ערעור על פיטורי עובד לאחר רכישת פעילות חברה

לפניי 2 ערעורים על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים (להלן – הממונה).

פרשנות זו דווקנית ומתבססת על כך שבסעיף 5.2 לא צוין במפורש "כל העובדים" אלא "העובדים". בנוסף, החברה הרוכשת העלתה מספר טיעונים, שהינם למעשה תירוצים לאחר מעשה, בפני הממונה על מנת שזו תתיר את פיטוריה כגון: סוכם על העסקת רק חלק מהעובדים ולא כולם; לא כל פעילות החברה הנרכשת נמכרה; החברה הרוכשת התחייבה להעסיק עובדים רק כדי לקבל את אישורו של בית המשפט המחוזי; שינוי חקיקה ושינויים במבנה האירגוני של החברה הרוכשת גרמו לכך שמספר העובדים הצטמצם באופן ניכר והוחלט על סגירת מחלקת משאבי אנוש; צורף אישור רואה חשבון נושא תאריך 10.09.17, קרי 3 חודשים לאחר הפיטורים, לפיו מועסקים בחברה הרוכשת 14 עובדים בלבד.

עמדת המדינה המדינה טענה, כי דין 2 הערעורים להדחות, וזאת מן הנימוקים הבאים: על"ח 30114-11-17 (הגב' שוורץ) הממונה לא היתעלמה מהוראות הסכם המכר, אלא התייחסה אליו מפורשות, וקבעה כי לשון 5.2 להסכם אינה חד משמעית, שכן זה הוא נוסחו: "The Buyer undertakes to continue to employ employees if the company… " מכאן עולה, שהחברה הרוכשת התחייבה, כך על פי לשון ההסכם, להעסיק עובדים ולא את כל העובדים (all employees).

...

(6) לסיכום, טענה המערערת כי לא היה בסמכותה של הממונה לחייב אותה בהמשך העסקת ה"ה בן צור ושיף-שליים.

עמדת המדינה המדינה טענה, כי דין 2 הערעורים להידחות, וזאת מן הנימוקים הבאים: על"ח 30114-11-17 (הגב' שוורץ) הממונה לא התעלמה מהוראות הסכם המכר, אלא התייחסה אליו מפורשות, וקבעה כי לשון 5.2 להסכם אינה חד משמעית, שכן זה הוא נוסחו: "The Buyer undertakes to continue to employ employees if the company… " מכאן עולה, שהחברה הרוכשת התחייבה, כך על פי לשון ההסכם, להעסיק עובדים ולא את כל העובדים (all employees).

יחד עם זאת, כמצוות חוק עבודת נשים, נעשתה פנייה לממונה על חוק עבודת נשים ביחס לכל אותן עובדות שחסו תחת הגנת החוק הנ"ל. אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה החלטת הממונה להמשיך ולהעסיק את 2 העובדות נתקבלה בחוסר סמכות, ולהלן נימוקיי.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי החלטות הממונה בכל אחד מ-2 התיקים נגועה בחוסר סבירות, או כי אינה מידתית או כי התקבלה בניגוד לכללי מנהל תקין, באופן המצדיק את התערבותו של בית הדין.

שני הערעורים נדחים אפוא ובנסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

באותו הזמן ניהלה החברה משא ומתן למכירתה עם חברת "מתכת חנניה בע"מ". לטענת הנתבעים גיל עידכן את הרוכשים הפוטנציאלים בהיעדר האפשרות לפטר את התובעת בשל הריונה ועל כך כי יהיה עליהם לקחת על עצמם את ההתחייבויות הכרוכות בסיום העסקתה.

ביום 17.5.2015 שלחה התובעת לגיל את המסרון הבא – "התקשרו ממשרד הכלכלה ואמרתי שקבלתי את הטפסים ששלחת, ושלאור המצב אני מסכימה לפיטורים בהריון (סגירת העסק) שלחו לי טפסים שאני צריכה להחזיר להם עד שלישי בבוקר ביחד עם אישור מהרופא על ההיריון" ביום 21.5.15 היתקבל מכתב ממשרד הכלכלה אשר התיר את פיטורי התובעת מיום 30.6.15, בשל הפסקת הפעילות העסקית של החברה.

לשאלה מהו אינטרס התובעת בדווח כוזב בנוגע לימי עבודתה של יאנה, העיד גיל כך: "אני אגיד לך. היא, יאנה פוטרה מהעבודה. יאנה חברה של אורנה. לאחר כשבועיים כשהבקשה שלה להעלאת שכר... של אורנה סורבה אז היא החליטה, אוקי, אם אני לא מקבלת את הכסף הזה, אז אני אביא את יאנה. כי למה שאני אעבוד יותר בשביל אותו שכר? ואז היא רצתה להחזיר את יאנה" (עמ' 76 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-33, עמ' 77 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4).

אכן נכון הוא כי התובעת בחרה שלא לערער על החלטת הממונה, אך החלטת הממונה אין בה כדי לגרוע, לטעמנו, מזכאותה של התובעת תמורת ההודעה המוקדמת ההסכמית, עליה סוכם עם התובעת, כאשר מסגרת סמכותה של הממונה, 'המנדט שלה' מסתכם בקביעת המועד בו ניתן לפטר את התובעת על אף הריונה וכזאת עשתה.

" מעבר לעובדה כי אותו זימון לשימוע נשלח לאחר קבלת החלטה, ככל הנראה בהסכמה, על פיטוריה של התובעת בזמן הריונה, כך שממילא השימוע אינו משרת את מטרתו בנסיבות אלה, עיננו הרואות כי אף הסיבות בגינן, כביכול, נשקלה הפסקת העסקתה, כאשר כאמור ההחלטה כבר התקבלה בנתבעת, היו שונות, או לכל הפחות לא פורטו ב"רחל ביתך הקטנה", כפי שהוצגו בפנינו בהליך זה. כך, לא צוין במכתב דבר על גניבת כספי הנסיעות, העסקה פיקטיבית של אביה ושל יאנה או אי רישום נכון של ימי החופשה – מעשים אותם רואה כיום הנתבעת כהפרות אמון חמורות מצידה של התובעת.

...

התביעה כנגד נתבעים 3-4 נדחית.

דין התביעה שכנגד להידחות.

בהתחשב בסכום התביעה שהתקבל, בכך כי התביעה כנגד נתבעים 3 ו -4 נדחתה ובכך כי התביעה שכנגד נדחתה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

ְ לפני ערעור על החלטה מיום 1/1/20, שניתנה על ידי הסיוע המשפטי, משרד המשפטים/ מדינת ישראל (להלן "הסיוע המשפטי”) בתיק של הסיוע המשפטי 61974/19. בהחלטתו זו דחה הסיוע המשפטי את בקשתו של המערער לקבל סיוע משפטי בהנמקה כי סכוייו לזכות בעירעור על פסק דין, שניתן על ידי כב' השופט יעקב גולדברג ביום 26/7/19 בת"א 55570-06-14 בבית משפט השלום בחדרה (להלן "בית משפט קמא") - הם קלושים.

מועד מנע ממנו מידע זה לאורך פעילותה של החברה; הוא פיטר את רואה החשבון ואת מנהלת החשבונות, ששרתוק המליץ עליהם ושליוו את החברה מאז הקמתה, וזאת, לטענת שרתוק, על מנת למנוע ממנו אפשרות לקבל מידע מהימן על הנעשה בחברה; לאותה מטרה, הוזהרו העובדים שלא למסור לשרתוק כל מידע על היתנהלות המסעדה.

שרתוק תאר בכתב תביעתו פרשה שהתארכה על פני כשמונה חודשים, מאז הקמת החברה ועד להסכם הרכישה של החברה על ידו, כאשר מועד מירמה, מכניס כספים לכיסו, אינו משלם לעובדים ועוד, דורש ממנו להמשיך ולתת ערבויות, והוא מתוך תמימות ואמון בבן מישפחה נעתר להם.

לאחר שמועד לא פעל על פי דרישתו של שרתוק, שלח האחרון ביום 5/2/12 מייל לעו"ד דהאן ולמערער ובו הודיע על ביטול ההסכם, כיוון שהסכם הרכישה לא הושלם, לרבות מסירת כרטיסי אשראי ועידכן גזורים, וסרוב הבנקים לקבל משרתוק הוראות בהיעדר יפוי כח לטובתו.

...

ככל שהלשכה לסיוע משפטי תגיע למסקנה שעל יסוד חומר הראיות, הודעת הביטול נשלחה בתוך זמן סביר מהמועד בו נודע למר שרתוק על עילת הביטול הנטענת במסגרת התביעה, דהיינו על ההיקף האמיתי של חובות החברה, הרי אין מקום למתן סיוע משפטי להגשת ערעור, שכן בהתייחס ליתר הטענות, החלטת הסיוע המשפטי מעוגנת בפסק הדין ובקריטריונים באשר למידת ההתערבות של ערכאת הערעור".

לסיכום בנסיבות הראיות מראות, שיש לראות את הביטול בהתנהגות המצטברת של הצדדים, כפי שתוארה לעיל, ושהסיכויים לשכנע כי שרתוק לא ביטל את ההסכם, הם נמוכים.

לפיכך הבקשה נדחית.

בפסק דינו מיום 22.10.2016, קיבל בית הדין האיזורי את התביעה נגד החברות ונגד מר נורדשטיין באופן חלקי, והורה לחברות ולמר נורדשטיין לשלם למשיבה סכומים אלה: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 10,000 ש''ח; פדיון חופשה בסך 3,640 ש''ח; פדיון דמי הבראה בסך 4,488 ש''ח; הפרשה לפנסיה בסך 8,625 ש''ח; גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 94,941 ש''ח ;החזר הוצאות נסיעה בסך 5,538 ש"ח; פצויי פיטורים בסך 26,220 ש"ח. בנוסף, חויבו החברות ומר נורדשטיין לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 12,000 ש''ח. להלן נציג את עקרי פסק דינו של בית הדין האיזורי, את טענות הצדדים והכרעתינו, וזאת בהתאם לרכיבי העירעור.

רצף העסקה ואחריותו של מר נורדשטיין לעניין רצף ההעסקה ואחריותו של מר נורדשטיין, קבע בית הדין האיזורי כי "לאחר בחינת מסכת העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל במלואה את גרסת התובעת הן באשר לרצף העסקתה על אף החילופים שהיו בין הנתבעות 1 ו- 2 כמעסיקות הרשומות, והן באשר לאחריותו האישית של הנתבע 3 כמעסיק בפועל וכבעלים של הנתבעות 1, 2". את החלטתו זו נימק בית הדין האיזורי בעשרה נימוקים, והם: גובה שכרו החודשי של מר נורדשטיין, שהשתנה "לפי מחזורים" בסכומים גבוהים והיווה תמורה גבוהה בהרבה גם משכרו של מי שהיה רשום כבעליה של החברה 2; המשיבה טענה כי מר נורדשטיין היה בעל השליטה בניהולן של שתי החברות, ומר פאטיצקי, בעליה של חברת סורסקי טען בתצהירו כי עשה את דברו של מר נורדשטיין, ולא נחקר על נקודה זו בחקירה נגדית; עדויות של שתי עובדות נוספות תומכות בגירסת המשיבה; בתשובותיו של מר נורדשטיין נמצא חזוק לגירסת המשיבה, כשביחס לנקודת זמן מסוימת אחז ב"מושכות העסק" על רקע בעיית בריאות של אחד הבעלים הרשומים, והודה כי הבעלים הרשומים היו ללא קשר או ניסיון בתיירות מרפא; התכתבות בין בית חולים אסותא למר נורדשטיין והתכתבויות בינה לבינו מחזקים את טענות המשיבה באשר למעמדו של מר נורדשטיין; מר נורדשטיין הודה בהקמת החברה השלישית כדי להתנקות מכל חובות העבר, והדבר מהוה מעין "עדות שיטה" לענין מושא התובענה, כשלכך מצא בית הדין תימוכין בעדותו של מר פאטיצקי וקביעה כי עדותו של מר סקצקוב (שעל פי הנטען רכש את פעילות חברת סורסקי ביום 23.6.14 במאות אלפי דולרים) היתה רווית סתירות; מר נורדשטיין הודה למעשה בקשר עם החברות ובקשר בין החברות בינן לבין עצמן; מר נורדשטיין הודה שהגיש תלונה במישטרה נגד עובדת שנחשדה בגניבה, והדבר מצביע על מעמדו כבעלי החברה; העובדה שהמדובר בשתי חברות שבעליהן שונים ופעילותן בוצעה ממשרדים שונים אינה מטה את הכף, שכן המשרדים של שתי החברות היו סמוכים זה לזה, עבד בהם אותו צוות עובדים, ולא הוצגה כל טענה או ראיה בדבר כך שלקוחות הנתבעת 1 לא "עברו" ביחד עם הצוות לחברת סורסקי; מר נורדשטיין הודה שהיה מקור הרווח של החברות, ואף פיטר עובדת שכן בת זוגתו דאז לא הסכימה שעבוד איתה באותה החברה.

בערעורו שב המערער על הטענה כי "הסיבה היחידה להתפטרותה היא פתיחת חברה מתחרה, גניבת עובדי המערערת וגניבת לקוחותיה". משמע, עירעורו סב אך על ההכרעה העובדתית בדבר סיבת התפטרותה.

...

רצף העסקה ואחריותו של מר נורדשטיין לעניין רצף ההעסקה ואחריותו של מר נורדשטיין, קבע בית הדין האזורי כי "לאחר בחינת מסכת העדויות והראיות, הגענו לכלל מסקנה שיש לקבל במלואה את גרסת התובעת הן באשר לרצף העסקתה על אף החילופים שהיו בין הנתבעות 1 ו- 2 כמעסיקות הרשומות, והן באשר לאחריותו האישית של הנתבע 3 כמעסיק בפועל וכבעלים של הנתבעות 1, 2". את החלטתו זו נימק בית הדין האזורי בעשרה נימוקים, והם: גובה שכרו החודשי של מר נורדשטיין, שהשתנה "לפי מחזורים" בסכומים גבוהים והיווה תמורה גבוהה בהרבה גם משכרו של מי שהיה רשום כבעליה של החברה 2; המשיבה טענה כי מר נורדשטיין היה בעל השליטה בניהולן של שתי החברות, ומר פאטיצקי, בעליה של חברת סורסקי טען בתצהירו כי עשה את דברו של מר נורדשטיין, ולא נחקר על נקודה זו בחקירה נגדית; עדויות של שתי עובדות נוספות תומכות בגרסת המשיבה; בתשובותיו של מר נורדשטיין נמצא חיזוק לגרסת המשיבה, כשביחס לנקודת זמן מסוימת אחז ב"מושכות העסק" על רקע בעיית בריאות של אחד הבעלים הרשומים, והודה כי הבעלים הרשומים היו ללא קשר או ניסיון בתיירות מרפא; התכתבות בין בית חולים אסותא למר נורדשטיין והתכתבויות בינה לבינו מחזקים את טענות המשיבה באשר למעמדו של מר נורדשטיין; מר נורדשטיין הודה בהקמת החברה השלישית כדי להתנקות מכל חובות העבר, והדבר מהווה מעין "עדות שיטה" לענין מושא התובענה, כשלכך מצא בית הדין תימוכין בעדותו של מר פאטיצקי וקביעה כי עדותו של מר סקצקוב (שעל פי הנטען רכש את פעילות חברת סורסקי ביום 23.6.14 במאות אלפי דולרים) היתה רווית סתירות; מר נורדשטיין הודה למעשה בקשר עם החברות ובקשר בין החברות בינן לבין עצמן; מר נורדשטיין הודה שהגיש תלונה במשטרה נגד עובדת שנחשדה בגניבה, והדבר מצביע על מעמדו כבעלי החברה; העובדה שהמדובר בשתי חברות שבעליהן שונים ופעילותן בוצעה ממשרדים שונים אינה מטה את הכף, שכן המשרדים של שתי החברות היו סמוכים זה לזה, עבד בהם אותו צוות עובדים, ולא הוצגה כל טענה או ראיה בדבר כך שלקוחות הנתבעת 1 לא "עברו" ביחד עם הצוות לחברת סורסקי; מר נורדשטיין הודה שהיה מקור הרווח של החברות, ואף פיטר עובדת שכן בת זוגתו דאז לא הסכימה שיעבוד איתה באותה החברה.

לבקשה זו לא מצאנו מקום להיעתר, לאור עיתוי הגשת הבקשה ומשלא הוברר הבסיס המשפטי לאורו מבוקש להעניק כוח ראייתי לפסק דין אזרחי של ערכאה אחרת.

מכל מקום, לאור התוצאה אליה הגענו אין גם מקום להידרש לכך, והבקשה נדחית.

סוף דבר – הערעור על כל חלקיו נדחה, ובנסיבות העניין יישא המערער בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ח (06 ספטמבר 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ביום 1.1.1997 נרכשה פעילות החברה על ידי ריקושט 2000 בע"מ. בחודש 2/1998 החליפה החברה את שמה לריקושט 3000 בע"מ. התובע טוען כי החל מיום 1.7.1989 ועד ליום 4.12.20 (קרי: כ- 31 שנה) הוא עובד ברציפות באותו מקום עבודה.

בתשובה לפניה זו של התובע השיב מר מנטין : "לצערי לא הוחזרו רוב עובדי החברה כפי שאתה מציין ככל שהדבר רלוואנטי לנושא. בימים אלו כפי שהדברים נראים, המצב רק ילך ויחמיר, כך שאינני מביא איתי בשורה המשנה את הדברים והחל"ת מוארך כפי שאמרתי לך". התובע פנה לנתבעת מספר פעמים בחודשים יוני – אוקטובר 2020 בדרישה להשיבו מהחל"ת או שייאלץ להתפטר בדין מפוטר והנתבעת חזרה והודיעה לתובע כי אין באפשרותה להשיבו לעבודה סדירה וכי החל"ת מוארך שוב ושוב, והתובע יחזור לעבודה כאשר הדבר יתאפשר.

בנגוד למשתמע מדברי המערערים, סעיף 30 לחוק הגנת השכר לא נועד לפרוק את המעסיק הקודם מחובותיו על פי דין, ככל שקיימים, אלא להטיל גם על המעסיק החדש - בנסיבות מסוימות - חבות בגינן בדמות ערבות לחובות המעסיק הקודם (השוו: בר"ע (ארצי) 40796-09-17, נגרית בן איתי בע"מ –בן ברוך [פורסם בנבו] (27.9.2017); ע"ע (ארצי) 53000-12-17‏ שקרג'י  - ‏MULUE HAILE [פורסם בנבו] (3.6.2018)).

אלא שהנתבעת, הן לפני עדותו של התובע ולהן לאחריה, לא הגישה כל בקשה לגילוי מסמכים על מנת להוכיח את טענותיה לפיה התובע קיבל את מלוא זכויותיו מהמעסיקים הקודמים ואף לא הציגה את ההסכם שלה עם החברה הקודמת ומאחר והיא צד להסכם ברי כי יש ברשותה את ההסכם.

...

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת בפסק הדין, כדלקמן: לאור לקביעתנו כי רווחי הקופה שנצברו לטובת התובע לא יבואו על חשבון תשלום פיצויי פיטורים, תשלם הנתבעת לתובע השלמת פיצוי פיטורים בסך 84,527 ₪; לסכום הנקוב יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (5/12/2020) ועד למועד התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה נדחים בזאת.