ומסוכנת אשר כל עיסוקה בפלילים, אשר שומה לכלוא אותה מאחורי סורג ובריח ואשר קיים הכרח מיידי להרחיקה מכל תפקיד, יהא אשר יהא"; זאת, "מתוך מטרה נפסדת לפגוע באופן קשה וחמור ככל שניתן בשמו הטוב [...] להכפיש[ו], לביישו ולהטיל דופי חמור ביושרו ובמקצועיותו". דברים אלה, לגישת זוהר, "עולים במובהק כדי לשון הרע כמובנו בחוק". עוד טוען זוהר, כי קביעה הפוכה, שלפיה פירסום כאמור אינו מקים חבות בלשון הרע – אחריתה מי ישורנה, עד כי "מי לידינו יתקע כף כי אמירות [כ]אלה לא תשמענה, למשל, גם כלפי נציגי מערכת המשפט".
אשר לפסיקה שבה נקבע כי בתביעות לשון הרע המוגשות על-ידי אישי ציבור, גובר המשקל שניתן לחופש הביטוי – פסיקה שעליה נסמכה העמותה כאמור – טוען זוהר כי גם בפסקי דין אלה שבו והבהירו בתי המשפט כי אותו איזון 'מיוחד', אינו מנביע את המסקנה כי שמו הטוב של איש הציבור יהיה למרמס, כך שניתן יהיה לחרפו ולגדפו ביד חופשית, ולצאת 'פטור בלא כלום'; מכאן, שבהחלט ישנם פרסומים ואמירות שיהיה בהם כדי להקים חבות בלשון הרע, אף כאשר הם מופנים כלפי איש ציבור.
...
הסעיף מלמדנו אפוא, כי אין לאפשר למפרסם להסתופף תחת צילה של אחת מן ההגנות המעוגנות בסעיף 15, כאשר כוונתו בפרסום היתה לגרום נזק מופרז, החורג מתכליותיו של סעיף 15 – מעין 'נבל ברשות התורה'.
אשר על כן, עניין לנו בפוטנציאל פגיעה פחוּת, באופן יחסי, ויש בכך, בנסיבות המקרה, כדי להטות למסקנה שלפיה אין מדובר בכוונה ובפוטנציאל פגיעה היוצאים מגדר הסביר, כך שיביאו לשלילת תום ליבה של העמותה, על-פי הוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק.
אכן, מקובלת עלי טענתו העקרונית של זוהר, שלפיה אף אם באמתחתו פרסומים חריפים – אין בדבר כדי 'להתיר את דמו' (ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, עמוד 209, והשוו: עניין הרציקוביץ', עמוד 571).
סוף דבר: הפרסום שעל הפרק – אינו עדין, לשון המעטה; יש להצר על הצגתם של ביטויים סרי טעם ומוקצנים מעין אלה בשיח הציבורי; רחוק אני גם מלזלזל בתחושות הכעס והעלבון שככל הנראה התעוררו אצל זוהר, לשמע תגובתה של העמותה.
