במסגרת התביעה שהגישה לבית הדין האיזורי טענה המשיבה כי פוטרה שלא כדין מעבודתה תוך היתנכלות תעסוקתית ויצירת סביבת עבודה עוינת, וכי היא פוטרה בנגוד להוראות חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998 (להלן - חוק השויון).
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האיזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לעיכוב חלקי של ביצוע פסק הדין, בעיקר לנוכח שקולי מאזן הנוחות, כך שלמשיבה ישולם כעת סך של 40,000 ש"ח מתוך סכום הפצוי שנפסק לזכותה (הן על פיצוי על פיטורים שלא כדין והן על נזק לא ממוני), וכן ישולמו לה כעת סכומי ההוצאות ושכר הטירחה כפי שנפסקו על ידי בית הדין האיזורי, בעוד שתשלום יתרת פסק הדין יעוכב עד למתן פסק הדין בעירעור, בכפוף להפקדת הסכום בקופת בית הדין כמפורט להלן.
...
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לעיכוב חלקי של ביצוע פסק הדין, בעיקר לנוכח שיקולי מאזן הנוחות, כך שלמשיבה ישולם כעת סך של 40,000 ש"ח מתוך סכום הפיצוי שנפסק לזכותה (הן על פיצוי על פיטורים שלא כדין והן על נזק לא ממוני), וכן ישולמו לה כעת סכומי ההוצאות ושכר הטרחה כפי שנפסקו על ידי בית הדין האזורי, בעוד שתשלום יתרת פסק הדין יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור, בכפוף להפקדת הסכום בקופת בית הדין כמפורט להלן.
לאור האמור, ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי מתוך הסכום הפסוק לא יעוכב סכום של 40,000 ש"ח וגם לא יעוכבו הוצאות המשפט, ואילו יתרת סכום פסק הדין בסך של 45,000 ש"ח, תעוכב (להלן – הסכום המעוכב).
סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט בסעיף 12 לעיל.
