פתח דבר:
לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, (כב' השופט א. רובס), אשר ניתן ביום 9.2.20, בת"א 46122-04-17, להלן – "פסק הדין").
הרכב היה מבוטח אצל המשיבה בביטוח מקיף בשל נזקים שיגרמו לו.
בית משפט השלום הנכבד כתב בפתח פסק דינו כי הנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף בגין:
" ... ארוע גניבה, תאונה, אובדן כללי ו/או מעשה זדון" – ראו סעיף 2 וסעיף 9 לפסק הדין.
אומנם שביחס לסתירה שמצא בגירסה זו קבע בית משפט השלום כי:
" אם היתה זו הסתירה היחידה בגירסתו, לא הייתי מיחס לה חשיבות מיוחדת .... ".
בשלב זה, עבר בית משפט השלום לידון בגירסת המערער במישטרה, שם השיב לשאלה במי הוא – המערער, חושד, ועל כך השיב, כי הוא:
" ... חושד שייתכן שזה קשור לבת הזוג הקודמת שלי שמה ..... מאחר ויש בינינו כעת תלונות הדדיות על אלמ"ב והיא מסתובבת עם אנשים עבריינים ולפני מספר ימים עשו לי גם נזק בצמיגים של אותו רכב.",
כשבהמשך, היתייחס בית משפט השלום לשאלת הנזק שניגרם לרכב ומועד גילויו על ידי המערער – ראו עמ' 8 – 9 לפסק הדין, כשבסוף סעיף 19 כתב:
" התובע לא נתן .... הסבר וכל שכן, הסבר המניח את הדעת, והתהייה בעיניין זה מטילה צל כבד על גירסתו ועל ההסבר שנתן לכך שהחנה את המשאית, שלא כהרגלו, בחניון ברחוב רטנר".
בית משפט השלום הנכבד עבר לידון בגירסת המערער בהקשר לנסיעתו לתחנת הדלק והמשך פעולותיו – סעיף 20 – עמ' 9 לפסק הדין, תוך שהוא מביא את הנטען בכתב התביעה, בעדותו בפני חוקר המשיבה והפנה לסתירות שם. אינני רואה צורך בפירוט יתר בעיניין זה, ואף ציין כי מפלט השיחות של המערער לא נמצאה שיחה יוצאת למר ביטון מאיר המשמש כמנהל סניף חברת פרו טייר של רשת צמיגי נעמן או לגרר כלשהוא.
בית משפט השלום הנכבד הפך את נטלי ההוכחה משקבע כי היה על המערער להוכיח הארוע הבטוחי ובכך לא עמד, מסקנה זו לא יכולה לעמוד, הואיל ומסקנה זו עומדת בסתירה לקביעה אחרת של בית משפט השלום הנכבד אשר קבע בראשית פסק דינו כמצוטט לעיל, שם כתב בית משפט השלום הנכבד, כי אין מחלוקת שהרכב הוצת במועד מסוים – בתקופת הביטוח, וכי לא נמצאה ראיה שהיה בה כדי להוביל למסקנה שהשריפה נגרמה מכשל חשמלי, משכך, בין אם המדובר היה בהצתה מכוונת או בגורם אחר בלתי ידוע, היה על בית המשפט השלום הנכבד לבחון אם עלה בידי המשיבה להוכיח כי הארוע הבטוחי נגרם על ידי המערער או מי מטעמו או האם עלה בידי המשיבה להוכיח את יסודות סעיף 25 לחוק וכי בפועל הוא לא יכל להגיע למסקנה זו, כי הרי בפי המשיבה לא הייתה גרסה כלשהיא כפי שהוא קבע – ראו סיפא של עמ' 3 לעיל.
...
הואיל ומוסכם על הצדדים ששווי הרכב נכון ליום אירוע מקרה הביטוח הוא 75,077 ₪, אני מחליט לחייב את המשיבה לשלם למערער את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשם כחוק מיום אירוע מקרה ביטוח ועד התשלום המלא והסופי.ביחס לתביעת המערער בראש הנזק של עוגמת הנפש, לא מצאתי לחייב את המשיבה בתשלומו.
הדבר לא הוכח, לעניין זה המערער לא טען ומה גם שהסכום לא נראה לי סביר בנסיבות העניין.
הואיל והערעור התקבל, אני מחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט בשתי הערכאות וכן שכ"ט עו"ד ( בהקשר לשתי הערכאות), בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון להיום.
