ערעור על פיצוי לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות

בשאלה העקרונית הנוגעת לקיומה של עילת תביעה למי שניפגע מאופן ביצוע פרויקט תשתית כנגד מבצעי הפרויקט וכנגד הערייה היוזמת קבע בית המשפט העליון שאין לחסום תביעות כאמור: "באשר למטרדים שנגרמו בעת סלילת הכביש, הצדק עם בית המשפט המחוזי כי ניתן עקרונית לפצות את המערערים בגין ראש נזק זה. כאמור לעיל, אין מדובר בנזק הנובע במישרין מן התכנית, אלא במטרדים אירעיים שנגרמו בתקופת הוצאתה של התכנית אל הפועל. מטרדים אלו אינם זהים למטרדים שהתכנית יוצרת ואשר בגינם מוענק הפצוי מכוח סעיף 197, וממילא אין זהות בין התביעה מכוח סעיף זה ותביעת הפצוי בגין מטרדים אלו. באשר למערערים שלא היו זכאים להגיש תביעה מכוח סעיף 197, הרי שלאור העובדה שמערערים אלו אינם באים בשערי הסעיף כלל, אין לשלול מהם לחלוטין את זכות התביעה הנזיקית, בין אם היא מבוססת על עוולת המיטרד, קל וחומר אם היא מבוססת על עוולת רשלנות." (רע"א 6483/15 ‏נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' רות קטן ו- 56 אח'‏ (2.8.16)) וכן ר' החלטה מיום 29.7.15 בת"א (מח' ת"א) 48848-07-15 אוליב קרליבך בע"מ ו-22 אח' נ' נת"ע - נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ, אשר אושרה ברע"א 5267/15 אוליב קרליבך בע"מ ואח' נ' נת"ע בע"מ, וכן החלטה בבקשה לסילוק על הסף מיום 19.10.16, ובנוסף ת"א (מחוזי ת"א) 9310-09-16 בר בריאות ואח' נ' נת"ע - נתיבי תחבורה ערוניים להסעת המונים בע"מ (נבו 12.06.2018)‏‏.

אולם ייתכן שהגיעה העת לקבוע את זכותו גם של מי שאינו זכאי לפצוי על פי סעיף זה, במסגרת דיני הנזיקין הכלליים (ר' 6483/15, שנזכר לעיל).

עד כה טרם נפסקה הלכה בעיניין חובת הרשות לפצות הפרט בלא אשם מצידה, משום שהטענה לא הועלתה על ידי הניזוקים, ו/או משום שהניזוקים קיבלו פיצוי במסגרת אחרת (בין על פי ס' 197 לחוק התיכנון והבניה, בין על פי החוק ליישום תכנית ההיתנתקות, ובין במסגרת פשרה פרטנית).

...

אמנם, התובע לא החזיק ברישיון עסק תקף למועד תחילת העבודות, אולם שוכנעתי שעיכוב בהוצאות רישיון העסק נבע מהעובדה שעל פי נהלי העיריה לא ניתן לקבל רישיון לעסק לפני תחילת הפעלתו, ועקב הסגרים התכופים והאטת הפעילות במשק בשל משבר הקורונה, במועד תחילת העבודות בפרויקט התובע לא החזיק ברישיון תקף.

לסיכום, כאמור לעיל, אני סבורה שעל הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובע בגין מקצת נזקיו, וזאת עקב אופן ביצוע הפרויקט, ואופן החסימה של הכניסה לבית העסק.

בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום התביעה, אני סבורה שנכון וראוי לפצות את התובע בסכום של 16,000 ₪.

בפיסקה 32 לפסק הדין בעיניין ישועה, נפסק כי: "על רקע האמור עד כה, טענתם של המערערים כי ניתן היה לחשב את שיעור הפיצויים בדרך שונה מדרך החישוב שנקבעה בחוק יישום תוכנית ההיתנתקות – אינה מספקת. למצער, לצורך גיבושה של עילת תביעה חוקתית, נידרש היה להוכיח כי הסדרי הפיצויים הנוגעים לעסקים בחוק יישום ההיתנתקות לקויים מיסודם, במובן זה שהם נסמכים על עקרונות יסוד בלתי סבירים או שאינם מפצים בגין ראשי נזק שמן הראוי היה לפצות בגינם. זאת, באופן שנוצר פער משמעותי בין הפצוי הניתן מכוח החוק לבין השווי הנטען של העסק". בת.א. (מחוזי ת"א) 34043-11-09 עיצוב ארז בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.9.2017) (להלן: "עניין עיצוב ארז"), הוסבר כי דברי בית המשפט בפיסקה 32 לפסק הדין בעיניין ישועה, מכוונים למקרים בהם מוכח שההסדר הסטאטוטורי הכללי (שחוקק בעקבות מעשה שילטוני נטול אשם) – פגום מיסודו, במובן זה שהוא נסמך על "... עקרונות יסוד בלתי סבירים או שאינו מפצה על ראשי נזק שמן הראוי לפצות בגינם", או אז יכול ותקום לנפגע עילת תביעה חוקתית למניעת הפגיעה.

הגשת תביעה לועדת הזכאות היא דרך המלך לקבלת פיצוי על פי חוק יישום תכנית ההיתנתקות, וסעיף 11 שבו מורה לועדת הזכאות לפסוק פיצוי על פי הוראות החוק, בלא שהוקנה לה שיקול דעת לסטות מהן.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

ככלל, מקום בו נדחית תביעה, יישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד.

לאור האמור לעיל, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה לא מצאתי להשית הוצאות על התובעת, ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ההליך בפני ועדות זכאות מוגדר בפרק ב' לחוק, לפיו: ועדת זכאות מוסמכת לקבוע את זכאותו של תובע לפיצויים, את הקף הזכאות לפי החוק ואת גובה הפצוי המגיע לו,[footnoteRef:6] תביעה יש להגיש לועדת זכאות,[footnoteRef:7] ערעור על החלטת ועדת זכאות ניתן להגיש לבית משפט השלום בירושלים[footnoteRef:8] וערעור על החלטת בית משפט השלום ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים.

] "מימוש הפצוי לפי החוק נעשה באמצעות פנייה לועדת זכאות, שעל החלטתה ניתן לערער לבית משפט השלום (סעיף 17 לחוק). על פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לערער לבית המשפט המחוזי (סעיף 18 לחוק). ועדה מיוחדת רשאית להגדיל את הפצוי במקרים יוצאי דופן (לשיקול-דעתה של הוועדה המיוחדת, ראו: עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההיתנתקות (16.5.2012) (להלן: עניין כליף)), ועל החלטתה ניתן לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיפים 137(ד)-137(ד1) לחוק)." וכן עע"מ 8558/13:[footnoteRef:53] [53: עע"מ 8558/13 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות נ' גולדשמיט, 24.3.15.

...

התובעים טענו טענות שונות בקשר להסכם נווה ים והתאמתו לצרכיהם, אך אין מחלוקת שבסופו של דבר ההסכם לא יצא לפועל.

] אני סבור שהתובעים אינם יכולים להסתמך על הצעת המבקר, מהנימוקים הבאים: הצעת המבקר נמסרה במסגרת הליך גישור ולא התגבשה לכדי הסכם,[footnoteRef:59] לכן התובעים אינם רשאים להשתמש בה כראיה בהליך.

התוצאה נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה שדין התביעה להימחק על הסף.

בהתחשב בנסיבות התובעים, ישלמו הם הוצאות למבקשות בסכום מופחת של 25,000 ₪.

פסק דין בעירעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 6.4.2022, (כב' סגן הנשיא מ' בורשטיין) שבמסגרת ערעור על החלטת המשיבה מיום 18.10.07, דחה את טענות המערערים (ו"ע 172/07).

לגופה של מחלוקת, על הפרק פיצויים שנקבעו, לבחירת המערערים, במסלול השומה הפרטנית על פי סעיף 37 לחוק יישום תכנית ההיתנתקות, תשס"ה - 2005 (להלן – "החוק").

ב"כ המערערים נקט בטענות יצירתיות רבות במטרה לנסות לעקוף זאת, החל מטענתו לשמאי מכריע, שצריך היה בית משפט קמא לשקול את מינויו, וזאת, למרות שעל שמאי מכריע, בהליכים על פי החוק, מעולם, עד היום, עוד לא שמענו, וכלה במאמץ לאמץ לעניינו של החוק, פרשנותו ויישומו, אנאלוגיה מדיני ההפקעה, אך לטענות מקוריות אלה, אין עוד כל מקום.

...

סוף דבר, המתכונת להכרעה בתביעות זכאים, מבוססת על החוק, ועל פסיקה שהתגבשה במהלך השנים.

נחה דעתי שעשתה המשיבה כברת דרך ניכרת לקראתם, גם אם במגבלות החוק, ומתוך חובתה להימנע מחריגה מכללי השוויון בינם לבין האחרים, וגם אם היו הצעותיה נמוכות מכפי רצונם של המערערים: עמדת המשיבה, שאושרה גם על ידי בית משפט קמא, אינה מגלה עילה להתערבות.

משכך, דין הערעור לדחיה; באופן קיצוני לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.

אמנם אין עסקינן בדיני המס, כפי שמבחן זה מכוון אליהם, אך דיון בהקש זה מתבקש בסוגיה זו. הסבר למבחן מרכז החיים ניתן לראות בו"ע (שלום ירושלים) 138/05 גבריאל סלוק נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההיתנתקות (נבו 28.08.2006)‏‏ "השמוש במונח "מרכז חיים" איננו נחלתה של החקיקה בלבד.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעיניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להיתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמלית של החוק".

התייצבותו למשימה זו ראויה להערכה ומן ההיגיון והשכל הישר שאין להעניש את העורר בדבר חוסר ידיעתו כי יקום חוק שיסדיר את מעמד הנכים הזכאים לפיצויים מטעם המדינה, אשר לעתיד ימנע ממנו הכרה כנכה לפי החוק.

...

סיכום: מכל האמור לעיל, ולאחר דיון מקיף בנושא, אני נוטה לקבל את העמדה כי דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון.

לפיכך, אני מורה על הכרתו של העורר כנכה על פי סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק".