ערעור על פינוי דיור ציבורי בהסכמה

בעקבות החלטות הועדה, הגישו המבקשים ביום 22.9.2014 את עתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובה ביקשו כי המבקשת 2 תוכר כדיירת ממשיכה לה זכויות לגור בדירה, ולחלופין כי ייקבע שלמבקשים זכות לרכוש את הדירה במסגרת מבצע "מכר דירה" בסכום של 90,000 ש"ח, כפי שלטענתם סוכם עם המשיבים לפני שהאחרונים חזרו בהן מהסיכום באופן חד-צדדי.

כמו כן, הם טוענים כי האנטרס של המשיבים בפנוי - מתן דיור צבורי לאלו המוכרים כזכאים לכך – הוא בעל משקל מצומצם, משום שהדירה ממוקמת בשכונה מוכת פשע, ועל כן לא יהיה לה ביקוש בקרב הזכאים לדיור צבורי.

עם זאת, אין לומר שפסק דין המורה על פינוי בעל דין מדירת מגוריו הוא פסק דין שחלה עליו חזקת "עיכוב ביצוע אוטומאטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין לפינוי מדירת מגורים, במקרה בו סכויי העירעור נמוכים מאוד ומטים את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות (וראו: ע"א 1796/14 חלילה נ' נפתלי נשר, עו"ד, פסקה 11 והאסמכתאות שם (17.4.2014)).

...

מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

במקרה שלפניי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי סיכויי הערעור הם נמוכים, במידה המאזנת את נטייתו הראשונית של מאזן הנוחות – הנובעת משכך שמדובר בדירת מגורים – וזאת משום שקביעותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים אותן המותקפות בערעור מבוססות ומנומקות.

משכך, אני סבור כי אף מאזן הנוחות בנסיבות העניין שלפניי אינו נוטה לטובתם של המבקשים, באותה מידה כמו במקרה טיפוסי של פינוי דירת מגורים.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית, אך יחד עם זאת, וכאמור לעיל, המועד לביצוע צו פינוי המבקשים מהדירה יהיה ביום 25.12.2015.

אף לאחר אירועים אלה לא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, ובסוף שנת 2011 שלחה חלמיש למערערת דרישת פינוי נוספת, וכן התראה על חוב בטרם נקיטת הליכים משפטיים.

חלמיש ומשרד השיכון טענו בפנינו כי נוהל פינוי-בינוי אינו חל כלל על המערערת, משום שהוא מתנה את הזכות לחזור לדירה החדשה או לבחור בחלופת דיור אחרת בכך שהדייר התגורר בדירה כדין, ואילו המערערת לא קיימה תנאי יסודי זה. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם הזכות הבסיסית לחזרה לדירה החדשה מותנית בכך שהדייר התגורר בדירה הקודמת "כדין", אולם קביעה זו חייבת להיות תוצאה של היתדיינות הוגנת בין הצדדים ולא של קביעה חד-צדדית של החברה המשכנת (למעט, למשל, מקרים מובהקים של פלישה לדיור צבורי שבהם ברי כי מלכתחילה אין לפולש כל זכות בדירה).

...

מהלכה למעשה – הפתרון הראוי בנסיבות העניין בסיכומו של דבר, בהתחשב במכלול הנסיבות המורכבות של מקרה זה, ומתוך רצון להביא את הסכסוך ארוך השנים בין הצדדים לכדי סיום, אני סבורה כי האיזון הנכון בין השיקולים השונים בעת הזו יתבטא בכך שההחלטה שלא לאפשר למערערת לשוב ולהתגורר בדירה החדשה תעמוד על כנה, אולם ההחלטה על שלילה מוחלטת של זכאותה לדיור ציבורי תבוטל.

סוף דבר: אציע לחברותיי לדחות את הערעור בע"א 8153/16 ולקבל חלקית את הערעור בעע"ם 2414/17 כאמור בפסקה 72 לעיל.

ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם חברתי השופטת ד' ברק-ארז כי דין הערעור האזרחי להידחות.

רקע עובדתי הרקע העובדתי הובא במסגרת החלטת הפינוי, ומאחר שזו הפכה חלוטה עם דחיית העירעור, אביא את עקרי העובדות על יסוד קביעותיה העובדתיות של חברתי, כב' השופטת ביבי: התובעת היא הבעלים הרשום של דירה מספר 7 בקומה שנייה, כניסה ב', ברח' הבושם 74 בתל אביב, הידועה כחלק מחלקה 123 בגוש 6137 (להלן: "הדירה") והמנוהלת על ידי חלמיש -חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ (להלן: "חלמיש").

ביום 27.11.2008 הגישה חלמיש תביעה נגד הנתבע לסילוק יד. במסגרת תביעה זו, הושגה הסכמה שלפיה חלמיש תביא את עניינו של הנתבע לבחינת הגורמים המוסמכים להכיר בזכאות לפי חוק הדיור הצבורי, ועל כן נמחקה התובענה שם בהסכמה.

הנתבע לא השלים עם פסיקת בית המשפט לעניינים מינהליים, והגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים לבית המשפט העליון (עע"ם 3351/13).

...

לעניין דמי השכירות הראויים, אני סבור שהצדק עם הנתבע, שלא ניתן להסתמך על ספרי התובעת כשהם לעצמם על מנת להוכיח את דמי השכירות הראויים.

אולם בהעדר אלה, אני סבור שלא ניתן להסתמך על ספרי התובעת לבדה להוכחת דמי השימוש הראויים.

התביעה מתקבלת אפוא במלואה, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 307,680 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ביחס לכל תשלום ותשלום החל מהמועד שנועד לתשלומו.

בבית המשפט העליון בר"ם 5491/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: מרדכי מונסונגו נ ג ד המשיבים: 1. משרד הבינוי והשיכון 2. עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מרים לומפ) בעת"ם 8377-08-21 מיום 9.8.2021 בשם המבקש: עו"ד ארז בר-צבי ][]החלטה

הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מרים לומפ) שלא להעתר לבקשת המבקש למתן צו ביניים שיעכב את פינויו מדירה בה הוא מתגורר – שמיועדת לדיור צבורי – עד להכרעה בעתירה (להלן: הדירה).

במסגרת הליך הפינוי הגיעו הצדדים להסכמה כי תנתן למבקש שהות להגיש עתירה על ההחלטה המינהלית משנת 2015, וכי בהתאם לתוצאת העתירה, יוכרע גם הליך הפינוי.

...

הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ח' מרים לומפ) שלא להיעתר לבקשת המבקש למתן צו ביניים שיעכב את פינויו מדירה בה הוא מתגורר – שמיועדת לדיור ציבורי – עד להכרעה בעתירה (להלן: הדירה).

משאלה הם פני הדברים, ובלא שאני נדרש לסיכויי ההליך העיקרי, בקשת הרשות לערער נדחית אפוא.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' וינשל) מיום 27.7.22, בת"א 12406-07-19, בגדריו נדחתה תביעת המערערת להורות על פינויו של המשיב מדירה ציבורית בה התגורר אביו טרם מעברו לדיור סיעודי.

הכל מסכימים כי גם כאשר מתקיימים תנאי סעיף 70(א) לחוק ההסדרים, יש לעמוד גם בתנאי הקבוע בסעיף 3(א) לחוק טרם תקונו, בדבר דרישת מגורים בדירה במשך שלוש שנים טרם פטירת הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי.

...

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.

לאור התוצאה הנ"ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.